הוספת הפרשי הון בלתי מוסברים להכנסה החייבת במס

בשומה לשנת המס 2003 הוסיף פקיד השומה תוספת הכנסה בסך 200,000 ₪ בגין הפרישי הון בלתי מוסברים.

השפעת ההפחתה בהפרשי ההון ובהכנסות על החיוב במס מהמפורט לעיל עולה, כי התובעת הוכיחה כי אילמלא דחיית העירעור, היתה מצליחה להפחית את סכום ההוצאות שיוחסו לה כהוצאות ריבית והפרשי הצמדה, ונקבע כי יש להעמיד את סכום ההפחתה על סך של 120,000 ₪.

...

כיוצא מכך, נדחות כלל טענות התובעת הנובעות מטענה זו, כגון הטענה לפיה היה בידיה לבטל את הקנס שהוטל עליה בגין אי הצגת הספרים.

כך גם נדחית הטענה לגבי אי התרת הוצאות פחת והוצאות ריבית.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים ואת הערכות המומחים מטעם הצדדים ומטעם בית המשפט, בשקלול הטענות הרלבנטיות לתקיפת סבירות שומת המס ובשים לב לשיעור תוספת ההכנסה, אני מוצא לנכון לקבוע כי במסגרת הדיון בהליך הערעור או בהסדר אשר יכול היה להתגבש בתוך הליכי הערעור, לתובעת היה סיכוי טוב להפחית את תוספת ההכנסה שנקבעה בשומה בצו לשנת 2004 בסך של 200,000 ₪.

השופטת א' חיות: זהו ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופט מ' אלטוביה) אשר דחה ערעור שהגיש המערער על שומות מס לפי מיטב השפיטה לשנים 1997 ו-1998 שקבע לו המשיב ובהן הוסיף להכנסתו המוצהרת של המערער הפרישי הון בלתי מוסברים בסך של 2,235,916 ₪.

המערער מפנה בהקשר זה אל פסק הדין בע"א 3654/96 גלם נ' פקיד שומה כפר סבא, פ"ד נד(2) 673 (2000) (להלן: עניין גלם) והוא מוסיף וטוען כי בהיתחשב בכך ששומת המס לשנת 1992 כבר הפכה סופית והיא שנה "סגורה" לא ניתן עוד לחייבו במס בגין הכנסה המשויכת לה. לחלופין טוען המערער כי אף אם יאשר בית משפט זה את שיוך הכנסתו הבלתי מדווחת לשנים 1997 ו-1998 הרי משנקבע שהלוואתו לט.ר.ת הפכה בשנת 1994 להפסד הון, יש לאפשר לו לקזז את הפסדו זה אל מול הכנסתו הנטענת.

...

דהיינו, על המשיב לתקן שומות המערער לשנים 1997-8 בדרך הסרת מרכיב ההכנסה שנקבע בהסתמך על הפרש ההון האמור בסך 1,659,989 ש"ח. אשר להפרש ההון הנוסף בסכום של 438,328 ש"ח, אשר חושב בשומה כהוצאות המחיה שהוציא המערער בתקופות השומה – דין הערעור להדחות.

איני מוצא מקום או הצדקה לשנות מקביעותיו אלה של בית המשפט קמא ומהמסקנה המתבקשת מהם.

סוף דבר, אילו דעתי תישמע – אציע כי נקבל הערעור לעניין מרכיב הפרש ההון בסך 1,659,969 ש"ח (נשוא מאזן ט.ר.ת ליום 31.12.92), ונדחה את שאר מרכיבי הערעור.

על פי השומות שהוצאו נקבע כי גובה הכנסותיו החייבת של המערער בשנים הרלבנטיות היה כדלקמן: 1997 - 404,734 ש"ח; 1998 - 377,418 ש"ח; 1999 - 354,059 ש"ח. ההתאמות שבוצעו בהצהרות ההון היו כדלהלן: קביעה כי היה זה המערער שנשא במימון רכישת מחצית מדירת מגורים שנרשמה על שם אמו; הוספת יתרות בחשבון נאמנות וקרן הישתלמות להון המערער; הוספת הכנסה ממכירת רכב ושיפוי שהיתקבל בגינו מחברת ביטוח; דחיית טענת המערער בדבר חוב לאחיו בגין הלוואה שניתנה לו על ידו; והפחתת השימושים בתקופה הרלבנטית.

במסגרת ההשגה טען כי לא קמה עילה לפסילת ספריו, כי לא היה מקום לערוך את ההתאמות בהצהרות ההון שניתנו על ידו וכי למעשה לא קיימים כל הפרישי הון בלתי מוסברים בגינם הוא חייב במס.

כידוע, אם הוכח קיומו של הפרש הון, על הנישום הנטל לספק הסברים לגידול בהון ולהראות כי זה אינה תולדה של הכנסה החייבת במס (ראו: ע"א 236/83 ליברמן נ' פקיד שומה תל אביב 4, פ"ד לט(2) 810 (1985) (להלן: עניין ליברמן); ע"א 409/86 רימר נ' פקיד שומה חדרה, פ"ד מב(3) 169 (1988); ע"א 9541/04 שרפיאן נ' פקיד שומה ת"א 3 (לא פורסם, 29.6.2008), בפיסקה 10; אמנון רפאל מס הכנסה (2005) כרך ו' 181-180).

...

אשר על כן, סבורני כי יש לקבל את הערעור הנוגע להתאמה שבוצעה בהצהרת ההון שהגיש המערער במובן זה שייקבע כי יש להפחית סך של 170 אלף ש"ח מן הסך של 319,320 אלף ש"ח שקבע המשיב כגידול בהונו של המערער בשנים 1998-1997.

באשר ליתר טענות המערער בדבר ההתאמות שבוצעו בהצהרות ההון שהגיש, סבורני כי טענות אלה, המצויות במישור העובדתי, אינן מקימות עילה להתערבותנו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי.

לאחר עיון בטענות המשיב, לרבות אלו שנזכרו בתגובתו להודעה מיום 7.9.2011, סבורני כי מן הראוי לאמץ הסכמה זו המשקפת את הקושי בהעדרה של התייחסות ספציפית בפסק הדין ליתרה שחשבון הפיקדונות שנותרה בסוף שנת 1999 ולטענות המערער הנוגעות ליחס בין היתרות שנותרו בחשבון זה בתום כל שנה.

לשנות המס 2000-2001 הוספה הכנסה חייבת על בסיס הפרש הון בלתי מוסבר.

13.1.1 לעניין נטל הראיה במקרה כזה, משנמצא גידול הון שאינו מוסבר, קמה החזקה שהגידול ברכוש הוא תוצאה של השגת הכנסה מאחד המקורות החייבים במס – חזקה הנתנת לסתירה, וזאת על-ידי הנישום (ראה הערותי בעמ"ה 184/00 אסלאן עבד חסן נ' פקיד שומה עכו (ניתן ביום 1/9/05) וההפניות שם).

...

מסקנה זו עולה בקנה אחד עם החתירה לקביעה והטלת מס אמת וכי המערער לא יצא נשכר מאי-הדיווח על ההכנסה שנצברה (ראה להשוואה כב' השופט אלטוביה בעמה (ת"א-יפו) 1287/03 וטורי נ' פקיד שומה רחובות.

בית המשפט לא הכריע בין הגישות, וקבע כי באותו מקרה שנידון בפניו נתקיימו נסיבות מיוחדות המצדיקות לייחס את הפרש ההון באופן שווה לכל השנים, ובכלל זה לשנים הסגורות, וזאת מאחר שכך נהג פקיד השומה לראשונה ואין לאפשר לו "שינוי חזית" (סע' 19 לפסה"ד).

אשר על כן, הערעור מתקבל בחלקו: א.הערעור לשנות המס 2000-2002, על דרך הקטנת הפרשי ההון, כמפורט להלן:(1) סכום של 18,000 ₪, בגין רכב אוסטין, יבוטל; (2) עלות בניית בית המגורים תועמד על 304,000 ₪ (במקום 400,000 ₪).

עוד מוסיף חילמי, כי הגם שבית המשפט קבע שלא הוכח שיעור ההוצאות האמיתי של החברה, הרי שנוכח העובדה שהיה בידי בית המשפט אומדן שלפיו ניתן היה לגזור מגובה ההכנסות המדווחות שאין לגביהן מחלוקת את עלות אותן הכנסות, היה בידי בית המשפט לאמוד את הכנסות החברה ולקבוע האם הוקטן סכום ההכנסות של החברה במטרה להיתחמק מתשלום מס. משנמנע בית המשפט מעשות כן, לא הוכחה כוונתו להיתחמק מתשלום מס. השני, עניינו בפדיית השיקים.

בע"א 552/02 חנני נ' פקיד שומה חיפה (תקדין), עמד כב' המשנה לנשיא חשין על תכליתה של השומה לפי מיטב השפיטה, בזו הלשון: "תכליתה של שומה לפי מיטב השפיטה היא לקבוע מס אמת על יסוד הכנסת אמת. אחת הדרכים המקובלות לקביעת שומה לפי מיטב השפיטה היא בהשוואת הצהרות הון, וכנדרש מהפרש הון בלתי מוסבר העולה מן ההצהרות. ההיגיון המונח ביסודה של דרך זו, היגיון פשוט הוא. קיומו של הפרש הון בלתי מוסבר בין שני מועדים שבהם נערכו הצהרות ההון, מלמד כי בפרק הזמן שבין-לבין היו לנישום תקבולים מסוימים שהגדילו את הונו מעבר להכנסות ולהוצאת המדווחות. מקור תקבולים אלה יכול שיהיה הכנסה חייבת במס או הכנסה ממקורות שאינם חייבים במס. בהיעדר הסבר על מקורות שאינם חייבים במס, נותרת האפשרות הסבירה כי הפרש ההון נובע מהכנסה חייבת במס שלא דווחה כדין. מובן כי מדברים אנו אך בהערכה ובכלי עזר לשומה, וההערכה חייבת שתיעשה בזהירות ובמיומנות" (שם, פסקה 12 לפסק הדין, וראו גם ע"א 10704/05 לוגסי נ' פקיד שומה אשקלון (תקדין).

...

אלא שנראה כי המדובר בהסקת מסקנה מעצם העובדה שאורן הרבה להסתובב בשטח עם חילמי (עמ' 638-639).

גישתו הנורמאטיבית העקרונית של בית משפט קמא מקובלת עלינו.

סוף דבר, הערעורים על הכרעת הדין ועל גזר הדין נדחים.