באשר לצורת, סוג וממדי הגדר הוסכם, כי זו תיכלול גדר בטון (ולא כל חומר אחר) בגובה של כ- 40 ס"מ (ברוחב המינימאלי הניתן בכפוף לעובדה כי על הגדר תוצב גדר הרשת אשר, בין היתר, תימנע סחף אדמה מחצר מישפחת גספר), ומעליה גדר רשת משובחת (חוטי פלדה מצופים בקוטר 3 מ"מ, תוצרת יהודה רשתות או שווה ערך לפחות) וצמודה אליה גדר דקורטיבית (לא מחצלת) בגובה של כ- 1.4 מ' נוספים (ובסך הכל, גדר בגובה של כ- 1.80 מ' מפני הקרקע הנוכחיים בחצר מישפחת גספר).
בסעיף 11 להסכם הפשרה נקבע כי: "בכפוף לקיום האמור ... ומבלי שיש בכך כדי לגרוע מהוראות כל דין ו/או מהחלטות הרשויות (לרבות החלטת ועדת ערר מחוזית מיום 11.1.2007 בתיק ערר מס' 249+253/06) – הצדדים מאשרים כי אין להם כל טענות ו/או תביעות ו/או דרישות הדדיות בכל הקשור לגבול שבין המגרשים ו/או הגדרות ו/או הקירות שניבנו על ידי הנתבעים ו/או הבניין (והבינוי) בחלקה 63".
לטענת התובעים, בחודש יוני 2014 התובעים הפרו את פסק הדין והסכם הפשרה וכן את החלטת וועדת הערר, וזאת בשניים: הראשון – הקמת מחיצת קרשים מכוערת, שאינה מקושטת ואינה מפוארת.
מכאן, הסכימו הנתבעים להשכיר לתובעים חלק משטח מגרשם ולתיחומו בגדר, דבר שיאפשר לנתבעים להשתמש ביתרת שטחם ללא כל הגבלה באותו הקשר (שימור העצים והמנעות מבינוי), תוך שמירה על פרטיותם ותוך שמירה על העצים הותיקים בסמוך לחלקת התובעים והימנעותם מכל פעולת בינוי באותו שטח מוסכם (שטח B), הגם שהנו בבעלותם של הנתבעים.
על כן, על הנתבעים להשלים את הגדר הקיימת, על ידי הוספת יחידות עץ מעובד ומאותו סוג, וזאת בין סף גדר הבטון עד למחצית גובה הרשת שמעליה.
משהוסכם על הקמת גדר, בכך בוצעה פעולת בינוי מוסכמת, ואין זה עניינם של התובעים מה יעשו הנתבעים בחצרם הפרטית מצידה האחר של הגדר ובפרט, משלא הוכיחו התובעים כי הבריכה והגדר הוקמו במרחק הנופל מחמישה מטרים מגבול החלקה.
...
טענת התובעים, כי הנתבעים הפרו את החלטת ועדת הערר שהורתה להקפיד על אי ביצוע בינוי כלשהו בתחום 5 המטרים מגבול המגרש, דינה להידחות.
לסיכום
התביעה נדחית, בכפוף לאמור בסעיף 22 לעיל.
לאור התוצאה אליה הגעתי, אין כל מקום להיעתר לבקשת התובעים למתן היתר לפיצול סעדים.