ואז, כך לדבריו: "פיתאום שכבר סיימתי את הפניה ראיתי ממראה ימנית תחתונה שפתאום מישהו מתהלך מתחת לגלגל האחורי ימני שלי מלמטה ואז עליתי עליו. אני מיד עצרתי ...".
המשיב נישאל בחקירתו בנוגע לשדה הראיה לשני צדי מעבר החצייה בעת שהמתין לאור הירוק ברמזור, וכך השיב: "שאני עומד יש לי בעיה בשדה הראייה ימינה למדרכה הימנית בגלל עמוד עם תמרור עצור ואופנועים על המדרכה אבל שהתחלתי בפניה ימינה אני מתחיל לראות אבל חלש".
בהמשך לכך, נאמר למשיב כי "בנסוי שדה הראיה שביצעת איתי מקוו עצירה אתה טוען כי יש אופנועים ותמרור עצור שמפריע לך ואתה טוען כי אם תתכופף קדימה אז תוכל לראות את המדרכה הימנית, אם זה נכון?", ועל כך השיב המשיב: "זה רק אם אני מתכופף ימינה". לאור זאת, נישאל המשיב: "אם שדה הראיה היה מוסתר למה באמת לא התכופפת להסתכלת?", ותשובת המשיב הייתה: "למה אני צריך להתכופף? זה לא מקובל".
בהודעה שנייה שנגבתה מהמשיב באזהרה ביום 20.2.2018, הוא מסר בין היתר כך: "אני נהגתי באוטובוס חברת בון תור ברחוב שנקר לכיוון הים ובצומת עם רחוב קויפמן רציתי לפנות ימינה לצפון. זה צומת מרומזר והייתי בנתיב הימני יש נתיב אחד ימינה. אני עצרתי ראשון בקוו העצירה כי לי אור אדום ברמזור, כאשר התחלף הרמזור לירוק הסתכלתי ימינה למעבר חצייה שלרוחב רחוב קויפמן וגם למדרכה וגם את האי תנועה שמפריד בין כיווני הנסיעה ברחוב קויפמן. לציין שעל המדרכה הימנית חונים כלי רכב דו גלגלי וממש חוסמים את הירידה למעבר חצייה. אם הולך רגל רוצה לרדת מהמדרכה למעבר חצייה הוא צריך לעבור בין הקטנועים. וכאשר הסתכלתי למעבר חצייה למדרכה ולאי תנועה לא היה אף הולך רגל והכל היה פנוי לכן כאשר התחלף לי הרמזור לירוק התחלתי לפנות ימינה במהירות הכי איטית, אני לא הסתכלתי על הספידומטר ואני לא יודע באיזה מהירות הייתי, אבל זה אוטובוס והייתי במהירות מאד איטית אולי 10 עד 5 קמ"ש. בכל אופן וכמעט שאני מסיים את המעבר חצייה אבל הגלגל האחורי שלי עבר את המעבר חצייה והחלק האחורי של האוטובוס היה על מעבר חצייה שמעתי בום באוטובוס כמו רעש של חבטה קלה ואז מיד הסתכלתי במראה הימנית כי המבט שלי היה קדימה לנסיעה ישר כבר, אז ראיתי שהחלק האחורי שלי על המעבר חצייה והגלגל האחורי כבר עבר את המעבר חצייה וכשהסתכלתי במראה הימנית ראיתי משהו מחליק לי מתחת לגלגל האחורי ואז עליתי עליו ובלמתי כבר אחרי הפגיעה נסעתי עוד קצת בערך מטר זזתי טיפה ונעצרתי באותו מצב עד שהגיעה המישטרה...".
המשיב נישאל האם היה משהו שהפריע לשדה הראיה ימינה למעבר החצייה ואי התנועה, ועל כך השיב: "לא. רק האופנועים שחנו על המדרכה הימנית ומסתירים. אבל בכל מקרה לא היה אף אדם שחצה או רצה לחצות".
ב) הודעה שנגבתה מעד ראיה, אמיר אברהם, מיום 19.2.2018 (להלן: "אמיר"), לפיה הוא הגיע למקום רכוב על קטנוע על מנת למסור משלוח.
הבוחן ציין כי בוצע נסוי שדה ראיה במקום התאונה, באותם תנאי מזג אוויר, באמצעות אותו האוטובוס כשהוא נהוג בידי המשיב עצמו, ובסיוע הולך רגל שדימה נער בן 14 בגובה 1.60.
בהקשר זה אפנה לע"פ 8827/01 ישראל שטרייזנט נ' מדינת ישראל, נז(5) 506 (2003), שם נקבע בין היתר כך:
"מתקין התקנות צפה איפוא סכנה האורבת להולכי רגל במעברי חצייה, ועל-כן מצא להטיל על נהג הרכב חובה להאט את מהירות נסיעתו, ועל-פי הנידרש אף לעצור את רכבו, כדי לאפשר להולכי רגל להשלים בביטחה חצייתו של מעבר חצייה. אכן, הדעת נותנת כי על נוהגים ברכב המתקרבים למעבר חצייה שומה עליהם לצפות המצאותם של הולכי רגל במעבר החצייה – או הולכי רגל העומדים לעלות על מעבר החצייה – ולנקוט אמצעי זהירות ראויים למנוע פגיעה בהם. על טיבה של חובת הצפיות המוטלת על נהג רכב המתקרב למעבר חצייה עמד השופט אור בע"פ 558/97 מלניק נ' מדינת ישראל (פרשת מלניק), בפיסקה 8 לפסק-הדין: 'מהן הנסיבות להן צריך נוהג רכב ליתן דעתו בהתקרבו למעבר חצייה? עליו ליתן דעתו לכך, אם יש מי אשר מתכוון לחצות את הכביש במעבר החצייה; ואם כן – להתאים את מהירות נהיגתו למקרה של חצייתו את הכביש. במסגרת זו, וכדי לכבד את זכות הקדימה של הולך הרגל במעבר חצייה, עליו לצפות שזה ינסה לחצות את הכביש; שאולי לא יהיה ער לרכבו המתקרב; אולי ייטול על עצמו סיכון של חצייה על אף התקרבות הרכב; אולי יסמוך על כך שהרכב יכבד את זכות הקדימה שלו. עליו להיתחשב גם באפשרות של היתנהגות רשלנית מצידו של הולך הרגל'.
בנוסף לכל המקובץ, אין בידי להיתעלם מגיליון הרשעותיו של המשיב בעבירות תעבורה, הכולל עבירות שלכאורה רלוואנטיות למקרה דנא, גם אם הן לא גרמו לתוצאות כה הרות אסון, כגון: אי ציות לתמרור עצור, אי מתן אפשרות להולך רגל להשלים חציית מעבר החצייה בביטחה, נסיעה במהירות העולה על המהירות המותרת בדרך עירונית ועוד, כאשר העבירה האחרונה היא משנת 2016 בגין נהיגה ללא חגורת בטיחות.
...
בנסיבות אלו, לעת הזו, אין בידי לקבל את טענת המשיב לפיה האשמה לתאונה אינה מוטלת עליו, או כי נסיבות התאונה אינן מלמדות על מסוכנות הנשקפת מנהיגתו.
בהינתן כי המשיב ביצע עבירת תנועה ונהג בחוסר זהירות וכתוצאה ממנה, כך לכאורה, נגרם מותו של נער צעיר, שוכנעתי כי המשיב לא הפריך את חזקת המסוכנות המיוחסת לו.
למעלה מכך, טענת המשיב לפיה נסיבות התאונה מלמדות כי האחריות לתאונה אינה רובצת על כתפיו, כמוה כטענת הגנה אשר בית המשפט לא נזקק לה בשלב זה, שכן ככלל, מקומן של טענות אלו להתברר במסגרת פרשת ההגנה (בש"פ 8450/02 זינגר נ' מדינת ישראל (10.10.2002)).
הנה כי כן, לאחר ששקלתי את מכלול הטענות והשיקולים שהונחו לפניי, לאור מעורבותו הלכאורית של המשיב בתאונה קטלנית שמקורה בעבירת תנועה שביצע, אני מקבל את הערר ומורה על פסילת רישיונו של המשיב עד לתום ההליכים בעניינו.
