הוכחת תאונת דרכים - ירידה מאוטובוס

הוסיף בית המשפט בעיניין לוזובר ועמד על כך שחרף קיומה של הלכה ברורה, מגיעות לשולחן הדיונים חדשות לבקרים מחלוקות המצריכות הכרעה בשאלה אם תאונה מסוימת, שאירעה תוך כדי עליה/ירידה מרכב, נחשבת לתאונת דרכים אם לאו, והדבר נעוץ בקושי ליישם את ההלכה על נסיבות עובדתיות קונקרטיות המשתנות מארוע לארוע, וכפי שהוסבר בפסק הדין בעיניין פדידה: "אכן, הבחנות דקות, המעוררות קשיים ראיתיים ביישומן, אינן רצויות. הכרעה בשאלה מה היתה מטרת העלייה לרכב תהיה לעיתים לא קלה. היא תהיה כרוכה לא אחת בקשיי הוכחה ובשאלות של מהימנות". במצב זה, ההכרעה בעניינינו, תעשה בנסיבות העובדתיות המאפיינות את הירידה מן האוטובוס על מנת להסיק האם הן באות בשעריה של המטרה התחבורתית.

...

כמו כן, טוענת הנתבעת, כי משלא צורף נהג האוטובוס כנתבע, דינה של התביעה להידחות.

אכן יש להניח שהכאבים שסובלת התובעת בקרסול מקשים ומכבידים עליה ואולם קשה לקבל את טענותיה, כי הם מונעים ממנה לבצע את עבודתה או להתקדם בה. הוכח כי חרף מצבה התובעת יוצאת לטיולים, גם אם לדבריה לא יוצאת למסלול ההליכה (חשוב בהקשר זה להדגיש, שמתלושי השכר שהוצגו נראה שהתובעת יצאה לטיול אחד, אולם התובעת העידה על טיולים ברבים – כאשר נשאלה אם היא מקבלת גמול על טיולים השיבה "אני מקבלת כל הזמן. נכון, כי אני..." (שם, עמ' 35, שורה 28)).

סוף דבר התביעה מתקבלת.

אחר כל האמור לעיל, הנתבעת תשלם לתובעת סכום של 193,259 ₪.

הנתבעים טוענים, כי לא עלה בידי התובע להוכיח כי נפגע בתאונת דרכים.

לנוכח האמור, אני מאמצת את גרסת התובע וקובעת כי התובע נפגע בתאונת דרכים ביום 23.6.2006 בעת שנפל במדריגות האוטובוס תוך כדי ירידה ממנו, לאחר נסיעה.

...

לאור כל האמור לעיל, ובשים לב לכך שחקירת המומחה לא הביאה לשינוי חוות דעתו, אני מאמצת את קביעות המומחה בקשר לנכות שנגרמה לתובע בגין התאונה ואיני מוצאת לקבל את טענת הנתבעים לפיה מקורה של הנכות או חלקה היא מלפני התאונה.

לאחר שבחנתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי תלושי השכר של התובע בגין תקופה של חודשיים בלבד לפני התאונה ובגין 33 ימי עבודה, אינם יכולים להוות תשתית מספקת להוכחת בסיס השכר שלו טוען התובע.

בשים לב לתשתית הראייתית שהונחה בפניי כמפורט לעיל, אני קובעת כי לצורכי בחינת הפסדי ההשתכרות של התובע לעתיד, יש לקחת בחשבון בסיס שכר של כ- 6,000 ₪ (נטו) כערכם היום.

סוף דבר הנתבעים ישלמו לתובע את הסכומים שנפסקו.

מנגד טוענות הנתבעות, כי התובעת לא הוכיחה שנפגעה בתאונת דרכים וכי הגרסה שמסרה אינה הגיונית בעליל.

שישית - תימוכין נוסף לגירסת התובעת באשר לנסיבות קרות התאונה ניתן למצוא גם בהודעה שמסר הנוסע נועם דוד למישטרה ביום 14.11.17, ובהודעתו זו הוא ציין כלהלן: "האוטובוס עצר ממש ונוסעת צעירה כזו שלבשה בגדים ארוכים ומטבח (כך במקור - ש.נ.) על הראש, והיית עם עוד נוסעת אחרת. היא התחילה לרדת במדריגות שנייה לפני אחרונה היא נפלה ויצאה מאוטובוס והתחילה לצרוח שדרסת אותי..." (שם, עמ' 1 ש' 23-26).

...

בבואי ליישם את העקרונות הנ"ל על ענייננו, אני סבורה כי התובעת לא עמדה בנטל הראייתי המוטל עליה להוכחת גובה ההשתכרות הנטען.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני מחייבת את הנתבעות, יחד ולחוד, לשלם לתובעת פיצוי בסך של 271,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור של 13% מסכום הפיצוי שלעיל בצירוף מע"מ כחוק.

עוד ישלמו הנתבעות, יחד ולחוד, לתובעת הוצאות משפט בגין האגרה ששולמה עם הגשת התביעה משוערכת נכון להיום.

ברקע התביעה, עמדו גמלאות ששילם המשיב לשוורץ שלמה (להלן: "הנפגע"), אשר ניפצע בתאונת דרכים עת ביקש לרדת מאוטובוס שבו נהג, נפל בין מושבים ונחבל ברגלו (להלן: "התאונה").

עפ"י הנטען, המשיב עצמו דחה את התביעה כאשר פנה הנפגע בבקשה להכיר בתאונה כתאונת עבודה, בציינו כי לא הוכח שניגרם ארוע תאונתי תוך כדי ועקב עבודת הנפגע, וציין בהחלטתו: "מחלתך היא מחלה טבעית ולא נגרמה ע"י ארוע כלשהוא בעבודתך". לכן, לטענת המערערות, על המשיב חל השתק, ובהגשת תביעתו יש משום חוסר תום לב. כמו-כן נטען, כי טעה בית משפט קמא בקובעו, כי אין מדובר בתאונת עבודה, וכי נסיבות התאונה מצביעות על פיצול ביום העבודה.

...

על כן, הגיע בית המשפט למסקנה שמדובר בתאונה שאינה במהלך העבודה, ובנסיבות אלו, ועפ"י ההסכם בין הצדדים, קיימת זכאות עקרונית של המשיב לשיבוב בגין גמלאות ששילם וישלם לנפגע, בין אם בחר הנפגע לפנות לקבלת קצבת נכות מעבודה, ובין אם פנה לקבלת קצבת נכות כללית.

בנוגע לטענת ההשתק שהעלו המערערות כלפי המשיב, מקובלת עלינו עמדתו של בית משפט קמא, על טעמיה, לפיה דחיית תביעת נפגע במסגרת ענף נכות מעבודה, אינה חוסמת את דרכו של המשיב מלתבוע שיבוב של גמלאות שמשלם בענף נכות כללית (ראו ע"א 10255-09-10 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' המוסד לביטוח לאומי).

לסיכום, לא מצאנו עילה להתערב בפסק דינו המפורט והמנומק של בית משפט קמא; ומטעמיו המקובלים עלינו, ועל יסוד תקנה 460 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984, אנו דוחים את הערעור.

המערערות תשלמנה למשיב הוצאות הערעור בסך 12,000 ₪.

בהודעת התובעת על תאונת דרכים במישטרה מיום 3.11.08 (כשבוע מאוחר לארוע) היא ציינה, בין היתר, כי עת שירדה במדריגות האוטובוס נפלה כתוצאה מלכלוך וחצצים שהיו על המדריגות ונגרם לה נזק בגופה (ר' מוצג נ/2).

לסיכום בהנתן האמור, נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח במידה המתחייבת כי עניינה מהוה "תאונת דרכים" כהגדרתה של זו בחוק ומשכך דין תובענתה כנגד הנתבעות להדחות.

...

כמו כן, איני מקבל את גרסת התובעת לפיה אותו אדם שדרך עליה התעלם מעובדת נפילתה ולא מצא להעניק לה עזרה ו"הוא אמר שהוא ממהר מצטער והלך" (עמ' 8 שו' 9-10).

איני מקבל דבריה כי הנ"ל "מפחד" לבוא ולהעיד.

לסיכום בהינתן האמור, נחה דעתי כי לא עלה בידי התובעת להוכיח במידה המתחייבת כי עניינה מהווה "תאונת דרכים" כהגדרתה של זו בחוק ומשכך דין תובענתה כנגד הנתבעות להידחות.