הוכחת קיומה של ערבות אישית להלוואות

השאלה היא, אם הוכח כי במקרה דנן אכן הפר הבנק איזו מהחובות המוטלות עליו, האם נימנע מלגלות לנתבע את משמעותה ומהותה של ההלוואה בערבות המדינה ואת היותה של ערבות המדינה בבחינת ערבות שיורית, האם הטעיה באופן כל שהוא את הנתבע, והאם גרם לו לחשוב כי הוא ערב כדי 30% בלבד? כאשר טענת ההטעיה נבחנת על פי המסמכים שעליהם חתם הנתבע, הרי שלטעמי – אין לה כל בסיס.

ניתן היה – וצריך היה – להבהיר כי במקרה של חברה יידרשו בעליה להעמיד ערבות אישית מלאה להלוואה, וכי ערבותה של המדינה היא רק למקרה שהבעלים לא ייפרעו את ערבותם, ואף תופעל לאחר מיצוי הליכי הגבייה נגדם.

אמנם, אין בפרסומים השונים הטעייה בוטה, כאילו תדרש ערבות בעלים של 30% בלבד; אולם אני כן מקבלת את טענת הנתבע, כי הפרסומים עלולים להטעות, שכן אין בהם הסבר בהיר ופשוט של מהות ההסדר הקרוי "הלוואה בערבות המדינה". אף על פי כן, אינני סבורה כי המסקנה הנובעת מכך היא חיוב המדינה בשיפוי הנתבע, וזאת מן הטעם שלא הוכח, כי הנתבע הסתמך בפועל על פרסומים אלו, וכי קיים קשר סיבתי בין ההסתמכות לבין הנזק.

...

סוף דבר לאור האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להתקבל במלואה.

ההודעה לצד שלישי נדחית.

הנתבע ישלם לצד השלישי הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 10,000 ₪.

על פי כתב התביעה, מדובר בשני אנשי עסקים ששיתפו פעולה ברכישת בניינים בארה"ב כשבאחת העיסקאות נוצר קשר בין המערער וחברה ציבורית בשם "אלדן טק בע"מ" (להלן: "אלדן טק") שהעמידה הלוואה בגובה 3.1 מיליון דולר לעסקה ולפי דרישתה חתם המשיב כערב אישית להלוואה אך הוא היתנה זאת בערבות אישית של המערער להתחייב לשפותו בגין כל נזק או תשלום בו יחוייב בגין ערבותו להלוואה כשהמערער חתם כלפי המשיב ערבות אישית "גב אל גב" בה התחייב לשפותו בגין כל נזק שייגרם לו בעקבות ערבותו להלוואה.

ברם, בכל מקרה הוכח, כפי שנקבע בפסק דינו של בית משפט קמא, שגם במידה ומדובר בכתב ערבות, היה קיים חוב כך שהיה מקום להפעיל ערבות זו (כשנאמר גם מפורשות שפשרה עם הלווים לא יגרעו מתוקפה של הערבות).

...

המשיב הגיש בקשת רשות להתגונן ובסופו של דבר הגיעו הצדדים להסדר פשרה ביום 18/11/09 לפיו שילם המשיב לחברת אלדן טק לסילוק טענותיה סכום של 250,000 ₪, סכום אותו הוא תובע מהמערער כמי שהתחייב לשפותו גב אל גב לערבותו לחברת אלדן טק וכן תבע את ההוצאות המשפטיות שנגרמו לו בגין התביעה.

דיון לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובעיקרי הטיעון החלטנו לדחות את הערעור.

התוצאה לאור האמור לעיל הערעור נדחה.

המערער ישלם למשיב שכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

פסק הבוררות קובע את גדרי הפלוגתא לשאלת הפרשנות המשפטית לחוזה "בין הצדדים פרץ סיכסוך בנוגע להסכמים הנ"ל, פרשנותם, מימוש זכויות חוזיות וכיוצ"ב" (סעיף 2 לפסק הבוררות), והכרעת כב' הבורר מתייחסת לפרשנות החוזית הנכונה של הסכם האופציה (עמ' 24 לפסק הבוררות): "אשר על כן אני קובע כי, בהתאם לראיות שהוצגו בפניי, הודעת המימוש נשלחה במועד ע"פ הסכם האופציה וכי המניות היו נקיות במועד שנקבע לבצוע התשלום הראשון והעברת המניות כנגדו – יום 1.4.2006. לפיכך, על הנתבעת היה לשלם לתובע באותו מועד את תמורת המנה הראשונה של המניות (מניות המימכר)." ומוסיף (עמ' 32 לפסק הבוררות): "סיכומו של דבר, אין מקום להיתפסות הנתבעת לאפשרות קיומו של מצב הפותטי לא רלבאנטי, כסיבה לאי קיום התחייבות חוזית ממשית. על הנתבעת היה לקיים את התחייבויותיה החוזיות." היינו, הסוגיה הנדונה בהליך לפניי, אחריותם האישית של הנתבעים לאי מימוש האופציה בידי החברה לא הייתה הסוגיה להכרעה בפסק הבורר.

הסכם האופציה נושא הדיון דנן סוכם, בין היתר, בשל סרוב הנתבעים לתת לו ערבות אישית להחזר הכספים שהלווה והשקיע בחברה (פרוטוקול, עמ' 24 ש' 17-26) .

אולם, כפי שקבעתי לעיל, לא הוכח כי הנתבע 1 נטל על עצמו התחייבות אישית לקיום התחייבויות החברה.

. על אף האמור בתצהיריהם של המשיבים לפיו הם ראו במערערים ובחברות בולוס תיירות ובולוס גד בע"מ גוף אחד והבינו כי המערערים התחייבו באופן אישי לעמוד בהתחייבויות החברות, לא הוכח כי המערערים אכן הסכימו לערוב באופן אישי ולקחת אחריות אישית כלפי המשיבים" .

...

בנסיבות אלה, המניות אינן נקיות מזכויות לצד ג', האופציה בטלה ובקשת התובע לתשלום נדחית.

לאור כל האמור לעיל, לא מוטלת גם על הנתבע 1 חובת זהירות כלפי הנתבע 1, ועל כן יש מקום לדחות את טענת התובע כי מתקיימת במקרה זה עוולת הרשלנות.

סוף דבר התובע הגדיר את תביעתו כ"סיפור פשוט", בידו פסק בוררות אשר לא כובד על ידי החברה, זאת לטענתו בשל ההתנהלות מכוונת, תרמיתית וחסרת תום לב של נושאי המשרה בחברה.

לאור האמור, התביעה נדחית.

באשר לרשלנותו הנטענת של עו"ד בן חור בקשר עם הקצאת המניות לרומנו מכוח ההסכם השני: לצורך הוכחת עוולת הרשלנות בהתאם לסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש), התשכ"ח-1968 על התובעים להוכיח את קיומן של יסודות העוולה – חובת זהירות; התרשלות; וקיומו של נזק.

" מהאמור לעיל עולה כי בהתאם לטענותיו של רומנו עצמו, כבר באותה עת, לאחר עיון בדוחות החברה, התברר לו שהתובעים עשו שימוש בכסף שהשקיע כדי לפרוע את ההלוואות שנטלה החברה בערבות אישית של התובעים מבנק הפועלים (סע' 28 לתצהיר עדותו הראשי, ר' גם חקירתו הנגדית של רומנו, עמ' 94 לפרוטוקול, ש' 4-8).

...

לאור התוצאה האמורה, אני מחייבת את רומנו לשאת בהוצאות התובעים ובשכר טרחת עורכי-דינם בגין תביעתם בסך כולל של 20,000 ₪.

התביעה של התובעים כנגד עורך-דין בן חור נדחית.

התביעה שכנגד נדחית.

מעבר לכך, המערער כשל מלהוכיח את קיומו של הסכם הלוואה שמכוחו נרשמה הערת האזהרה.

למעלה מן הצורך יובהר כי שעה שהמערער כלל לא עמד בנטל להוכיח את ערבותו האישית של החייב בגין החוב הנטען בקשר להלוואה הראשונה, אין כל מקום להקיש מעניין ורדי לענייננו.

...

לאחר דין ודברים, בסופו של הדיון שהתקיים ביום 15.6.2021 נרשמה עמדת באי-כוח הצדדים בזו הלשון: "לאחר ששמענו את הערות בית המשפט אנו מקבלים את הצעתו לפיה תביעת החוב תאושר על סך של 100,000 ש"ח בלבד, בדין רגיל בנוגע להלוואה השנייה בלבד. נושא ההוצאות נתון לשיקול דעת בית המשפט". בעקבות זאת ניתנה החלטת בית המשפט בה ניתן להסכמת הצדדים תוקף של החלטה.

מכאן מתבקשת המסקנה כי הגשת הבקשה להצטרף כצד להליך מימוש זכויות החייב ולהכיר במערער כנושה מובטח מכוח ההלוואה הראשונה, במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו של החייב, מהווה הלכה למעשה ניסיון לעקוף את החלטתו של בית המשפט בערעור על תביעת החוב המתוקנת.

התוצאה היא כי הערעור נדחה.