הוכחת עבירת השארת רכב ללא השגחה בתקנה 74(ב') לתקנות התעבורה

ראוי לציין כי הנתבע לא היתייחס כלל בסיכומיו לתחולתן של התקנות האמורות על המקרה הנידון, ולטענות שהתובעת העלתה בעיניין זה. בסעיף 27ב' לפקודת התעבורה [נוסח חדש], שעניינו "אחריות בעל רכב", נקבע כדלקמן- "(א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי הענין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן- המחזיק), או הוכח שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. (ב) הוכיח בעל הרכב למי מסר את החזקה ברכב, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על המחזיק. (ג) הוכיח המחזיק כי מסר את החזקה ברכב לאדם אחר, תחול החזקה האמורה בסעיף קטן (א) על אותו אדם". דבר החקיקה הנ"ל יוצר את החזקה שככל שזהותו של מי שנהג ברכב במועד הארוע אינה ידועה, יש לראות את בעל הרכב כמי שנהג בו, וככל שברצונו לסתור את החזקה האמורה, הרי שלא די בכך שיוכיח כי לא נהג ברכב במועד הארוע, אלא שעליו להוכיח בראיות את זהותו של נהג הרכב במועד הארוע, או שהרכב נילקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו.

בתקנה 74 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, שעניינה "רכב שנשאר בלי השגחה", נקבע- "(א) לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב אלא לאחר שנקט באמצעי הזהירות הדרושים כדי להבטיח שהרכב לא יזוז ולא ינוע בהיעדר נהג.

היתנהגותו של הנתבע אינה מתיישבת עם חובת הזהירות המוטלת על בעליו של רכב לנקוט באמצעי זהירות סבירים, ולכל הפחות לנעול את דלתות הרכב ולשמור על מפתח מתג ההתנעה מחוץ לרכב, על מנת למנוע- ככל שהדבר בכוחו- שימוש לא מבוקר ברכב, ובכלל זה על ידי אלה שכישורי הנהיגה שלהם אינם ידועים לו. הנתבע חרג איפוא ממידת הזהירות הראויה שנקבעה בגדרה של תקנה 74(ב) לתקנות התעבורה, וגם מטעם זה ניתן להטיל עליו את האחריות לגבי היתרחשות התאונה והנזקים שנגרמו בעטיה לרכב המבוטחת.

...

דיון והכרעה אקדים ואציין, כי לאחר שבחנתי את כל שהוגש בהליך זה, את טענות הצדדים ואת חומר הראיות, הגעתי לכלל מסקנה שיש מקום לקבל את התביעה, אם כי יש לנכות מסכום התביעה את שיעור האשם התורם שיש ליחס למבוטחת בנוגע לאירוע התאונה.

עם זאת, סבורני שיש ממש בטענת הנתבע כי המבוטחת לא נקטה בזהירות ראויה עם כניסתה לצומת.

הדעת נותנת שהמבוטחת נכנסה עם רכבה לצומת מבלי שבדקה כיאות שהצומת פנויה וסבורני שיש לייחס לה אשם תורם בשיעור של 20% לגרם התאונה.

התוצאה התוצאה הינה שהתביעה מתקבלת בחלקה והנתבע ישלם לתובעת את החיובים הכספיים כדלקמן- סך של 68,869 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד הגשת התביעה ביום 20.4.2016 ועד לתשלום בפועל.

ואכן, מחוקק המשנה קידם את פניו של סיכון מסוג זה כשקבע, בתקנה 74(ב) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961: "לא יחנה ולא יעמיד אדם רכב בלי השגחה אלא לאחר שהופסקה פעולת המנוע ומנגנון ההדלקה, הוצא מפתח ההצתה והופעלו הבלמים המיועדים לבלימת קבע". בעיניין אגבאריה דן בית המשפט העליון בתקנה זו (אז תקנה 82(ב) לתקנות התעבורה, שנוסחה זהה) בהקשר דומה.

דברים אלה מבהירים כי תכליתה של תקנה 74(ב) לתקנות התעבורה – המחייבת לכבות את המנוע ולהוציא את המפתחות מהמתג לפני שהנהג מותיר את הרכב ללא השגחה – היא בין היתר לקדם את הסיכון שהיתממש בעניינינו.

בית המשפט קבע שלא הוכחה התרשלות של ה-ש"ג, אולם גם אם הייתה מוכחת התרשלות, הקשר הסיבתי היה ניתק עקב התרשלות חמורה, ולכן בלתי צפויה, של נהג המשאית.

וכך נקבע בעיניין אגבאריה: "הוראת התקנה [74(ב) כיום] שעל-פיה נוהג רוב בנינו ורוב מנינו של ציבור הנהגים מראה מהי רמת ההיתנהגות הנדרשת מאדם זהיר, ומשהתנהגותו נופלת מהמקובל על רוב הציבור, הוא אשם ברשלנות. עם זה ברור כי היפר חובה חקוקה ורשלנות אינם היינו הך. אילו השאיר נהג את המפתח ברכב כשהוא במוסך נעול, קרוב אני לחשוב שלא היתה בכך משום רשלנות. בין אם עולה מעשהו כדי עבירה על תקנה [74(ב)] הנ"ל ובין אם לאו.

...

סוף דבר התביעה נגד הנתבע 1 מתקבלת.

בהיעדר מחלוקת לעניין הנזק, ישלם הנתבע 1 לתובע את שווי הרכב לפי חוות דעת השמאי, בסך של 10,900 ש"ח, וכן את שכר טרחת השמאי, בסך של 900 ש"ח, ובסך הכל 11,800 ש"ח. לסכום זה ייתוספו הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה (8.7.2014) ועד ליום פסק הדין.

התביעה נגד הנתבעת 2 נדחית, בנסיבות העניין ללא צו להוצאות.

אזור החניה בית המשפט קבע, כי חניון האוטובוסים מגודר בגדרות לבנים "ובהתאם לעדויות הנהגים שהעידו בתיק מטעם ההגנה, אין מדובר במקום שהוא נגיש לציבור הרחב", הגם שהוכח כי "במקום אפשרית תנועה של עובדי המקום"; עוד נקבע כי במיגרש החניה "יוצאים ונכנסים אוטובוסים ללא הפסקה" (ע' 9 להכרעת הדין).

בעת ישיבתו על מושב הנהג, החל המשיב להרכיב את מערכת הכרטוס, והניע את מנוע האוטובוס לצורך הפעלת לחץ האויר במערכת הבלימה; פעולות אלה ארכו 3 - 5 דקות, כמצוין בהכרעת הדין (ע' 11); יש לציין כי המשיב מסר באמרתו, ת/7, כי ייתכן שהפעולות ארכו "אפילו...חמש או שש דקות" (ש' 43-42; ע' 81 לפר'); עוד מציין בית המשפט, בהקשר זה, כי לאחר שהונע האוטובוס, נאסר על המשיב לרדת ממנו, נוכח הוראת תקנה 74(ב) לתקנות התעבורה, האוסרת על השארת רכב מונע ללא השגחה; כך, נקבע, שאם המשיב היה יוצא פעם נוספת לבדוק את סביבת האוטובוס, לאחר פרק הזמן שבו ביצע את הפעולות המתוארות, שוב היה עליו להמתין לאחר ההנעה המחודשת של המנוע, לעליית לחץ האויר "מה ששוב ייקח זמן, וחוזר חלילה" (ע' 10 להכרעת הדין).

יעל רז-לוי, שופטת נוכח האמור, העירעור מתקבל, והמערער מורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 ונסיעה אחורנית לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, בנוסף לעבירה לפי תקנה 364ד(ב)(2) לתקנות התעבורה, בה הורשע בבית המשפט קמא.

...

לטעמי, גם אם ייתכנו נסיבות יחודיות בהן לא יהא צורך במכוון בעת נסיעה לאחור של רכב כבד, הרי שבמקרה שבפנינו, סבור אני, כי המוצא היחיד שעמד בפני המשיב, בנסיבות אלה, היה עשיית שימוש במכוון מהקרקע, וזאת לצורך מניעת אסון מסוג זה שאירע.

נוכח הנסיבות שנוצרו, סבור אני כי היה זה הכרחי כי המשיב יעשה שימוש במכוון, כדי לקדם פני רעה צפויה, ומשלא עשה כן הרי שהתרשל בדרך נהיגתו, ובכך גרם למותו של המנוח.

יעל רז-לוי, שופטת נוכח האמור, הערעור מתקבל, והמערער מורשע בעבירות של גרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, תשכ"א- 1961 ונסיעה אחורנית לפי תקנה 45(1) לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961, בנוסף לעבירה לפי תקנה 364ד(ב)(2) לתקנות התעבורה, בה הורשע בבית המשפט קמא.

רקע: כנגד המשיב הוגש בתאריך 6.01.2014 כתב אישום, המייחס לו את העבירות של גרם מוות ברשלנות, עבירה לפי סעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 וסעיפים 64 ו- 40 לפקודת התעבורה, נהיגה בקלות ראש שגרמה לנזק לאדם ולרכוש, עבירה לפי סעיפים 62(2) ו- 38(2)(3) לפקודת התעבורה, רכב שנשאר ללא השגחה, עבירה לפי תקנה 74(א)(ב) לתקנות התעבורה וסעיף 68 לפקודת התעבורה.

בבש"פ 6653/13 אבי אליהו נגד מדינת ישראל(פורסם בנבו, מיום 27.10.13), כב' השופטת עדנה ארבל עמדה על השיקולים שעל בית המשפט לבחון, בקובעה: "על פי סעיף 46ב(א) לפקודה, משהוגש כתב אישום בגין עבירה שגרמה לתאונת דרכים קטלנית, נקודת המוצא היא פסילת רישיון. הגשת כתב אישום בעבירה זו מקימה חזקה לפיה ישנו סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם ויש למונעה בעזרת שימוש באמצעי של פסילת רישיון. עם זאת, המחוקק הותיר לבית המשפט אפשרות להמנע מפסילת הרישיון, אם שוכנע כי לא קיים סיכון בהמשך נהיגתו של הנאשם. הנטל להוכחת חריג זה מצוי על כתפיו (בש"פ 6757/09 מזרחי נ' מדינת ישראל (14.2.2009); בש"פ 9437/11 אבו סלוטה נ' מדינת ישראל (29.1.2012)).

...

דו"ח הבוחן מתייחס לניסוי שערך לבלימה של בלם היד בזירת התאונה בשיפוע הכביש, הגיע למסקנה כי, "ידית הבלם לא נמשכה לאחורה כנדרש עובר לתאונה". בין יתר המסקנות, הגיע הבוחן למסקנה כי המשיב החנה את רכבו וירד ממנו כשהוא אינו מבטיח את חניית הרכב ובלימתו כנדרש.

לאור האמור לעיל, בהתחשב בחומר החקירה, אני סבורה, כי יש באופן התנהלותו של המשיב, כמתואר, כדי להצביע על מסוכנות בנהיגה.

סוף דבר לאור האמור לעיל, אני נעתרת לבקשה ומורה על פסילת המשיב מלקבל או מלהחזיק ברישיון נהיגה וזאת עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו.

לנאשם מיוחסת עבירה על תקנה 74(ב') לתקנות התעבורה, בכך שהותיר את רכבו בלא השגחה ובלא שהפסיק את פעולת המנוע והוציא את מפתח ההצתה.

לאחר ששמעתי את העדים והתרשמתי מהם, שקלתי את טענות הצדדים ושבתי ועיינתי בחומר שהוגש, השתכנעתי כי המאשימה עמדה בנטל השכנוע כנדרש במשפט פלילי להוכחת העבירה המיוחסת לנאשם בכתב האישום וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

...

בין גרסת הנאשם ובין גרסת העד מטעמו נפלו סתירות שאינן מתיישבות, ומביאות אותי למסקנה כי מדובר בגרסה שאינה אמת.

לאור כל האמור לעיל, מצאתי כי המאשימה עמדה בנטל להוכיח את אשמת הנאשם מעל לספק סביר, ולפיכך אני מרשיע אותו בעבירות המיוחסות לו. ניתנה היום, 13 בספמבר13 ספטמבר 2016, במעמד הצדדים.

אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 600 ש"ח או 2 ימי מאסר שישא בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.