לפניי תביעה לחיוב הנתבע בפצוי כספי בגין ניזקי רכוש-רכב על רקע תאונת דרכים.
יובהר כי במעמד ישיבת ההוכחות ניאות התובע להעמיד את סכום תביעתו על 11,284 ₪, לאחר שהפחית את סכומי ראשי הנזק בדמות "אבדן ימי עבודה", "עגמת נפש" ו-"פיצוי עונשי נוסף".
עתה, לאחר שמיעת העדויות וטענות הצדדים, ולאחר שבחנתי היטב את כל חומר הראיות הקיים בתיק, לרבות סרטונים, תמונות נזק, תמונות מהמכון, והתכתבויות בין בעלי הדין, לא נותר לי אלא לידון ולהכריע בתובענה.
דיון והכרעה
על יסוד כל חומר הראיות המונח לפניי, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה על סכומה המתוקן להיתקבל, מהנימוקים המפורטים להלן, באופן תמציתי בהתאם לתקנה 15(ב) לתקנות שיפוט בתביעות קטנות (סדרי דין), תשל"ז-1976:
ככלל הנטל להוכיח את התביעה מוטל של שכמו של התובע, בבחינת 'המוציא מחברו עליו הראיה'.
...
לאחר שבחנתי את עדויות הצדדים והתרשמתי מהן באופן ישיר ובלתי אמצעי, אני קובע כי עלה בידי התובע להביא תשתית ראייתית מספקת כדי להוכיח כי הנזק שנגרם לרכבו נגרם באחת או יותר מנסיעות המבחן שביצעו הנתבע ועובד מטעמו.
במצב דברים זה, אני קובע כי הוכח מעל למאזן ההסתברויות שרכבו של התובע נפגע במהלך נסיעות המבחן שבוצעו בידי הנתבע ועובד מטעמו.
סיכום
אשר על כן, הנתבע ישלם לתובע את הסכומים הבאים:
9.1.