הוכחת מוות בתעודת פטירה בביטוח חיים

סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א – 1981 (להלן: החוק) קובע – "תקופת ההתיישנות של תביעה לתגמולי ביטוח היא שלוש שנים לאחר שקרה מקרה הביטוח; היתה עילת התביעה נכות שנגרמה למבוטח ממחלה או מתאונה, תימנה תקופת ההתיישנות מיום שקמה למבוטח זכות לתבוע תגמולי ביטוח לפי תנאי חוזה הביטוח." סעיף 41 לחוק קובע כי - "בביטוח חיים מקרה הביטוח הוא מותו של המבוטח או של זולתו או הגיעם לגיל מסויים או מקרה אחר בחייהם למעט תאונה, מחלה ונכות." (ההדגשות שלי – ק.מ.פ) משנפטר המנוח בשנת 2009, כעולה מתעודת הפטירה שהוצגה, הרי שיש לקבוע כי דינה של התביעה למימוש כספי ביטוח החיים היתיישנה כבר בחודש נובמבר 2012, שלוש שנים לאחר פטירתו של המנוח.

עם זאת מאחר ומדובר בחריג המאריך את תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חוזה הביטוח, הנטל להוכיח את קיומו של אותו חריג רובץ על כתפי הטוען לקיומו, ובמקרה זה על המערערת (ע"א 34/88 רייס נ' עזבון המנוחה חנה אברמן ז"ל [4]; ע"א 97/77 זונבנד נ' קלוגמן [5])"

...

עניין זה נדון ברע"א 9041/03 בטחיש נ' מדינת ישראל, משרד הביטחון [2], שם קבעה השופטת ביניש: "ההודאה חייבת לבוא מצד הנתבע וכי צורת המסמך המכיל לכאורה את ההודאה צריכה להעיד על היותו של המסמך 'הודאה'... תוכן המסמך צריך ללמד במפורש על הודאה בקיום הזכות הנתבעת בבית המשפט. לכל הפחות, כך נקבע, על המסמך להעיד על כך שהנתבע הודה בכל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות". דברי השופטת ביניש מבוססים בעיקרם על אשר קבע השופט זמיר בע"א 1017/91 משה נ' הכפר הירוק ע"ש לוי (להלן – פרשת הכפר הירוק [3]): "...סעיף זה דורש שהודאת הנתבע תכיר 'בקיום זכות התובע', כלומר בקיום 'הזכות' אותה הוא תובע בבית המשפט. לכל הפחות צריך שהנתבע יודה בקיום כל העובדות הנדרשות כדי לבסס באופן ברור זכות זאת, כך שניתן וצריך יהיה להסיק כי הנתבע מודה, לא רק בעובדות, אלא גם בקיום הזכות... המסקנה היא, כי המסמך הנדון אינו ראוי להיחשב הודאת הנתבע בזכות התובע, כנדרש בסעיף 9 לחוק ההתישנות, לא מבחינת הצורה ואף לא מבחינת התוכן". הנה-כי-כן, סעיף 9 לחוק ההתיישנות מהווה חריג לתקופת ההתיישנות הקבועה בסעיף 31 לחוק חוזה הביטוח, ובמקום שבו הוכח כי ניתנה על-ידי הנתבע הודאה בזכות בכתב המכירה בקיום זכות התובע, יחל מניינה של תקופת ההתיישנות מחדש, ומיום מתן ההודאה.

במקרה שלפניי לא מצאתי כי הנתבעת הודתה ולו במקצת תביעתה של התובעת, ושוכנעתי כי תשובה בעל –פה הדוחה את בקשת התובעת לקבלת תגמולי ביטוח אמנם ניתנה על ידי הנתבעת לאורך כל התקופה באופן שהעמיד את התובעת על עמדתה של הנתבעת מבעוד מועד, ואיפשר לתובעת לפעול לתביעת תגמולי הביטוח בתוך תקופת ההתיישנות.

במצב דברים זה, בשים לב לכך שאין חולק כי תקופת ההתיישנות הקבועה בחוק חלפה, ואף לא שוכנעתי כי יש בנסיבות העניין כדי להצדיק דחיית מנין ימי ההתיישנות בשל נסיבות המקרה (אף שהסוגיה נבחנה ביוזמתי מבלי שהתבקשתי לבחון זאת על ידי התובעת), איני רואה מנוס מדחיית התובענה על הסף.

אביה של מיטל – רפאל שניצר ז"ל, נפטר ביום 4.5.11 (תעודת פטירה – ת/74).

עם זאת, לטענת ב"כ המאשימה, מהמפורט בדף התנועות של חשבון הנאמנות (ת/88) ומסמכים שהנאשם עצמו הגיש הוכח, כי הנאשם שלח ידו גם בתקבולי קרן החסויים בסך של 157,373 ₪ ובתקבולי ביטוח חיים בסך 127,969 ₪.

ביום 10.1.12 הפקיד הנאשם סך של 127,969 ₪ (כעולה מת/88), שהוא סכום תגמולי הביטוח שקבלה מיטל בגין פטירת אביה (מכתב חברת הביטוח הראל מיום 18.12.11, שהוגש על-ידי הנאשם – נ/24).

...

באישום 3, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה נוספת של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(2) לחוק העונשין בכך, שבעת שהנאשם שימש מנהל עזבון, שלח ידו בגניבת כספי תקבולי מכירת הדירה באילת על סך של 106,083 ₪, אותם נמנע מלהעביר ליורשי המנוח צבי קלינגר ז"ל, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום השלישי.

באישום 4, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע עבירה של גניבה בידי מורשה לפי סעיף 383(א)(2) + 393(3) לחוק העונשין בכך, שבעת ששימש כבא-כוחו של בעל נכס – מר משה אביטל, נטל לעצמו שלא כדין כספי ערבות בסך 395,000 ₪, והכל כפי שפורט בהרחבה בתיאור האישום הרביעי.

באישום 5, אני מרשיעה את הנאשם בביצוע ריבוי עבירות של השמטה מתוך דו"ח על-פי הפקודה כל הכנסה שיש לכללה בדו"ח לפי סעיף 220(1) לפקודה וכן ריבוי עבירות של מרמה ערמה או תחבולה לפי סעיף 220(5) לפקודה, בסך כולל של 8,614,104 ₪.

באשר לטענת התובעת לפיה היא פעלה באופן עצמאי לקבלת הכספים, תוך שעמדה בקשר רציף מול פקידי חברת הביטוח ומילאה את מלוא דרישותיהם (סעיף 21 לכתב התביעה וסעיף 19 לתצהירה), אפנה לאמור לעיל, לפיהם הטענה לא הוכחה על ידה, על אף שלכאורה, לא היתה מניעה לזמן עדים ולהציג ראיות התומכות בה. מעבר לצורך, אציין כי ממסמך שצרפה התובעת בעצמה כנספח ה' לתצהירה עולה באופן מפורש כי הנתבע הוא זה אשר פעל מול חברת הפניקס לצורך קבלת כספי פוליסת ביטוח החיים של המנוח ולא מצאתי כי ישנה מחלוקת לעניין זה. עוד טענה התובעת, לראשונה במסגרת סיכומיה, כי ישנו חוסר מידתיות בשיעור שכר הטירחה שנגבה, וכי "מן המפורסמות הוא, כי הפרוצידורה לפרעון כספים בארוע מוות מפוליסות ביטוח חיים של נפטר הנה פשוטה ומסתכמת במילוי טפסים, צירוף תעודת פטירה וצו ירושה/צוואה" וכי "אין כל פרופורציה בגביה של 20% כשכ"ט מהכספים הנפרעים, כאשר הקף העבודה הוא כה מצומצם, פשוט וטריוויאלי" (סעיפים 2-3 לפרק "חוסר מידתיות לגופו של עניין, בשיעור שכה"ט שנגבה" לסיכומי התובעת).

...

לנוכח האמור ובנסיבות הללו, אני קובעת כי הנתבע זכאי היה לגבות את שכר הטרחה עבור תשלומים שקיבל המנוח מהביטוח הלאומי, על בסיס הסכמת התובעת (בשמה ובשם הקטינה) לשלם עבור כך. מהימנות הצדדים כפי שצוין על ידי לעיל, מצאתי מספר סתירות בעדות התובעת, אשר משקלן יחדיו וכן הרושם שהשאירה התובעת עלי, מובילות לקביעה כי עדותה אינה מהימנה.

סוף דבר התביעה נדחית ברובה, ומתקבלת באשר להשבת שכר הטרחה שנגבה בגין כספים שהגיעו למנוח עבור אובדן כושר עבודה מהפניקס בחודש פברואר 2013 שהם 20% בתוספת מע"מ מסך של 117,779 ₪, קרי סך של 27,560 ₪ (מעוגל), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

כמו כן, ישלם הנתבע לתובעת הוצאות בסך 1,062 ₪ ששילמה התובעת לבאת כוחה בתאריך 03.09.15, והחזר אגרה יחסי בסך האגרה המינימלית, של 758 ₪.

כן הוסיפה וטענה הנתבעת כי לצורך הוכחת טענת התובעת כי היא "אלמנת מבוטח" כהגדרתה בתקנון, עליה להראות כי התגוררה עם המנוח באופן רצוף, תחת קורת גג אחת בשנה האחרונה לחייו וכן ניהלה עימו משק בית משותף, מה שלא עשתה שכן למרות הצהרתה כי ניהלה משק בית משותף עם המנוח במשך 9 שנים הרי שהיא לא צירפה ראיות המעידות על כך וכן לא המציאה מסמכים המעידים על סיבת פטירתו של המנוח ולכן בשלב זה לא הוכיחה טענתה.

בתאריך 14/7/20 הגישה התובעת אסופת מסמכים וביניהם תעודת פטירה של המנוח בו צויינה הכתובת של מגוריהם המשותפים, הודעת פטירה מבי"ח רמב"ם עם הכתובת הנ"ל, הודעה ממשרד הבריאות על פטירת המנוח אשר גם היא עם הכתובת הנ"ל, מיסמך מקרן הפנסיה מנורה מבטחים ובו בסעיף עידכון פרטים אישיים הכתובת הנ"ל, פנקס שיקים של המנוח ורישיון נהיגה של המנוח אשר בשניהם הכתובת הנ"ל. כן נכללו במסמכים שהוגשו גם מסמכים מביטוח החיים של המנוח המלמדים על רישומה של התובעת במוטבת בפוליסה.

...

לנוכח האמור לעיל ולאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובמסמכים שצורפו לכתב התביעה וכן בתצהירים שצורפו לו וכן במסמכים שהגישה התובעת ביום 14/7/20 וכן לאחר שעיינתי בפרוטוקול הדיון מיום 6/7/20 ובדברים אותם ציינה התובעת שם, שוכנעתי כי יש לקבל את תביעתה ומשכך הריני קובעת כי בכל הנוגע למערכת היחסים שמול הנתבעת, יש להכיר בתובעת כבת זוגו וכידועה בציבור של המנוח, מר פרידלנד סמיון מיכאל ז"ל אשר נשא בחייו תעודת זהות שמספרה 308899053 ואשר נפטר ביום 26/6/2005.

וכך נרשמו הדברים: "מלוא התגמולים ו/או הפיצויים ו/או הפיצויים עבור אובדן כושר עבודה ו/או תגמולים ו/או פיצויים ו/או כספים ממין וסוג כלשהוא, המגיעים לי ו/או יגיעו לי בגין פוליסת ביטוח חיים ו/או קופת גמל ו/או ביטוח מנהלים, במסגרת ו/או על פי פוליסה לביטוח חיים מספר 91884592-0 מטעם חברת הראל בתכנית הראל MORE או כל תכנית אחרת ו/או מסגרת אחרת". ביום 13.1.2021 נפטר המנוח (תעודת הפטירה צורפה כנספח ו' לכתב התביעה).

אכן, בהתאם להחלטת בית המשפט העליון בעיניין פלוני, ניתן לשנות את זהות המוטבים בהסכם ביטוח אף באופן מובלע, ובהעדר הוראה מפורשת לעניין זה (כנדרש לפי סעיף 36(ב) לחוק החוזים) – ובילבד שהוכח כי זה היה אומד דעתו של המצווה.

...

בשים לב לדיווח שניתן על-ידי האפוטרופא, שנפגשה עם התובעת 2 ושמעה את עמדתה, שוכנעתי כי אין בהיענות לבקשת התובעת 1 בכדי לפגוע בתובעת 2.

אכן, בשים לב לכך שהתובעת 2 מסכימה (ואף מבקשת) כי הכספים יועברו לתובעת 1 (על מנת שתוכל להבטיח את עתידם של שני ילדיה, התובעים 2 ו-3, בעזרת כספים אלה), נוכח המשקל שיש ליתן לרצונה של התובעת 2, בשים לב ליכולותיה, כפי שתוארו על-ידי האפוטרופא, אני מקבלת את בקשת התובעים, ומורה לנתבעת להעביר את יתרת כספי הפוליסה לתובעת 1.

יחד עם זאת, איני מקבלת את טענת התובעים כי הנתבעת פעלה בחוסר תום לב. בשים לב לכך שהחלפת מוטבי הפוליסה במסגרת צוואה מחייבת הכרעה שיפוטית, רשאית הייתה הנתבעת להתנות את תשלום מחצית מכספי הפוליסה לתובעת 1 בהמצאת פסק דין המורה לה לעשות כן. יחד עם זאת, בשים לב לחובתה של הנתבעת לשלם את תגמולי הביטוח תוך זמן קצוב, כמו גם פערי הכוחות בין הצדדים, ניתן היה לצפות שתיזום בעצמה פנייה לבית המשפט (כפי שנעשה, לדוגמא, בת"א (שלום ת"א) 47444-04-21 איילון חברה לביטוח בע"מ נ' קרן טרובוביץ (19.01.2023).

כן תשלם הנתבעת לתובעים שכר טרחת עורך דין בסכום כולל של 25,000 ₪.