והרמ"א פסק בחו"מ סי' צ"ט סעיף ו':
"מיהו אם נראה לבית דין שלא כיוונו לערמה רק למתנה גמורה, קנה המקבל אף על גב שהיתה כוונתו להבריח".
במשמעות דברי הרמ"א נחלקו הדיעות במפרשים כדלהלן:
בחוות יאיר, סי' ד', נישאל באלמן שנשא אלמנה, ולפני הנישואין כתב שטר חוב לבתו שחייב לה סך 500 ר"ט (סכום גדול), וזמן הפירעון שעה אחת קודם מותו.
ולכאורה היה מקום לחלק, דהא דכתב הרא"ש כשנתן מתנה ולמעשה הנכסים נשארו ברשותו, דזה הוי הוכחה דלערמה התכוון, זה דוקא כשנתן לאחרים, אבל אם נותן במתנה לבניו, אף שהוא עצמו ממשיך להחזיק ולהתגורר בנכסים, אין בזה הערמה.
...
טענה זו נדחית כדלהלן.
דהנה, בשו"ע חו"מ (סי' כ"ו סעי' א) נפסק:
"... מי שהלך בערכאות של עובדי כוכבים ונתחייב בדיניהם, ואחר כך חזר ותבעו לפני דייני ישראל, יש אומרים שאין נזקקין לו (מהרי"ק שורש קפ"ז). ויש אומרים דנזקקין לו (מרדכי בפ' הגוזל בתרא), אם לא שגרם הפסד לבעל דינו לפני עובדי כוכבים (מהר"מ מירזברק). והסברא ראשונה נראה לי עיקר".
והנה, הלכה זו עוסקת במי שתבע ממון בערכאות והפסיד בתביעתו, והלך לתבוע את אותו ממון בבית הדין ובזה ורק בזה נפסק ברמ"א שאין נזקקין לו. אולם תביעת האלמנה בבית הדין היא זכות מגורים במדור, ואילו תביעתה של האלמנה בבית המשפט היא תביעת בעלות על מחצית הנכס, מדין חוק איזון הנכסים.
אולם הגרי"ש אלישיב פסק שמזונות אלמנה נגבים מן הראוי כמו מן המוחזק וכי יש הבדל יסודי ומהותי בין שאר תנאי כתובה ובין תנאי כתובה של מזונות אלמנה, אך מצאנו סתירה בדבריו בענין זה.
אף שלגבי ירושת הבעל, מלווה נקרא ראוי, מכל מקום לגבי תנאי כתובה כגון מזונות הבנות, וכ"ש מזונות אלמנה (שלפי הגריש"א נגבים אפילו מן הראוי הגמור) נגבים ממלווה.
