הוכחת זיקה למדינה רמת הוכחה פלילית מעבר לכל ספק סביר

אילו המשיבים היו מצויים בתחומי ישראל, ניתן היה לצרפם מלכתחילה כבעלי דין לתובענה זו. התובענה נשוא הבקשה לאישור מעוררת שאלה רצינית שיש לידון בה, והיא למעשה כבר הוכחה ברמה גבוהה של מעבר לכל ספק סביר שנדרשת בדין הפלילי.

בנוסף, גם אם היו מוכיחים זאת, היות אדם עמית בקרן לא יוצרת לו זיקה לניירות ערך השייכים לקרן ההשקעות ועל כן אין לו עילת תביעה נגד החברה שהנפיקה את הניירות הללו.

" על המבקש היתר המצאה אל מחוץ לתחום המדינה להוכיח קיומם של שלושה תנאים מצטברים כדלקמן: כי התביעה ראויה לטיעון בהתאם לאחת החלופות המנויות בתקנה 500 ; כי קיימת עילת תביעה לכאורית ; כי בית המשפט בישראל הוא הפורום הנאות לידון בסכסוך בין הצדדים ; [ראו: רע"א 6328/12 נירימליק נ' חברה באחריות מוגבלת סובורובה (פורסם במאגרים, 21.4.2013) (להלן: "עניין נירימליק")].

...

סוף דבר: מאחר וקבעתי כי בענייננו לא עונים המבקשים על דרישת עילת התביעה כנגד המשיבים, מתייתר הצורך בבחינת פרוצדורת ההמצאה.

לאור האמור, אני מורה על ביטולו של היתר ההמצאה למשיבים מיום 16.04.2018.

היות ואני סבורה כי הצדדים הרחיבו והפליגו עם טענותיהם למחוזות שאינם רלוונטיים לענייננו וחורגים מגדר הסביר לרבות בהיקפי העמודים שנשאו כתבי טענותיהם, אינני עושה צו להוצאות.

לשיטת הנאשם, המאשימה לא הוכיח ולו לכאורה את זיקתו למקרקעין ואחריותו לבניה.

המסגרת הנורמאטיבית סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח חדש) התשמ"ב-1982 קובע: "נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה, אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם – בין על פי טענת הנאשם, ובין מיוזמתו – לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעיניין; ..." במסגרת ע"פ 732/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון (21.11.77), נקבעה ההלכה כי בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב-האישום.

בהתאם לכלל, הנאשם לא יורשע בדין אלא אם כן בסוף המשפט יתברר, כי משקל הראיות שהובאו נגדו מספיק להוכחת אשמתו מעבר לכל ספק סביר.

אני סבור כי ראיות המאשימה, לרבות עדות מר שוגן בדבר מפגש ושיחה עם הנאשם במקום ביצוע העבודות, ומסמכים המצביעים על מסירת הצוים, הנן ראיות העומדות ברמה הבסיסית הנדרשת בשלב זה של ההליך.

...

דיון והכרעה לאחר שבחנתי טענות הצדדים, מצאתי לדחות בקשת הנאשם.

אני סבור כי ראיות המאשימה, לרבות עדות מר שוגן בדבר מפגש ושיחה עם הנאשם במקום ביצוע העבודות, ומסמכים המצביעים על מסירת הצווים, הינן ראיות העומדות ברמה הבסיסית הנדרשת בשלב זה של ההליך.

סוף דבר לאור האמור, ובהינתן המבחן ואמות המידה שנקבעו בפסיקת בית המשפט העליון להכרעה בטענת נאשם בדבר "אין להשיב לאשמה", אני קובע כי דין הבקשה להידחות.

"הראיות הנסיבתיות אינן צריכות להצביע באופן ודאי ומוחלט על התקיימות יסודות העבירה...אלא הרף לשלילת הסברים חלופיים הוא הרף הפלילי. מקום בו אין הסבר חלופי באשר לתיזה המרשיעה, ניתן לקבוע שהאחרונה הוכחה מעבר לכל ספק סביר, ועל כן ניתן להרשיע נאשם על סמך הראיות הנסיבתיות". דהינו, הפסיקה פיתחה מבחן תלת-שלבי לבחינתן של ראיות נסיבתיות: בשלב הראשון נבחנת כל ראיה בפני עצמה על מנת לקבוע אם היא מבססת ממצא עובדתי.

ביחס לטביעת אצבע נאמר בע"פ 4471/03 מדינת ישראל נ' קריספין, כי עצם קיומה של טביעת אצבע, יש בה כדי לזהות את המצאותו של אדם במקום, אך בכך אין די. בהיעדר מניע לא יכול היה בית המשפט להרשיע בניסיון רצח: "בנסיבות המקרה שלפנינו, מאחר שפרטים רבים אודות הרקע לארוע הדקירה ואופן ביצוע המעשה לא הובררו לאשורם, לא הוכח, לדעתנו, ברמת ההוכחה הדרושה, כי המערער התכוון להביא למותו של חזן". בהתאם להלכה הפסוקה, טביעת אצבע על חפץ בו נעברה עבירה, שלא ניתן הסבר סביר להימצאותה שם, היא ראיה שמשקלה רב ובכוחה לבסס הרשעה כראיה יחידה.

בבש"פ 10028-03 אלקריף נ' מדינת ישראל (30.12.2003), נקבע ביחס לטביעת אצבע: "מציאת טביעת אצבע במקום העבירה או על חפץ שבו נעברה עבירה, שלא ניתן הסבר סביר להימצאותה שם, היא ראיה שמשקלה רב ויש בה כדי לבסס הרשעה כראיה יחידה....עם זאת, יש חשיבות רבה לשאלה מה טיבו של החפץ שעליו נמצא טביעות האצבע, משום שלפיו נקבעת עוצמת הזיקה בין הנאשם לבין מעשה העבירה. קביעת זיקה זאת היא ביסודה עניין של מסקנה הנובעת מהגיון ומשכל ישר". ביחס לראיית דנ"א נקבע בע"פ 149/12 אשר אלמליח נ' מדינת ישראל: "יש לזכור כי ראיית דנ"א היא ראיה נסיבתית, אשר הרשעה על בסיסה תתאפשר רק כל אימת שהמסקנה ההגיונית היחידה שנלמדת ממנה היא כי הנאשם אחראי בפלילים. אם כן, משקל הראיה ואפשרות ההרשעה על פיה, יוכרעו בהיתחשב בהסבר שהציע הנאשם לנוכחות הדנ"א שלו בזירה. ככל שעלה בידו להציע הסבר מתקבל על הדעת או גרסה מזכה שיש בה כדי לטעת ספק סביר באשמתו, כי אז מובן שיש לזכותו, בדומה להלכה הנוהגת באשר לטביעת אצבע". כוחן של ראיות נסיבתיות אינו נמדד על פי משקלה של כל ראייה וראייה בפני עצמה, אלא על פי משקלן המצטבר של הראיות כולן והשאלה היא אם יש באותן ראיות נסיבתיות, על פי מבחני ההיגיון וניסיון החיים הכללי, כדי להצביע על נאשם, מעבר לכל ספק, כמבצע המעשה הפלילי.

...

הדבר מוביל למסקנה לפיה הנאשם 2 החזיק בכל התחמושת המוסתרת במערה, לבדו או עם אחרים.

בעניינם של הנאשמים 1 ו-3 התשתית הראייתית מותירה ספק סביר בדבר אשמתם, אך מארג הראיות מוביל למסקנה אחת ויחידה בדבר אשמת הנאשם 2 בביצוע עבירת החזקת נשק כמתואר בכתב האישום.

הנני מרשיעה את הנאשם 2 בביצוע עבירה של החזקת תחמושת ואביזרים בהתאם לסעיף 144(א) סיפא לחוק העונשין.

מנגד, פסק הדין הפלילי הרשיע את הנתבעים 2 ו – 3 על פי חוק העונשין הדורש רמת הוכחה גבוהה הרבה יותר של מעבר לספק סביר.

מאחר ומדובר בשני חוקים שונים הבודקים אלמנטים אחרים ומידת ההוכחה הנדרשת בהם היא שונה, אין הרשעתם של הנתבעים 2 ו – 3 אשר אשמתם הוכחה מעבר לכל ספק סביר פוטרת את המעביד מחבות נזיקית לארוע כאשר לשם כך אנו נדרשים לרמת הוכחה נמוכה יותר.

על המעביד לקחת בחשבון שבלהט העבודה עשוי העובד גם להתרשל ולא להיזהר ולשם כך בדיוק עליו להדריכו מפני הסיכונים האפשריים ולפקח על עבודתו (ע"א 662/89 מדינת ישראל נגד אנטון קרבון פ"ד מה(2) 593, 592).

מטבע הדברים, ברובם המכריע של המקרים חובתו של המעביד כלפי עובדו עולה על חובתם של צדדים שלישיים אחרים שאינם מעסיקיו הישירים של אותו עובד וזאת מכח הזיקה ההדוקה שבין מעביד לעובדו שנסקרה לעיל.

...

על כן, נזקי התובע בסך 741,866 ₪ נבלעים בתגמולי המל''ל ודין התביעה להדחות.

סוף דבר על כן אני מורה על דחיית התביעה כנגד הנתבעת 1 בשל בליעתה בתגמולי המל''ל ללא צו להוצאות.

אני מחייב את הנתבעים 2 ו – 3 וכן הנתבעת 4 לשלם לתובע סך של 92,733 ₪ בצירוף שכ''ט עו''ד והוצאות משפט בסך כולל של 35,000 ₪.

בית המשפט המחוזי קבע כי הוכחה מעבר לספק סביר מעורבותו של המבקש בבצוע הרצח.

בהיתחשב באמור לעיל, גזר בית המשפט על המבקש 25 שנות מאסר בפועל (בנכוי תקופת המעצר); 18 חודשי מאסר על תנאי שלא יעבור כל עבירת אלימות כלפי גוף מסוג פשע או עבירה של קשירת קשר; שישה חודשי מאסר על תנאי של יעבור עבירת אלימות כלפי גוף מסוג עוון; פיצוי לעזבון המנוח בסכום של 200,000 ש"ח ופצוי לסולימאן בסכום של 20,000 ש"ח. המבקש ערער לבית משפט זה על הכרעת הדין ועל גזר הדין.

כך סיכם בית המשפט את מסקנתו זו מפי השופט צ' זילברטל: "לאחר בחינת הראיות, סבורני כי על אף המורכבות הראייתית, ואף אם אין בכוחה של אף ראיה כשלעצמה להביא להרשעת המערער, הרי ששילובן של מכלול הראיות יוצר מארג ראייתי אשר יש בו כדי להוכיח ברמה הנדרשת בפלילים את אשמתו של המערער בבצוע המעשים, ואין בזיכויו של ע' להקים ספק סביר ביחס לכך. גרעין גירסתו המפלילה של החבר, לצד החיזוקים המצויים בה ובגירסת הדודן, בצרוף אמירותיו של המערער למדובב, ראשית הודייתו, סתירת גרסת האליבי שהציג והמניע של המערער לבצוע המעשים, מבססים את אשמתו של המערער במיוחס לו בכתב האישום. כל זאת, על אף שדחיית חלקה של גרסת החבר, ככל שהיא נוגעת לע', מותירה סימני שאלה בנוגע לדרך הגעת המערער לזירת הירי, הימלטותו מהמקום וזהותם של יתר המעורבים במעשים. סבורני, כי בנסיבות המתוארות, אין בקיומו של ספק ביחס לאותם הנתונים להביא ליצירת ספק בדבר עצם ביצוע מעשה הירי לעבר האוטובוס על ידי המערער. על כן אני סבור כי הרשעת המערער יכולה לעמוד לצד קביעת בית המשפט לעניין זיכויו מחמת הספק של ע', ושתי הקביעות האמורות אינן בבחינת סתירה פנימית, מאחר שהתשתית הראייתית העומדת בבסיסן אינה זהה ונוכח הנימוק שביסוד זיכויו של ע'.

המבקש עמד בהרחבה על כל אחת מהן, תוך ניסיון להראות את העידר איכותן של ראיות נילוות אלו, ואת הזיקה שלהן לחקירה הפגומה והמזוהמת.

כמו כן, בית משפט זה יורה על עריכתו של משפט חוזר לפי עילה זו בהתקיים נסיבות יוצאות דופן המצדיקות זאת (מ"ח 6223/04 גולדין נ' מדינת ישראל (13.10.2004); מ"ח 10028/06 רינגורט נ' מדינת ישראל (17.9.2007)), ואוסיף כי הדגש הוא על "המצדיקות זאת". במקרה דנן, ביסס בית המשפט המחוזי את הרשעתו של המבקש על גרעין גרסאותיהם של החבר והדודן במישטרה, תוך שנקבע כי הגרסאות מחזקות זו את זו, וכי קיימות ראיות נוספות המהוות חזוק לגרעין גרסאותיהם של החבר והדודן.

...

מעבר לכך טען המבקש כי הודעותיהם וחקירותיהם של החבר ושל הדודן במשטרה נגועות בפגמים רבים, אשר לשיטתו מובילים למסקנה כי לא ניתן לקבוע ממצאים על פיהן.

ברם, לצורך בירור הדברים, אני סבור כי החזרת התיק לבית המשפט המחוזי, ופתיחתו מחדש לשם שמיעת מכלול הראיות פעם נוספת אינה הדרך הנכונה בעיניי במקרה הקונקרטי.

אלא במסקנה משפטית הנוגעת לראיה קיימת שהייתה משמעותית בשני ההליכים.

סוף דבר נוכח כל האמור לעיל, הבקשה לקיום משפט חוזר מתקבלת, באופן שעניינו של המבקש יוחזר לבית משפט זה לשם שמיעתו כערעור פלילי פעם נוספת בפני הרכב.