הוכחת הקשר בין תאונת דרכים לנזקים בכלי הרכב על פי חוות דעת שמאי

מונחת לפני תביעה שעניינה נזק לכלי רכב אשר היה מעורב בתאונת דרכים שאירעה ביום 18.3.18 בפתח תקווה.

התובע טוען לנזקים בסך כולל של 5,846 ₪ בגין עלות תיקון הרכב על פי דו"ח שמאי, שכר טירחת שמאי, ייעוץ ועוגמת נפש.

די בכך כדי לקבוע, כי לא עלה בידי התובע להוכיח את נזקיו, שכן נותק הקשר הסיבתי בין התאונה ובין מסקנות השמאי.

מכל מקום, וגם אם אתעלם מפער זמנים זה, וזאת בשים לב לכך שהנתבע אינו חולק על נזק שנצפה בזמן אמת בכנף קדמית שמאלית של רכב התובע, הרי שחוות דעת השמאי מתייחסת גם לפגיעה בפגוש קדמי, אשר לכאורה אינה קשורה לתאונה נשוא ענייננו.

כל אלו, בצרוף לציון מועד ארוע שונה בכתב התביעה, אשר תוקן על ידי התובע רק בעדותו לפניי, כמו גם לעובדה שחוות דעת השמאי התייחסה, במקור, לתאונה מיום 18.12.18, מובילים אותי למסקנה כי לא עלה בדי התובע להוכיח כי הנזקים אותם דרש בתביעה מקורם בתאונה.

...

מנח כאמור אכן מתיישב עם המסקנה, כי בעת שאירעה התאונה ביקש התובע לתמרן את רכבו לתוך מקום החנייה בנסיעה לאחור.

כל אלו, בצירוף לציון מועד אירוע שונה בכתב התביעה, אשר תוקן על ידי התובע רק בעדותו לפניי, כמו גם לעובדה שחוות דעת השמאי התייחסה, במקור, לתאונה מיום 18.12.18, מובילים אותי למסקנה כי לא עלה בדי התובע להוכיח כי הנזקים אותם דרש בתביעה מקורם בתאונה.

סוף דבר לאור כל האמור, אני דוחה את התביעה.

א) העובדות הצריכות לעניין: ביום 29/4/17 רכב הנהוג על ידי נתבע מס' 2 פגע מאחור בעגלה הקשורה לרכב התובע וכתוצאה מכך נגרמו על פי כתב התביעה לעגלה ולרכב התובע נזקים אשר פורטו בדו"ח השמאי שצורף לכתב התביעה.

הנתבעים טוענים כי המחלוקת היחידה בין הצדדים היא העידר זיקה וקשר בין הנזקים הנטענים לארוע נשוא תביעה זו. הנתבעים יטענו כי קיימים סימני שאלה עקב אי התאמת הנזקים בכלי הרכב המעורבים ולכן הועבר הנושא לבדיקת בוחן תנוה מטעמם.

סיכום חוות הדעת שלו היא כי "הנזקים אינם קשורים לארוע נשוא התביעה ואשר אינם מתיישבים עם אופן היתרחשות התאונה ונסיבותיה וקיים חשד כי הנזקים בכלי הרכב בויימו בצורה יזומה ובנסיבות שאינן ידועות". בסיום הדיון שהתקיים ביום 10/2/2019 ניתנה לתובע על ידי בית המשפט שהות בת 30 יום לצורך הגשת חוות דעת נגדית מטעם בוחן תאונות דרכים מטעמו.

נציג נתבעת מס' 1 חזר על טענתו כי הנזקים שתוארו בכתב התביעה ובחוות דעת השמאי אינם קשורים לתאונה שארעה בין שני כלי הרכב וכן כי התובע לא צירף השלמה מטעם השמאי מטעמו כנדרש על ידי בית המשפט כתגובה לחוות דעת בוחן התנועה מטעם הנתבעים.

"נטל השיכנוע" (או "חובת השיכנוע") מבטא את החובה להוכיח בראיות קיומה של "עובדה" (עובדה פיזית או הלך נפש), ברמת הוודאות המוטלת על פי הדין על הצד הנושא בחובה זו. משמעותה של החובה הנה שעל הצד הנושא בה, לשכנע את בית המשפט בדבר קיומה של עובדה השנויה במחלוקת, והצריכה על כן הוכחה (י' קדמי, על הראיות (דיונון, תשס"ד-2003), חלק שלישי, עמ' 1439 (להלן: "קדמי")).

...

לאחר ששקלתי טענות הצדדים ובדקתי מעשיהם ומחדליהם על רקע הוראות הדין הרלוונטיות וכן לאחר שבחנתי את חוות דעת השמאי מטעם התובע וכן את חוות דעת המומחה מטעם הנתבעים אני קובעת כדלקמן: דין התביעה להתקבל וזאת מהנימוקים שלהלן: אופן הפגיעה של רכב הנתבע מס' 2 ברכב התובע מוסכם על כל הצדדים.

ולפיכך אני מקבלת את חוות הדעת השמאי מטעם התובע לגבי הממצאים.

 לסיכום: על הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובע סך של 11,260 ₪.

תאונת הדרכים אירעה ביום 25.07.2020 בין כלי רכב, מ"ר 848-19-301 שבעת התאונה היה בבעלות התובעת והנתבעת שכנגד (להלן: "רכב קשר-רנט") לבין כלי רכב, מ"ר 46-316-30 שבעת התאונה היה נהוג בידי הנתבע 1 ומבוטח על ידי הנתבעת 2 והתובעת שכנגד בביטוח ניזקי רכוש לרבות ביטוח אחריות לניזקי צד ג' (להלן: "רכב כלל") (ולהלן: "התאונה").

בתום ישיבת ההוכחות הגיעו הצדדים להסדר, לפיו הסמיכו הם את בית המשפט לפסוק בתביעה ובסכסוך על דרך הפשרה, ועל פי שיקול דעת בית המשפט, ללא הנמקה וללא גבולות, וזאת בהתאם לסמכות הנתונה לבית המשפט על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984, לאחר שהובהר לצדדים כי עילות העירעור על פסק דין זה מצומצמות ביותר, באופן שקיים קושי משמעותי לערער עליו, וכי בית המשפט יכול לקבל את התביעה במלואה, לדחות אותה או לקבלה באופן חלקי.

על סמך מכלול החומר המונח לפניי, לאור התרשמותי הבלתי אמצעית מהעדים במהלך חקירתם בבית המשפט, בשים לב להגיון שבקרות התאונה, נסיבות התרחשותה ולמוקדי הנזק בכלי הרכב, תוך שאני לוקח בחשבון את טענותיהם ההדדיות של הצדדים ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלוואנטיים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה העיקרית והתביעה שכנגד להיתקבל חלקית, באופן שנהג רכב קשר-רנט יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 75% ואילו נהג רכב כלל יישא באחריות לקרות התאונה בשיעור של 25%.

אשר למחלוקת בעיניין הקף הנזק הנטען בשתי התביעות, אומר שמאחר שהנזקים הנטענים שנגרמו לרכבים, נתמכים בחוות דעת שמאי ובאסמכתאות המתאימות, ומאחר שהצדדים שכנגד לא הגישו שומה נגדית, שככלל באמצעותה ניתן היה לסתור את גובה הנזק, הרי שסכומי התביעות, בדין יסודם.

...

על יסוד תמונות הנזק, לרבות תמונות מזירת התאונה בהן ניתן לראות את הדלת השמאלית הקדמית ברכב כלל מעוכה בקצה התחתון החיצוני עם כיפוף כלפי חוץ, ומנגד שבר בפנס הימיני הקדמי של רכב קשר-רנט, ועל יסוד התרשמותי הבלתי אמצעית מעדויות העדים, אני סבור כי דלת רכב כלל הייתה פתוחה במעט לפני כניסת רכב קשר-רנט לחניה הפנויה שמשמאלו.

סבורני כי נהג רכב קשר-רנט לא הקפיד על מידת זהירות זו אלא נכנס לחנייה במהירות בלתי סבירה, ביחס לחנייה שכזו, לא נתן דעתו לדלת הפתוחה במעט של רכב כלל, למרות כי כניסתו נעשתה בפנייה שמולה כאשר מזווית כניסתו דלת נהג הרכב החונה של הנתבעת אמורה להיות חשופה בפניו ממש לפני כניסתו למקום החנייה הפנוי משמאל לרכב הנתבעת, ולבטח הימצאותו של נהג הנתבעת בתוך רכבו .

סבורני כי נהג רכב כלל הותיר את דלת רכבו פתוחה במעט, דבר שהגביר את הסיכון שבהתרחשות התאונה, אשר התממש.

לכתב התביעה צורפו, בין היתר, חוות דעת שמאי שלפיה הוכרז הרכב "אובדן גמור" וכן חוות דעת מומחה שלפיה לא ניתן לשלול התאמת נזקים מלאה בין כלי הרכב שהיו מעורבים בתאונה.

לכתב ההגנה מטעם חברת הביטוח צורפו, בין היתר, חוות דעת בוחן תאונות דרכים, שלפיה הנזקים בכלי הרכב אינם מתיישבים עם נסיבות התאונה הנטענות ועם פגיעת חזית-אחור; בכלי הרכב ניצפו נזקים שאינם קשורים לארוע הנטען וקיים חשד שהנזקים בכלי הרכב בוימו.

אפרט את טעמיי; על פי דיני הראיות, במשפט האזרחי מוטל על התובע הנטל להוכיח שגירסתו עדיפה על גרסת הנתבע, דהיינו רמת הוכחה של "מאזן הסתברויות". לאור טיעוני הצדדים בנסיבות דנן, תחילה מוטל על ג'יאן הנטל להוכיח קיומו של ארוע התאונה.

זאת ועוד; לאור טענות חברת הביטוח בדבר העידר היתכנות הנזקים בין כלי הרכב וטענתה שלפיה התאונה בוימה על ידי הצדדים, ברור לכל כי עדות לגטיוי חיונית עד מאוד, ובהעדרה קיים קושי ממשי בהוכחת נסיבות התאונה הנטענות.

עת נישאל אם יתכן שהנזקים הועצמו בעת גרירת כלי הרכב מהמקום השיב שעדיין קיימים מוקדי נזק שלא מתיישבים, וכי אין כל התאמה בין הנזקים שנצפים בכלי הרכב לבין תאונת חזית אחור (עמ' 14, שורות 7-1), וכדבריו: "אני לא יכול להאמין שיכול להיות תאור או גרסה שתתאים, כי כאן יש מכה שקצת לא דומה אפילו. גם בגבהים". קרי, לטענת המומחה הפער בין נסיבות התאונה הנטענות לבין הנזקים בכלי הרכב הוא פער משמעותי ואין מדובר באי התאמה מינורית שניתן לספק לה הסבר מניח את הדעת.

...

על כן, אין בידי לקבל את טענות הנתבע 1 באשר לתוקפה של חוות הדעת כחוות דעת מכרעת, וכפי שגם הובהר גם בפתח ישיבת ההוכחות.

אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה הראשונה (תא"מ 37418-11-17).

לאור התוצאה האמורה, ההודעה לצד ג' נדחית אף היא.

בנוסף, אני מורה על קבלת התביעה השנייה (תא"מ 34266-01-18).

על פי הנטען בכתב התביעה, ביום 5.9.18 ארעה תאונת דרכים בין רכב התובעת לרכב פורד טרנזיט, עת רכבה היה במצב חנייה, לפתע סטה נהג הרכב פורד טרנזיט מנתיבו ופגע ברכבה.

כתמיכתה לטענותיה צרפה הנתבעת 2 חוות דעת של בוחן תנועה חקירה ושיחזור תאונות דרכים (להלן: "הבוחן"), אשר חיווה דעתו, בין היתר, כי מתוך כל חומר המסמכים אשר הוצגו לעיונו, תעוד הנזקים בכלי הרכב המעורבים, מדידת גבהים שערך לכלי רכב זהים בדגמם וניסיונו המקצועי כבוחן תנועה, הנזקים המתועדים בדופן השמאלי של רכב התובעת- סיטרואן - אינם תואמים לכלל הנזקים המתועדים לאורך הדופן הימני ברכב המבוטח – רכב פורד טרנזיט.

גובה הנזקים אינו תואם ויתרה מכך צורת הנזקים ומאפייניהם מלמדים על חוסר התאמה ברור ומצביעים כי אין קשר בין מוקדי הנזק למגע בין הרכבים.

מה גם שעדותו לגבי הפגיעות ברכב התובעת עד כמה שזכר לומר בעדותו עולות בקנה אחד עם מוקד הנזק המצויין בחוות הדעת השמאית מטעמה – מוקד שמאלי, ובכלל זה עם צבעי הרכבים, כפי שצבעם עולה מחוות הדעת של הבוחן.

בעיניין זה, יאים הדברים שנפסקו בתא"מ (שלום-דימונה) 5488-10-18 ענת אמר נ' חזאם אל חואגרה ואח' ( 30.1.20) : "מספר קשיים, מהותיים בעיניי, התגלו בחוות דעת הבוחן ובחקירתו. ראשית, ביחס לרכב עצמו, ישנם גורמים, המשתנים מרכב לרכב (גם כשמדובר באותו דגם רכב), שעלולים להשפיע על גובה הרכב, ובהם משקל המטען שהונח על הרכב (לטענת הנתבע הרכב היה עמוס בחומרי בניה ובלבנים), שחיקת הגלגלים ולחץ האויר של הגלגלים. הבוחן נישאל על עניינים אלו בחקירתו הנגדית (עמ' 29-33 לפרוטוקול), ותשובותיו לא הניחו את הדעת. גם אם יונח כי הבוחן בדק כלי רכב זהים במאפייניהם היסודיים לאלו המעורבים בתאונה, הוא לא ידע להשיב לשאלות שנשאל אודות המטען שנשא הרכב אותו בדק. המומחה אמנם טען כי הרכב שנבדק היה "עמוס" (עמ' 31, שו' 27-31) אולם לא ידע להשיב במה היה עמוס, מה היה משקלו ולא הניח כל יסוד למסקנה שמשקל המטען על גבי הרכב הנבדק עלה או היה שווה למשקל שהיה על השברולט במועד התאונה.

משהו גרם לקרעים" (ראה: עמ' 14 לפרוטוקול), ברם, מחוות דעתו עולה תמונה אחרת לפיה היתייחס גם לגירסאות המעורבים: "לאור חוסר ההתאמה בין הנזקים ומסטירות שנתגלו בגירסאות המעורבים, לדעתי כלי הרכב לא נפגשו מעולם והנזקים המתועדים ברכבים ארעו בנסיבות שונות שאינן ידועות". היתייחסות לגירסאות עניינו הוא לבית המשפט, ואין למומחה יתרון על בית המשפט בניתוח הגרסאות, שלכך מתווסף שהאמנתי לתובעת ולעד מטעמה אודות היתרחשות קרות התאונה כנטען בכתב התביעה ולא מצאתי לנכון לקבל את חוות דעת הבוחן, שמסקנותיו אינן מבוססות דיין הואיל ולא נכח בזירת הארוע, לא בדק את הרכבים המעורבים והתבסס על תמונות, כאשר לצד זה הנזקים ברכב התובעת ניצפו על ידה במועד התאונה וגם על ידי עאוני והגם אם לא יכלו לפרט בחלוף הזמן אחד לאחד את הנזק ברכב התובעת, הרי שבקווים כלליים העידו לגבי מה שאירע לרכב התובעת, עדויות שהיו מהימנות עליי ואני מעדיפה את גרסאותיהם על פני חוות הדעת של הבוחן שלא נכח במועד התאונה, ולא ביצע פעולות שהיה מקום לבצען כמו בדיקת רכבים בזירת התאונה וכיוצ"ב. מכאן שאין די במימצאי הבוחן בכדי להוות את רף הראיות הנידרש בכדי להוכיח טענת המירמה או כוונת מירמה בהתאם לסעיף 25 לחוק, כאשר לכך מתווסף גם כי הנתבעת נימנעה מהעדת עדים והצגת ראיות ועניין זה פועל לחובתה, ועל כן אני מקבלת את התביעה במלואה.

...

מעבר לכך, לא נהי לבית המשפט מדוע עיין הבוחן בדוח החקירה לצורך הכנת חוות הדעת, על כל המשתמע מכך, כאשר לכך מתווסף כי אומנם בעדותו טען שהוא בוחן רק את הנזק: "ש.אמרת שאתה קובע שלא נפגשו הרכבים מסיבה אחת. בחוות הדעת כתבת שתי סיבות גם סתירות בגרסאות וגם אי התאמה בנזק עצמה. למה עכשיו בחרת לומר מסיבה אחת, למה שינית את המסקנה?

משהו גרם לקרעים" (ראה: עמ' 14 לפרוטוקול), ברם, מחוות דעתו עולה תמונה אחרת לפיה התייחס גם לגרסאות המעורבים: "לאור חוסר ההתאמה בין הנזקים ומסטירות שנתגלו בגרסאות המעורבים, לדעתי כלי הרכב לא נפגשו מעולם והנזקים המתועדים ברכבם אירעו בנסיבות שונות שאינן ידועות". התייחסות לגרסאות עניינו הוא לבית המשפט, ואין למומחה יתרון על בית המשפט בניתוח הגרסאות, שלכך מתווסף שהאמנתי לתובעת ולעד מטעמה אודות התרחשות קרות התאונה כנטען בכתב התביעה ולא מצאתי לנכון לקבל את חוות דעת הבוחן, שמסקנותיו אינן מבוססות דיין הואיל ולא נכח בזירת האירוע, לא בדק את הרכבים המעורבים והתבסס על תמונות, כאשר לצד זה הנזקים ברכב התובעת נצפו על ידה במועד התאונה וגם על ידי עאוני והגם אם לא יכלו לפרט בחלוף הזמן אחד לאחד את הנזק ברכב התובעת, הרי שבקווים כלליים העידו לגבי מה שארע לרכב התובעת, עדויות שהיו מהימנות עליי ואני מעדיפה את גרסאותיהם על פני חוות הדעת של הבוחן שלא נכח במועד התאונה, ולא ביצע פעולות שהיה מקום לבצען כמו בדיקת רכבים בזירת התאונה וכיוצ"ב. מכאן שאין די בממצאי הבוחן בכדי להוות את רף הראיות הנדרש בכדי להוכיח טענת המרמה או כוונת מרמה בהתאם לסעיף 25 לחוק, כאשר לכך מתווסף גם כי הנתבעת נמנעה מהעדת עדים והצגת ראיות ועניין זה פועל לחובתה, ועל כן אני מקבלת את התביעה במלואה.

סיכומו של דבר בסיכומו של דבר, אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 12,689 ₪, אגרות משפט, שכר העד בסך של 250 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך של 3,000 ₪.