הוכחת הסכם בעל פה באמצעות עדויות נסיבתיות

גירסת המשיב באשר להסכם מפברואר 2013 נתמכה בראיות נסיבתיות המטות את הכף לטובתו, שהן: פרטי קרן ההשתלמות שבידיעת המערערת בלבד; שיק בסך 47,520 ₪ שבית המשפט מצא את עדות המערערת בקשר אליו כבלתי מהימנה; גירסת המערערת לגבי איתנותה הכלכלית שנסתרה בבית המשפט; תביעה נוספת נגד המערערת הסותרת את טענתה שמעולם לא הושיטה יד לאיש.

לא מובן מדוע בית המשפט קמא דן בהסכם בעל-פה מאוגוסט 2007, שלא היה עילת התביעה, אך דיונו בהסכם זה נמצא חסר, שכן קביעתו שהמשיב לא הרים את נטל ההוכחה להסכם זה, בהעדר ראיות תומכות, נסתרת על ידי הקביעה של בית המשפט קמא בדבר אמתות ההסכם מ-1.2.13, שסעיפו הראשון הוא "מורשד מסר ללינה נבואני הנ"ל בחודש אוגוסט 2007 סכום של 12,000$ אמריקאי". זו בודאי ראיה תומכת בגרסה שבחודש אוגוסט 2007 נתן המשיב למערערת הלוואה של 12,000$ אמריקאי.

בית המשפט אינו כפוף לסברתה של המומחית מטעם המערערת, והוא הפוסק בעיניין זה, כפי שנקבע בע"א 1986/92 מדינת ישראל נ' אבו סאלח פ"ד נ (1) 499: "על-פי הדין הכללי לא חייב בית המשפט להיזדקק לשירותיו של גרפולוג כדי לקבוע מימצא בדבר אמתותה של חתימה. הוא רשאי להשוות את כתב היד או החתימה שבמחלוקת בעצמו. אך לכוחו זה של בית המשפט מיגבלות. בית המשפט אינו מומחה לכתבי יד. אין לו הכישורים הטכניים לבצע אבחנות דקות בדבר זהותו של בעל חתימה פלונית. לכן, במצבים שבהם מתעוררת שאלה רצינית בדבר אמתות חתימה, רצוי להעזר בחוות-דעתו של גרפולוג מומחה. בכך לא פורק עצמו בית המשפט מן החובה והאחריות להכריע בשאלה שמתעוררת בפניו. אכן, בית המשפט רשאי, במצב כזה, לקבל את עדות המומחה, או לדחותה, כולה או מקצתה. סמכות ההכרעה לעולם נשארת בידיו." על פי ע"א 5293/90 בנק הפועלים בע"מ נ' שאול רחמים בע"מ, מז(3) 240 (1993), "קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהיא היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה; שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך היתחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן; והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב הידאו החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון." על כן, אין המשיב חייב להביא חוות דעת מומחה מטעמו על מנת להרים את נטל ההוכחה, ואי הבאת חוות דעת מומחה מטעמו אינה נזקפת לחובתו.

...

הוא עימת את המשיב עם גירסת המערערת ועם תמיהה שבהגיון, ותמוה שדווקא המערערת מלינה על כך. סיכום על פי כל האמור לעיל, בדין קבע בית המשפט קמא את קביעותיו העובדתיות, והמסקנה הנובעת מהן היא שהמשיב הוכיח את אמיתות ההסכם מיום 1.2.13 להחזר הלוואה בסכום השווה ל- 12,000 דולר ארה"ב, אשר לא בוצעה.

על כן, אני דוחה את הערעור.

על פי תקנה 153, והתעריף המינימלי המומלץ של לשכת עורכי הדין, הקובע ששכר הטירחה בערעור יהיה 50% מהשכר בערכאה הראשונה ולא פחות מ- 5,354 ₪ בתוספת מע"מ, אני מחייב את המערערת לשלם למשיב הוצאות הערעור בסך 6,265 ₪.

חוזה הקבלנות עצמו לא צורף, וספק רב אם נחתם בכתב ולא ניסגר בע"פ. "הזמנת עבודה לתובע 1" הופקה ע"י הנתבעת, ובמסגרת התחייב תובע 1 לספק ולהתקין 440 מ"ר של חומר בידוד, בעבור 19,562.4 ₪ כולל מע"מ. הזמנת עבודה זו הופקה ע"י ודים.

אליבא דתובע 1, העבודה הנוספת (105 מ"ר נוספים) אושרה בע"פ ע"י מנהל הפרויקט, ועבודה זו נדרשה מתובע 1 "בלייב" בעת ביצוע העבודה (סעיף 4 לתצהיר עדות ראשית תובע 1).

למעשה, כך טוענת הנתבעת, תובע 1 עשה דין לעצמו והמציא חשבוניות בנגוד להסכם בין הצדדים, כשל מלהוכיח אף כי סיים את העבודה שהוסכם עליה בהזמנת העבודה, ויש לדחות את תביעתו.

"דרך זו שנקט אותה המחוקק מקורה בכלל הנקוט על ידי בית המשפט מימים ימימה, שמעמידים בעלי דין בחזקתו, שלא ימנע מבית המשפט ראיה, שהיא לטובתו, ואם נימנע מהבאת ראיה רלבאנטית שהיא בהשג ידו, ואין לו לכך הסבר סביר, ניתן להסיק, שאילו הובאה הראיה, היתה פועלת נגדו" (ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, לה(1) 736 (1980)).

לדידי הדבר תומך בטענת תובע 2, וכי מדובר בראיה נסיבתית נוספת לכך שאכן הוזמנו עבודות נוספות בע"פ. מהו גובה החוב? תובע 1 שלח לנתבעת דרישת תשלום בסך של 24,230 ₪ ביום 11.09.2019.

...

למעשה, כך טוענת הנתבעת, תובע 1 עשה דין לעצמו והמציא חשבוניות בניגוד להסכם בין הצדדים, כשל מלהוכיח אף כי סיים את העבודה שהוסכם עליה בהזמנת העבודה, ויש לדחות את תביעתו.

טענות הנתבעת ביחס לתביעה השנייה לשיטתה, תובע 2 ידע כי הנתבעת תשלם בעבור העבודות שאושרו בלבד, כפי שמשתקף מפרוטוקול הדיון.

לפיכך יש לקבוע כי תובע 2 לא עמד בנטל ההוכחה הנדרש ממנו כתובע, ויש לדחות את תביעתו.

תביעתו של תובע 1 מתקבלת במלואה, והנתבעת תשלם לו 27,272 ₪ בגין חובה כלפיו ועוגמת הנפש.

ברויטמן טענה כי במהלך השנים העניקה סגם לברויטמן הנחות וזיכויים שונים על בסיס הסכמים בעל-פה, וכי סגם לא עמדה בסיכומים אלה במלואם בשנים 2016 עד 2019, ועל כן סגם היא זו שחייבת לברויטמן כספים.

לעניין זה יפים הדברים שנאמרו בעניננו בפסיקתו של בית המשפט העליון בע"א 9656/05 שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ, פיסקה 26 (27.7.2008): "לעיתים, הדרך שבה מנהל בעל דין את עניינו בבית המשפט הנה בעלת משמעות ראייתית, באופן דומה לראיה נסיבתית, וניתן להעניק משמעות ראייתית לאי הגשת ראיה. היתנהגות כגון דא, בהיעדר הסבר אמין וסביר - פועלת לחובתו של הנוקט בה, שכן היא מקימה למעשה חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון חיים, לפיה דין ההמנעות כדין הודאה בכך שלו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לחובת הנמנע ותומכת בגירסת היריב. בדרך זו ניתן למעשה משקל ראייתי לראיה שלא הובאה. כאשר בפי בעל דין הסבר סביר ואמין לאי העדתו של עד מטעמו או לאי הגשת ראיה מצדו, ישמיט ההסבר את הבסיס מתחת לקיומה של החזקה שנוצרה לחובתו בשל אי הבאת הראיה (ראו ע"א 55/89 קופל (נהיגה עצמית) בע"מ נ' טלקאר חברה בע"מ, פ"ד מד (4) 595 (1990)). באשר להיתנהגות היריב במהלך הדיון, כמו למשל, המנעות מהבאת ראיה, עמד בית משפט זה לא אחת וכך קבע:

סיכום המסד העובדתי בהתאם לראיות שהניחו הצדדים לאחר שניתחתי את הראיות שהביאו הצדדים, הגעתי לכלל דיעה כי ברויטמן הצליחה להרים את נטל הראיה המוטל עליה ולהוכיח באמצעות ראיות כי סגם התחייבה לתת לה זכויים והנחות וכי סגם לא עמדה בחובה זו. ברויטמן הוכיחה טענות אלה באמצעות עדותו של דורון, שהיה מי שבזמן אמת הגיע לסיכומים מול קאופמן.

...

לפיכך אני מורה על דחיית תביעת סגם.

לכן, אני מורה על קבלת תביעת ברויטמן ברובה, כך שסגם חבה לברוטימן סך של 87,896 ₪.

אשר על כן, אני קובעת כי סגם תשלם לברויטמן סך של 87,896 ₪.

סיכום טענות התובע רווי עובדות שלא הוכחו, אולם בשורה התחתונה טענתו היא כי הראיות הנסיבתיות (אשר לדבריו הנתבע הודה ברובן) מובילות למסקנה כי במאזן ההסתברויות, סביר יותר להניח שהנתבע אכן קיבל הלוואה מהתובע, וחתם על הסכם ההלוואה, מאשר שלא כך. בהתאם, לדבריו, הוכח כי המיגרש נרשם ע"ש הנתבע, שאישר כי לא היו לו די כספים לשם רכישתו, ושאישר שנכח בבנק ביום בו הופקדו כספים לחשבון הנאמנות של המוכר, כי החתימות הנחזות להיות של הנתבע אומתו על ידי עורך דין, כאשר במקביל הנתבע לא הכחיש את חתימתו בסדרת בקשות שהוגשו לתיק עד בקשת הרשות להיתגונן, נימנע מלזמן עדים, ולא הגיש תלונה בעיניין הזיוף הנטען.

כאמור, התובע מבקש להסתמך על ראיות נסיבתיות, ועיקרן: ההכחשה המתפתחת של החתימה מפי הנתבע, כמתואר בהרחבה לעיל (אי היתייחסות לחתימה לאורך סדרת בקשות עד לבקשת הרשות להיתגונן; הכחשה בכתב בתצהיר; אי-יכולת לאשר בעל פה (אך ללא הכחשה); ולבסוף הכחשה מפורשת (אך מסויגת באמירה שהנתבע אכן חתם על מסמכים שונים לבקשת האב החורג)).

...

סיכום טענות התובע רווי עובדות שלא הוכחו, אולם בשורה התחתונה טענתו היא כי הראיות הנסיבתיות (אשר לדבריו הנתבע הודה ברובן) מובילות למסקנה כי במאזן ההסתברויות, סביר יותר להניח שהנתבע אכן קיבל הלוואה מהתובע, וחתם על הסכם ההלוואה, מאשר שלא כך. בהתאם, לדבריו, הוכח כי המגרש נרשם ע"ש הנתבע, שאישר כי לא היו לו די כספים לשם רכישתו, ושאישר שנכח בבנק ביום בו הופקדו כספים לחשבון הנאמנות של המוכר, כי החתימות הנחזות להיות של הנתבע אומתו על ידי עורך דין, כאשר במקביל הנתבע לא הכחיש את חתימתו בסדרת בקשות שהוגשו לתיק עד בקשת הרשות להתגונן, נמנע מלזמן עדים, ולא הגיש תלונה בעניין הזיוף הנטען.

הפועל היוצא מכל האמור הוא, שאני סבור שהנתבע דיבר אמת בחלק של עדותו המתייחס לאי-קבלת הכספים, ואי ידיעתו על אודות ההלוואה ורכישת המגרש, גם אם לא בהכרח נצמד לאמת בכל הנוגע לחתימה עצמה, ובעיקר אני סבור שהתובע לא הצליח לשכנע באמיתות הסיפור לפיו התבקש על ידי הנתבע להעמיד לו הלוואה, ואכן עשה כן. לסיכום: התובע לא הוכיח כי נתן לנתבע הלוואה (וכאמור, גם לא הוכיח שהנתבע אכן חתום על הסכם ההלוואה), ולפיכך לא הוכיח כי הוא זכאי להשבתה ממנו.

דין התביעה, אפוא, להידחות.

תוצאה אני דוחה את התביעה, אפוא, ואני מחייב את הנתבע בהוצאות התובע בסך 900 ₪ ובשכ"ט עו"ד בסך 3,600 ₪.

סעיף 10.6 להסכם קובע כי כל שינוי תוספת שפוץ או תיקון שנעשו על ידי השוכר בתקופת השכירות וכל המחוברים למושכר יישארו במושכר ויעברו בתום תקופת סיום ההסכם לרשות ובעלות המשכיר וכי המושכר לא יהיה זכאי לתשלום כלשהוא בגין החומרים או ביצוע העבודות "והנו מוות על כל טענה ו/או דרישה ביחס אליהם". דמי השכירות הועמדו על 625 דולר ואז 700 דולר, בתוספת מע"מ, וזאת לתקופה של שנתיים.

בכתב התביעה נטען כי בנגוד לטענת הנתבעים, לחובות שהתגבשו עד שנת 2019 אין קשר למה שארע בשנת 2016 עת שלטענת הנתבעים עסק מתחרה שהיה בקירבת מקום גרם להם ירידה בהכנסות, דבר שהיה הפרת חוזה מצד התובעת.

וכך אומר בית המשפט העליון ברע"א 5404/09 ממ"ג גיאוטק בע"מ נ' החברה לפוטוגרמטריה והנדסה בע"מ (20.1.10), דברים היפים לענייננו: "אכן, לשם הוכחת הסכם ערבות אין להסתפק ב"הרהורי הלב של הנושה" (ע"א 714/87 שר נ' כהן, פ"ד מג (3) 159 (1989), ואף בהבעה סתמית של נכונות לערוב אין די (רע"א 1818/05 ניהול גן העיר בע"מ נ' פיק נכסים בע"מ (לא פורסמה, 4.8.05)), ואולם נפסק כי הערבות יכולה לקום גם בלא כתב, גם אם תדרש לפחות ראיה בכתב להוכחת התחייבותו של הערב (ע"א 457/89 כהן נ' שפילברג, פ"ד מה (2) 177, 183 (1990)).

"התובעות לא הביאו ראיות לתמיכה בטענותיהן בדבר הסכמה מפורשת של שכטר להיות ערב לחובות היל"ת גם לא הציגו ראיות לאותה גמירות דעת הנדרשת להיווצרות ערבות שכטר לחובות היל"ת כלפיהן ותביעתם מבוססת למעשה על טענות נסיבתיות שהם טוענים להם ועל טענות בעל פה לפיהן ההסכם נחתם רק לאחר הבטחת שכטר כי הוא יהיה ערב באופן אישי לכסוי התחייבויות היל"ת בהתאם להסכם". לא אף זאת אלא שבעניינינו התוספת לחוזה נחתמה בכתב.

...

אשר על כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבעים 2 ו- 3.

לפיכך יש לשלם את הסכומים בתוספת מע"מ. סוף דבר דיו-יו תשלם לתובעות את הסכומים כפי שפסקתי לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל, הוצאות אגרה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום תשלום האגרה ע"י התובעות ועד למועד התשלום על ידי דיו-יו בפועל, וכן שכ"ט עו"ד בשיעור של 15% על סכום פסק הדין (ללא הוצאות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

התביעה נגד נתבעים 2 ו- 3 , נדחית.