הוכחת הלוואה פרטית בין שני צדדים

גם אם מדובר בהלוואה אחת או שתיים אין בכך הוכחה שעיסוקו של מר נחתומי במתן הלוואות.

יובהר כי טענה זו ככל שהיא נכונה היקפה הוא הקף נמוך לא יותר מ- 50,000 ₪ וזאת ניתן לראות מהכרטיסייה שהוצגה לעניין הקף הפעילות המסחרית בין שני הצדדים (ראה נספח "1" לתצהיר עדות ראשית מטעם התובעת מיום 17.6.2018).

כאמור לעיל מחומר הראיות שהוצג לבית המשפט עולה שההלוואות בעיקרן, למעט סך של 40,000 ₪ ניתנו באופן פרטי לבן המנוח וכן למר דוד בכר באופן אישי.

...

השאלה היא מה הנפקות על השיקים הרלוונטיים לעובדה כי חוק הלוואות חוץ בנקאיות חל על המקרה? בנושא זה טען ב"כ הנתבע כי מאחר ולא מולאו התנאים המפורטים בחוק, הרי שיש לדחות את התביעה בכללותה ולחייב את התובעת בהוצאות הדיון.

ראה לעניין זה ע"א (ת"א) 4003/07 בס נ' אברהם (פורסם בנבו): "חוזה הלוואה חייב להיעשות בכתב... לא מדובר על הוראות פרוצדוראליות, אלא מעבר לכך, על הוראות מהותיות... מעת שקיימת מחלוקת בין הצדדים, מהי ההלוואה שבגינם ניתנה ההלוואה, מי היה נותן ההלוואה ומה היו תנאיה... על התובע... להציג את חוזה ההלוואה על מנת להציב את אותה תשתית עובדתית ראשונית הנדרשת ממנו לפי סעיף 8 לחוק... מהותית ומעת שהצד שכנגד חולק על אשר ייטען בע"פ המלווה שוב לא ניתן יהיה לקבוע מהי ההלוואה, נסיבותיה ותנאיה... משלא עמד המשיב בנדרש, דין תביעתו השטרית להדחות ומעת שלא הוכחה ההלוואה גם אין מקום להורות על השבה." כן יפים לעניין זה גם הדברים בע"א (ת"א) 13801-02-13 פרי נ' צנזה (פורסם בנבו): "דרישת סעיף 8 לחוק היא לא רק דרישה טכנית, ובמקרים רבים אי עמידה בדרישת הכתב ובחובת פירוט תנאי ההלוואה, משמעותה כי דין תביעת המלווה להידחות". חוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע בסעיף 3 לחוק: "אין פוגעים בקניינו של אדם", סעיף 8 לחוק קובע: "אין פוגעים בזכויות שלפי חוק - יסוד זה אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש, או לפי חוק כאמור מכוח הסמכה מפורשת בו". חוק ההלוואות בא להסדיר את ריבית הנשך, ולא בא לפגוע בקרן ההלוואה עצמה שהיא קניינו של המלווה.

סוף דבר בנסיבות העניין, זכאית התובעת לקבל את קרן ההלוואה לידיה אך אינה זכאית לקבל את הריבית.

כמו כן, ר' האמור במסגרת תמ"ש 53160-09-12 ד.מ.ש נ' ח.מ.ש (פמ"מ - 1.4.2014:( "מקום בו הצדדים "קרובים קרובים" ויחסיהם מתאפיינים בגילויי דאגה ואחריות לאחר, קמה "חזקת המתנה." כאשר בין שני צדדים מעין אלה ניתנת תמורה, מוטל על הטוען לקיומה של הלוואה הנטל להוכיח את טענתו".

– נגזרת של תום לב החולש על המשפט הפרטי (ראו והשווה סעיפים 39 ו 61- לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג 1973- ), בבחינת "אדם לאדם – אדם" (הנשיא ברק, 199 ).

...

מדובר בפיצוי מה בשל התנהלותו הלא נאותה של הנתבע, תוך הטלת נטל מחדלה של התובעת לנהוג זהירות בבחינת "שווה בשווה". סוף דבר 21 .

₪ אני מחייב את הנתבע לשלם לתובעת סך 200,000 23 משהתקבלה מקצת התביעה ולאור התנהלות הנתבע, יישא הוא בהוצאות התובעת בסך 30,000 .

₪ תביעת המזונות נדחית.

להלן רכוז תחשיב יתרות הבעלים המתוקנות ורכוז הממצאים בנוגע לטענות הצדדים: מר לוינסקי הסבר סכום ב- ₪ הלוואת בעלים בכרטסת 8010 144,000 בנכוי משיכות בכרטסת 8021 (37,600) יתרת זכות ע"ש מר לוינסקי 106,400 זכוי יתרת זכות בכרטסת א.ל.נטור 173,616 עידכון לאחר ניתוח טענות מר לוינסקי זכוי העברות מט"ח לספקי חו"ל לא הוצגו תימוכין זכוי יתרת זכות בכרטסת א.ל.נטור לא הוצגו תימוכין זכוי בגין ערבות לספקים 42,672 זכוי בגין הלוואה לרכישת רכבי טויוטה לא זכאי זכוי בגין הלוואה לרכישת סחורה מסין 76,058 זכוי בגין הלוואה לרכישת סקודה לא זכאי סה"כ יתרת זכאות של מר לוינסקי 225,130 מר גילאי הסבר סכום ב- ₪ כרטסת 8000 1,675,850 החזר הוצאות נסיעה לחו"ל, קופה קטנה ורכב 57,598 הלוואת בעלים מר גילאי כרטסת 8001 247,666 סה"כ הלוואת בעלים ע"ש מר גילאי 1,981,114 בנכוי משיכות וחיובים זוהו בכרטסת 8000 מול בנק (924,068) הוצאות פרטיות כרטסת 8000 (59,232) הוצאות נסיעה לחו"ל ללא קבלות-פרטי (10,841) חיוב בגין תשלומים לאורית סמדר (238,556) כרטסת 2127 הלוואה מרכנתיל (137,280) סה"כ משיכת בעלים ע"ש מר גילאי (1,369,977) הפרש יתרת זכות ע"ש מר גילאי 611,137 עידכון לאחר ניתוח טענות מר לוינסקי משיכת שכר לאחר אפריל 2016 לא הוכחה הטענה- חויב בחו"ז הבעלים הלוואה פרטית בנק מרכנתיל דיסקונט נכללה ביתרת הבעלים של מר גילאי גביה מהסוכנים בצפון אין תימוכין לא ניתן לבדוק חיוב בגין רכישת מכשירים ניידים מסלקום (8,391) חוב לחברת ל.ד.י הוצאה הקשורה לפעילות החברה תשלומים לגורמים לא ידועים אין תימוכין לא ניתן לבדוק חיוב בגין הוצאות משפטיות פרטיות (21,585) חיוב בגין תקבול מביטוח הרכב (72,000) יתרת זכות עדכנית ע"ש מר גילאי 509,161 מהטבלאות ניתן ללמוד כי נכון ליום 31/12/2016 למר גילאי זכאי לסך 509,161 ₪ ואילו מר לוינסקי זכאי לסך של 225,130 ₪.

מצד שני, אני לוקח את היתרות של לוינסקי ואני מסתכל, וכל מה שלא, אני אומר אוקיי, אני לא יודע מה זה הלוואה בנק מזרחי, מרכנתיל, 137 אלף שקל בחובה אז אני מחלק את זה בין שניהם.

המומחה ענה על כך: "ת : כי השאלה גם מה קרה עם הרכבים. כי אם, אם אתה, בוא ניקח סיטואציה, אם אתה משלם מהחשבון הפרטי שלך, לוקח הלוואה של 150 אלף שקל, נותן את הרכבים לחברה, אז ברור שאתה צריך לקבל את ה-150 שקל. אם מצד שני הרכבים נשארים אצלך, אז אין היגיון שגם תישאר עם הרכבים וגם תקבל את כל הכסף," אבי הקדיש לסוגיה זו, שנוצרה בעיקרה עקב רישום המכוניות על שמו, חלק גדול מחקירת המומחה, על אף שהתברר שהיא נוגעת למחלוקת על סך של 35,000 ₪ בלבד.

...

המומחה הגיע למסקנה לפיה אבי חייב לאיל הסך של 50,000 ₪ בלבד וביהמ"ש מאמץ מסקנה זו. טענת איל שאבי חייב לו יתרת התמורה עבור רכישת המניות בחברה כאמור לעיל, אחת מטענות אייל, שאינה חלק מההתחשבנות שבדק המומחה, הייתה שאבי חייב לו היתרה של התמורה בגין רכישת המניות בסך של 250,000 ₪ בהתאם להסכם בכתב שלטענת איל, אבד.

לא רפרפתי, זה לא מסמך שלי, אני לא אמור לגעת בו, פשוט זוכר שראיתי בעין, קפץ לי המספר 250, זה היה נראה לי גבוה, זה הדבר היחיד שאני זוכר.

סוף דבר ביהמ"ש מחייב את אבי לשלם לאייל הסך של 50,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק, ממועד הגשת התביעה ועד למועד התשלום המלא בפועל.

לטענת החייב, אין בכרטסות שניהל המערער כדי לסייע בהוכחת החוב, ובכל מקרה גם המערער אינו עושה הבחנה נפרדת בין שני הסכמי ההלוואה ולא הצליח להציג העברות בסך כולל של 7.5 מליון ₪.

האם הוכיח המערער קיומו של חוב? הסכם ההלוואה הפרטית בין הצדדים נחתם ביום 10.9.2013 ולהלן עיקר הוראותיו המהותיות [ההדגשות שלי – א.ב.ג]: ההלוואה הנה ע"ס 2,500,000 ₪ לטובת צרכיו הפרטיים של החייב; המערער יתן לחייב את מלוא סכום ההלוואה ביום חתימת ההסכם; החייב מתחייב לפרוע את ההלוואה עד 24 חודשים מיום חתימת הסכם ההלוואה; להבטחת פרעון סכום ההלוואה מתחייב החייב לרשום הערת אזהרה בטבו ולרשום שעבוד ברשם המשכונות על הדירה שבבעלותו המשותפת עם רעייתו ברחוב יעל 3 באשדוד.

...

נוכח המסקנה לעיל, בדבר אי הוכחת התמורה, לא מצאתי צורך לדון ביתר הטענה.

סוף דבר נוכח כל האמור, סבורני כי הכרעת הנאמן בתביעת החוב של הנושה בדין יסודה ואין מקום להתערבותו של בית המשפט בשיקול דעתו.

לפיכך, הערעור נדחה.

על פי עדותו: "הדיבורים היו עם אדיב, היא (הנתבעת, ד.ע.) היתה לידו. אני לא יכול לפנות לאשה ישירות. סה"כ אמרתי לה שהחוב של אביה הוא בערך 280,000 ₪ בערך והיא ערבה על זה והיא אמרה לי שהיא יודעת. כתוב שהסכם ההלוואה והתצהיר הוא על שניהם. למטה כתבתי שהיא עדה, זה לא אומר שהיא לא צד להסכם. היא חתמה על ההסכם והיא ידעה על מה. היא גם שאלה אותי כמה אבא שלה חייב ואמרתי לה בערך. אמרתי לה שזה נמצא בהוצל"פ" (עמ' 16 לפרוטוקול, שורות 21-25).

סעיף 14 לחוק החוזים עוסק בטעות, והטעות המנויה בסעיף 14(א) מקנה אף היא לנפגע זכות לבטל את החוזה: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה". הנסיבות שהוכחו בפניי, כמפורט מעלה, מלמדות לא רק כי הנתבעת לא הייתה חותמת על שטר החוב אילמלא הטעות, אלא גם כי התובע ידע זאת, ולמצער היה עליו לדעת על כך, וזאת בשים לב לגילה הצעיר של הנתבעת ולחובו הגדול של אביה.

אף שאין מחלוקת כי עסקת היסוד שבזיקה אליה נחתם השטר היא עסקת הלוואה חוץ בנקאית, הרי שהתובע לא הוכיח את תנאי ההלוואה ולא הוכיח אף פרט מפרטיה, בנגוד להוראות החוק, הדורשות עריכת הסכמי הלוואה בכתב, ודורשות מהתובע להוכיח את פרטי ההלוואה, את קיום חובת הגילוי, ואת עמידת ההלוואה במיגבלות הריבית הקבועות בחוק.

...

גם אם לא היה מקום להגיע למסקנה האמורה, נוכח הודאת הנתבעת בחתימתה על שטר החוב, הרי שהיה מקום לדחות את התביעה, בשל אי-קיום הוראות חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, אשר היה בתוקף בעת חתימת השטר.

הפרת הוראות החוק במקרה הנוכחי היא בוטה, ומצדיקה דחיית התביעה מטעם זה. אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה.

בשים לב לסכום התביעה, למספר הדיונים שהתקיימו בתיק, ולאחר שלקחתי בחשבון גם חיובים קודמים בהוצאות (החלטה מיום 4.3.20 ומיום 4.11.20), ישלם התובע לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 20,000 ₪.