הוכחת גרסה של ניצול שואה על פי חוק נכי רדיפות הנאצים

רקע עובדתי והליכים קודמים המשיבה הנה רשות, אשר פועלת על-פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 ועל-פי חוק הטבות לניצולי השואה, התשס"ז-2007, ובין תפקידיה היא אמונה על אספקת טיפולים נפשיים לניצולי שואה הזקוקים לכך.

בטיעוניה לפני בית המשפט המחוזי הנכבד – המבקשת גרסה כי המשיבה פרסמה את המיכרז בחוסר סמכות, שכן סעיף 8(א)(3) לתקנות חובת המכרזים, התשנ"ג-1993 (להלן: התקנות) מגביל, לשיטתה, את סמכותן של וועדות מכרזים במסגרת משרד ממשלתי, לעסוק רק במה שהופקד בידיהן במפורש.

בין התניות הבלתי מוצדקות לשיטתה, מנתה המבקשת את התנאים הבאים: הוכחת ניסיון של שנתיים לפחות בהעסקת צוות של לפחות 30 מטפלים, אשר מתוכם לפחות 20 שכירים בכל שנה (סעיף 7.3(ב) למכרז); הוכחת ניסיון של שנתיים לפחות בניהול תיקים רפואיים ומעקב על הטיפול באמצעות מערכת ממוחשבת (סעיף 7.3(ג) למכרז); הפעלת מרכז טפול על-ידי המציע בשנתיים הקודמות לפירסום המיכרז; ועוד.

...

דיון והכרעה לאחר עיון בבקשה, בתגובות המשיבים, ובחומר שצורף אליהן, הגעתי למסקנה כי דין עיקר הבקשה להידחות, בכפוף לאמור בפיסקה 19 שלהלן.

משכך, בשים לב למטרה הראויה שעומדת בבסיס המכרז ובהתחשב בעובדה כי מידת ההתערבות בהליכי מכרזים הינה מצומצמת יחסית (ראו לדוגמה: עע"מ 3190/02 קל בנין בע"מ נ' החברה לטיפול בשפכים רמת לבנים בע"מ, פ"ד נח(1) 590 (2003)) – לא שוכנעתי כי סיכויי הערעור כנגד קביעות אלה גבוהים במיוחד.

נוכח כל האמור לעיל – הבקשה נדחית בעיקרה, בכפוף לאמור בפיסקה 19 שלעיל.

לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת ערר (להלן: הועדה) על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הרדיפות) מיום 6.11.2018 בו"ע 58965-05-17 בגדריו נדחה הערר של המערערת על החלטת המשיבה מיום 2.4.2017 (להלן: החלטת המשיבה) שלא להכיר בה כנרדפת על פי חוק הרדיפות.

הועדה קבעה כי "גרסת העוררת לפיה אמה ברחה מאימת הגרמנים מאוקראינה לסיביר בסוף 1943 בעת שהעוררת היתה עובר ברחמה, אינה נתמכת כלל וכלל בהצהרות האם, עליהן בלבד נסמכת העוררת ואף נסתרת בהחלטת בית הדין הרבני לפיה במאי 1943 בני הזוג נישאו בסיביר. מהצהרות האם עולה בברור כי הוגלתה לסיביר ע"י הרוסים ולא ברחה לשם בעצמה בסוף 1943. סוף דבר, הורי העוררת ברחו מפולין כמה שנים לפני שהעוררת נולדה, לא הוכח מתי הגיעה האם לאוקראינה ומתי גורשה לסיביר ע"י הרוסים והוכח כי הוריה הגיעו לסיביר במאי 1943, היינו מעל לחצי שנה לפני תחילת הריונה של האם. הערר נדחה." תמצית טענות המערערת בעירעור המערערת מבקשת להדגיש כי בשנת 1943 הרוסים (האוקראינים) היו תחת שילטון הנאצים באוקראינה והם מילאו אחר הוראות הגרמנים.

דיון והכרעה לאחר שעיינו בכל טענות המערערת והמשיבה וכן בכל החומר העובדתי והמשפטי שהובא בפנינו תוך שהתייחסנו לכל כתבי הטענות השונים שהגישה המערערת בערכאה קמא ובפנינו, נראה כי למרות הרצון והאמפטיה לסבל שעבר על מישפחת המערערת, שהוריה היו מוכרים כניצולי שואה, ולתנאי החיים אליהם נולדה המערערת, הרי שלא ניתן יהיה לסייע בידה ונדרש לדחות את העירעור.

אשר למחלוקת העובדתית בשאלה היכן הייתה האם עד שהגיעה לטכס הנישואין במאי 1943 נראה כי לבד מכך שעל פי סעיף 17(ח) לחוק הנרדפות ניתן לערער בנקודה משפטית בלבד, הרי שלא ניתן ליישב את גירסתה האחרונה של המערערת ולפיה האם הגיעה לסיביר רק בסוף שנת 1943 עם שום מיסמך שיש בפני בית המשפט.

כאן יש להזכיר כי אוקראינה נכבשה בספטמבר 1941 ולכן גם אם האם ברחה לכיוון אוקראינה מן הסתם מהרה להמשיך מזרחה לתוך סיביר בהקדם האפשרי ולא שהתה באוקראינה כימעט עד סוף שנת 1943, כפי הגרסה של המערערת כיום, אשר אין לה כל תימוכין והיא סותרת את אישור הנישואין.

לסיום נזכיר את דברי כבוד הנשיא (כתוארו לימים) מאיר שמגר בפסק הדין בע"א 209/81 מרכוס‎ ‎נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לו(2) 124, 128 (1981): "אך טבעי הוא, כי כל דיון באדם, שעבר את תקופת השואה תוך שהייה באירופה הכבושה או בברית-המועצות, מעורר אהדה עמוקה ורצון לסייע בידיו. אולם, אין בכך כדי לאפשר להוסיף לחוק מה שאין בו וגם לא יכול להיות בו. המחוקק לא ראה לקבוע כלל, כמשתמע מדברי בית המשפט המחוזי, על-פיו יש לראות, למשל, כל יהודי, ששהה בברית-המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה... הרי מדובר על רבבות ואף יותר מיהודי פולין, שגורשו או נמלטו לברית-המועצות, ומצבם לעניין החוק בו אנו דנים כאן צריך להבחן באופן אינדיבידואלי ולא על-ידי היתייחסות כללית למה שעלה בגורלם של יהודים, בדרך כלל בתקופה האמורה. אין גם מקום, לעניין זה, להשוואת מעמדם של המגורשים לסיביר לזה של כלואי המחנות הנאציים, והדברים עולים בבירור מפסיקתו העניפה של בית-משפט זה בסוגיה כאובה זו". סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי אין מנוס מדחיית העירעור.

...

לפנינו ערעור על פסק דינה של ועדת ערר (להלן: הוועדה) על פי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 (להלן: חוק הרדיפות) מיום 6.11.2018 בו"ע 58965-05-17 בגדרו נדחה הערר של המערערת על החלטת המשיבה מיום 2.4.2017 (להלן: החלטת המשיבה) שלא להכיר בה כנרדפת על פי חוק הרדיפות.

מכל האמור לעיל עולה כי הנרדפות והבריחה מאימת הנאצים לצורך הכרה כ"נרדף" על פי החוק, מסתיימת ביום בו יצאו ההורים מן האזור שבשליטת הגרמנים או בהשפעה גרמנית (כגון רומניה או הונגריה).

מכל האמור לעיל עולה כי המקרה של המערערת בפנינו אינו שונה מכל אותם מקרים שמנינו לעיל ורבים כמוהו.

לסיום נזכיר את דברי כבוד הנשיא (כתוארו לימים) מאיר שמגר בפסק הדין בע"א 209/81 מרכוס‎ ‎נ' הרשות המוסמכת לצורך חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לו(2) 124, 128 (1981): "אך טבעי הוא, כי כל דיון באדם, שעבר את תקופת השואה תוך שהייה באירופה הכבושה או בברית-המועצות, מעורר אהדה עמוקה ורצון לסייע בידיו. אולם, אין בכך כדי לאפשר להוסיף לחוק מה שאין בו וגם לא יכול להיות בו. המחוקק לא ראה לקבוע כלל, כמשתמע מדברי בית המשפט המחוזי, על-פיו יש לראות, למשל, כל יהודי, ששהה בברית-המועצות בזמן מלחמת העולם השנייה... הרי מדובר על רבבות ואף יותר מיהודי פולין, שגורשו או נמלטו לברית-המועצות, ומצבם לעניין החוק בו אנו דנים כאן צריך להיבחן באופן אינדיבידואלי ולא על-ידי התייחסות כללית למה שעלה בגורלם של יהודים, בדרך כלל בתקופה האמורה. אין גם מקום, לעניין זה, להשוואת מעמדם של המגורשים לסיביר לזה של כלואי המחנות הנאציים, והדברים עולים בבירור מפסיקתו הענפה של בית-משפט זה בסוגיה כאובה זו". סוף דבר מכל האמור לעיל עולה כי אין מנוס מדחיית הערעור.

בית משפט השלום בחיפה ו"ע 62910-12-13 ו"ע 52428-01-14 תיק חצוני: ועדת ערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, התשי"ז-1957 יו"ר הוועדה כב' השופט אהרון שדה חברת הוועדה – דר' נעמי אפטר חברת הוועדה – עו"ד צפורת בלאושטיין העוררים 1. משה סספורטס 2. מימון אבו 3. ארמנד טולדנו 4. זהבה אלקיים ע"י ב"כ עוה"ד דוד ידיד, דורון עצמון ואח' חלק מהעוררים גם ע"י עוה"ד א. קידר המשיבות 1. הרשות לזכויות ניצולי השואה משרד האוצר 2. משרד האוצר/הלישכה לשקום נכים פסק דין

כך גם הוסכם שככל ויתקבל הערר כאן ותיקבע זכאות עקרונית אזי במידת הצורך וככל שהמשיבה לא תחליט אחרת, תיבדק זכאותו של כל עורר באופן פרטני בהתאם לגירסתו ומידת הוכחתה והתאמתה להכרעה העקרונית.

בערר שלפנינו, הנטל להוכיח זכאות על פי חוק נכי רדיפות הנאצים רובץ לפתחם של העוררים.

...

גם אם נקבל (ואיננו מקבלים) את הגישה לפיה "מתח מירבי וקיצוני" יכול להוות עילה עצמאית לזכאות לא ניתן לקבוע שמתח מירבי וקיצוני במובן שהוענק לו בפסיקה התקיים במרוקו או שמתח כזה קשור לצורר הנאצי ולכן אין להכיר בהלכת הפחד בעניין יהודי מרוקו.

בעניין גמיש התייחסנו למקרה שקרה ברומניה שלה היו יחסי קרבה-גם אידיאולוגית לגרמניה הנאצית ובכל זאת החקיקה האנטישמית ויישומה לפני התאריך שלפיו גרמניה לקחה אחריות לא הוכרו כמזכים בפיצוי : "ולמרות שיחסיה של רומניה באותה תקופה עם גרמניה היו קרובים בהרבה מאלו של עיראק עם גרמניה, למרות שהמעורבות הגרמנית ברומניה הייתה עמוקה יותר, למרות שרומניה הסכימה להיות חלק ממדינות הציר והבינה היטב שעליה לשאת חן בעיניי גרמניה מכל מיני טעמים ולמרות שגם ברומניה ואולי בעיקר שם, השפיעה גרמניה, במישרין ובעקיפין על התעוררות האנטישמיות שהייתה טבועה באנשי המקום, הפסיקה הישראלית לא הכירה כלל בכל שרשרת האירועים האנטישמיים הללו ולרבות בחקיקה הפשיסטית והאנטישמית באותה התקופה כמזכים בתגמול על פי חוק נכי רדיפות הנאצים ויש לומר שלא בכדי." סוף דבר על אף הרצון "הטבעי" של ועדות הערר לפי חוק נכי רדיפות הנאצים להקל ככל האפשר על נרדפים שעניינם נדון לפניה , אין ביכולתנו להעניק הכרה באותם מקרים שאינם עונים על הגדרות החוק.

משכך נדחה הערר וללא צו להוצאות.

היות ושעריה של רומניה ננעלו בתחילת שנות החמישים, נותרה קבוצה לא מבוטלת של ניצולי שואה שהגיעו לישראל לאחר יום 1.10.53 ולכן אינם זכאים להכרה על פי החוק הראשי-חוק נכי רדיפות הנאצים תשי"ז-1957 (חוק הנר"ן).

אין זה משנה אם מדובר בזכר, בנקבה, בבוגר/ת או בנער/ה. על ניצול השואה לעמוד כמובן בהוכחת גירסתו ובהתאם לפסק הדין בעיניין רע"א 2408/12 בעיניין פלונית נ' הרשות המוסמכת וגרסה זו תבחן בין היתר גם על פי מבחן הסבירות.

...

זה המקום להבהיר כי לטעמנו המשיבה מייחסת לפסק הדין בעניין פלונית מה שאין בו, פסק הדין לא ניתח וקיבל את טענות המשיבה אלא באופן הפשוט ביותר קבע כי על ניצול השואה מוטל נטל כבד לעמוד בהוכחת גרסתו העובדתית וגרסתה של העוררת שם, הייתה חלקית, בלתי ברורה, לא הוכחה ונותר הספק בדבר קורותיה והיותה זכאית להיחשב כמי ששהתה בגטו או במחנה מוכר.

במקרה דנן עומדת העוררת בתנאי הזכאות לקבלת הגמלה כפי שפורט בפסק דין זה ומשכך מתקבל הערר וללא צו להוצאות.

היות ומדובר בהליך שנפתח בהגשת "ראיה חדשה" אין חולק וגם ב"כ העוררת הסכים לכך בדיון כי מועד התשלום לא יהיה מיום הגשת התביעה המקורית, אנו מורים כי הזכאות תחל מחודש אוגוסט 2012 אז פנתה וגם נדחתה העוררת בהחלטה עליה הוגש ערר זה. זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בחיפה בנקודה משפטית ותוך 30 יום.

נוסף על כך, טוען העורר כי יש להכירו כנכה על פי פרשנות חוק נכי רדיפות הנאצים, זאת עקב תכליתו הליבראלית והמיטיבה של החוק עם ניצולי השואה.

לגירסתו, כוונתו הממשית הייתה להתיישב בארץ ישראל וכי אלולא היה נאלץ לחזור חזרה לאורוגואי, היה משתקע בארץ.

באשר לטענת המשיבה בדבר הליך המנוגד לסעיף 18 לחוק נכי רדיפות הנאצים, אשר קובע כי "הרשות המוסמכת רשאית לחזור ולהחליט בכל ענין החלטה שונה מן הקודמת, אם ההחלטה הקודמת הושגה על ידי מעשה או מחדל המהוים עבירה פלילית, או, אם נתגלה על סמך ראיות חדשות, כי יסודה בטעות", דוחה אני טענה זו גם כן. מעיון בהליך הקודם, נראה כי העורר לא סיפק את כלל המסמכים הנדרשים להוכחת עמדתו.

...

סיכום: מכל האמור לעיל, ולאחר דיון מקיף בנושא, אני נוטה לקבל את העמדה כי דחיית הבקשה על ידי המשיבה אינה עומדת בקנה אחד עם תכלית החוק אשר נדרשת להטיב עם הניצולים, וכן סוטה מעקרון ההגינות והצדק במקרה הנדון.

לפיכך, אני מורה על הכרתו של העורר כנכה על פי סעיף 3 לחוק נכי רדיפות הנאצים.

מקרה זה דומה בנסיבותיו לעניין פלד, וכפי שנפסק בעניינו: "אני סבור כי המדינה אינה יכולה להתנער מהנ"ל, וזאת משהמערער ציית ל"צו השעה", ו"לדין התנועה" וקיבל על עצמו משימה שהוטלה עליו על-ידי המדינה, והתנהגות אחרת של המדינה אינה צודקת ואינה ראויה, ולכן קמה מניעות כלפי המדינה מלטעון שהמערער אינה "עולה" בלשונו הפורמאלית של החוק".