הוכחת אשמה בתאונת דרכים באמצעות צילומים

התובעת מבקשת לחזק את גרסתה זו באמצעות סירטון וידאו שצולם לאחר ארוע התאונה, כאשר ניתן להבחין בפרמדיקית מטעם מד"א המצויה לידי הנתבע וכאשר ניתן לשמוע הן קולות גבר והן קולות אישה השואלים במקביל את הנתבע שאלות ביחס לאחריותו לתאונה.

גם בעובדה שהנתבע היתנצל אין כדי להוכיח אשמתו וניתן לייחסה לדאגה אנושית למי שהיה מעורב בתאונת דרכים מטלטלת כפי שהעידו שני הנהגים המעורבים.

...

על-פי ההלכה הפסוקה, במשפט אזרחי יש לקבוע שבעל דין הרים את נטל ההוכחה המוטל עליו כאשר, בסופו של משפט ועל יסוד מכלול הראיות שהוגשו ע"י כל בעלי הדין, יש להסיק שמאזן ההסתברויות נוטה לכיוונו של בעל הדין שנטל ההוכחה מוטל עליו, כלומר שממכלול הראיות מוסק שגרסתו העובדתית של אותו בעל דין הינה מסתברת ומתקבלת יותר על הדעת וקרובה יותר לאמת מאשר גרסתו הנגדית של בעל הדין שכנגד [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ (לא פורסם, 5.10.06); ע"א 8385/09 המועצה המקומית סאג'ור נ' סונול ישראל בע"מ (פורסם בנבו, 9.5.11); רע"א 1530/13 גדלוב נ' הארגז – מפעל תחבורה בע"מ (פורסם בנבו, 5.5.13)].

פסק דינו של בית המשפט מושתת ונקבע על פי השאלה – האם הצליח התובע להוכיח תביעתו מעבר למאזן ההסתברויות, הרי שההחלטה שתינתן על ידי בית המשפט תהיה לצדו, ואולם באם לא הצליח התובע לעמוד בחובת ההוכחה שהוטלה עליו, הרי שתביעתו עתידה להידחות, ייתכן שהלכה למעשה גרסתו של התובע למערכת ההתרחשויות היא המתארת את המציאות בצורה האמיתית והקרובה ביותר, אך בעניין זה, כבולות ידיו של בית המשפט, ועליו להכריע בהסתמך על העובדות שהוכחו בפניו ולהתעלם מכל מה שלא הוכח, גם אם נטען בכתבי בי-הדין או בדיון.

כאשר אני שוקלת את דברי הנתבע במועד התאונה מחד ואת הסתירות שהתגלו בדברי נהגת התובעת בעדותה לפני מאידך, בהינתן העובדה כי העדה הנוספת לתאונה הינה בתה של נהגת התובעת, אשר בדבריה הינה אך מחזקת את הסתירה שבעדות נהגת התובעת לפני, ולאור העובדה כי כל אחד מהעדים טען כי רכבו הוא זה אשר נסע למופע אור ירוק, אני סבורה כי כפות המאזניים הראייתיות מאוזנות וכי איש מן הצדדים לא הרים את נטל הראיה לשכנע כי גירסתו היא המתארת נכונה את אירוע התאונה.

גרסת התובעת באשר לנסיבות היתרחשות התאונה בסעיף 5 לכתב התביעה נרשם כך: "בתאריך 30/03/2015 ארעה תאונת דרכים בנסיבות המפורטות בהודעת הנהג ברכב הניזוק, ולפיהן עת ביקש הרכב הניזוק לפנות שמאלה כדין, עקף אותו הרכב הפוגע מימין בחוסר זהירות, פגע ברכב הניזוק והסב לו נזקים של ממש...מצ"ב לכתב התביעה העתק מטופס הודעת הנהג על התאונה ומהוה חלק בלתי נפרד ומהותי הימנו". בטופס ההודעה על התאונה שצורף לכתב התביעה נרשם כך: "בכביש דו סיטרי בעל שני נתיבים התכוונתי לפנות שמאלה (כ) שלפתע רכב צד ג' עקף אותי מימין וניכנס בי בעת הפנייה שמאלה ופגע בדלתות אחורי + קדמי בצד שמאל". גרסת הנתבעות באשר לנסיבות היתרחשות התאונה בסעיף 6 לכתב ההגנה נרשם כך: "הנתבעים יטענו כי בתאריך 30/03/2015 או בסמוך לכך, בלוד, רכב התובעת יצא מתוך חניה באופן מסוכן וחסר זהירות ו/או הישתלב לדרך בחוסר תשומת לב ו/או לא נתן זכות קדימה לרכב הנתבעים וכתוצאה מכך פגע ברכב הנתבעים עת זה נסע בנתיבו כדין". בסעיף 7 לכתב התביעה נרשם כך (בהדגשה כפולה): "חשוב לציין, כי מיד לאחר התאונה, נהג רכב התובעת לקח אחריות מלאה לגרימת התאונה הנ"ל ואף חתם על הצהרה המעידה על כך". בטופס ההודעה על התאונה שצורף לכתב ההגנה נרשם כך: "רכב צד ג' עמד בחניה בצד ימין של הכביש ואני נסעתי. בזמן שהייתי בצמוד אליו, צד ג' החליט לצאת מהחניה ללא איתות ללא היסתכלות וכתוצאה מכך נפגע בחלק של רכבו. הנהג חתם על כך שהוא אשם". לכתב ההגנה צורף גם צלום של פתק ההודעה באשמה שנושא תאריך 30.3.15 ושבו נרשם: "אני טדסה מולועלם, ת.ז. 309690071. מס' הרכב שלי – 4399766, מאשר בזאת שהיתה תאונת דרכים ביום שני ה- 30.3.15 בשעה 13:15 עם משאית מס' 4524368 ואני אשם בתאונת דרכים הזאת. וזאת חתימתי ובה אני מאשר שאני אשם____". (המסמך נחזה לכלול חתימה).

· צלום שחור לבן של מקום התאונה (לא מיום התאונה) שצולם ע"י עד ההגנה (מוצג נ/3).

שני הצדדים לא חדדו הדברים באופן מספיק ומעמיק בדיון ההוכחות, כאשר השרטוט שערך נהג הפרטית בעדותו לא היה ברור ומשכנע ואילו נהג המשאית לא נתבקש להתייחס כלל לצילום המקום שהוצג, וממילא לא הבהיר איך ומה יש במקום ומה ואיך בדיוק הייתה תנועת הרכבים המעורבים בזיקה לצילום שהוצג ולמקום התאונה.

...

בהקשר זה יצוין כי איני מקבל את עדותו של נהג המשאית לפיה הוא שמע שהעברית בפיו של נהג הפרטית הייתה רהוטה.

ואם נהג הפרטית יודע לקרוא מדוע היה נהג המשאית צריך להקיא לו הפתק?! · שני הנהגים שהעידו מסרו עדויות סותרות כאמור לגבי נסיבות התאונה (כאשר כל עדות מנביעה מסקנה הפוכה לגבי שאלת האחריות לקרות התאונה), כאשר לא מצאתי שראוי לתת אמון באחת מהן יותר מבאחרת, ומשלא קיימת ולא הוצגה כל ראיה אובייקטיבית לתמוך באיזה מהעדויות הסותרות, נותרנו עם ספק שקול.

לסיכום התביעה נדחית.

הנהג המעורב אישר בחקירתו כי נמצא אשם בתאונת דרכים ברשלנות בעת שנהג במשאית בשנת 2010, והורשע בשנת 2012 ונגזר דינו בין היתר לעונש פסילה מותנית.

אם כן, ובנגוד לאמור בסיכומי ב"כ המאשימה, עדותה של עדה זו יכולה היתה, אילו היתה מבצעת את המצופה ממנה כשוטרת בזירת תאונה אשר הגיעה למקום בשלב כה מוקדם, להיות בעלת משמעות רבה ביותר להוכחת אשמתו או לחילופין העידר אשמתו של הנאשם.

מעבר לכך, בוחן התנועה מגדיל ומציין בחקירתו: "בכל תאונת דרכים שמעורבת בה משאית, אני עולה, מצלם, מוציא את הכל ואני לא ראיתי שעשיתי את זה ואני לא יכול להתייחס". ובהמשך לשאלה האם ניתן להניח כי בוחן התנועה לא בדק את דיסקת הטכוגרף משיב הבוחן: "גם נכון" (עמ' 27 לפרוטוקול).

זירת התאונה, וכלי הרכב במצבם לאחר התאונה, מלמדים את הבוחן בהיותו גורם מקצועי, בוחן תאונות דרכים, באמצעות נתונים אובייקטיבים הנמצאים בזירת התאונה, באשר לאופן היתרחשות התאונה.

...

התייחסותו של ב"כ המאשימה בסעיף 72 להלן בסיכומיו מתייחסת לעדותו של המומחה מטעם ההגנה בעמוד 74 לפרוטוקול בשורה 13 ואילך, המתייחסת בכלל לנספח המופיע בסעיף 4.6 לחוות דעתו של המומחה שעניינה: "צילומים מצומת מרומזר, צומת T, בתאריך 19.03.2017 (כביש 406 עם שד' צה"ל לשכ' רמות בב"ש) עם לחצן דרישה לה"ר, המתאים/דומה לצומת זירת התאונה". מעבר לכך שכלל לא ניתן להסיק את המסקנה המופיעה בסעיף 72, מהאמור בחקירתו של הבוחן כאמור בעמוד 74 לפרוטוקול, הרי שהמומחה מבהיר בצורה חד משמעית ובאופן ברור ביותר בעמוד 74 לפרוטוקול כי, ראשית, מדובר בצילום (ועל כן בוודאי אין מדובר בתוכנית רמזורים כפי שמציין ב"כ המאשימה), אשר נועד לדמות צומת הדומה לצומת בו אירעה התאונה, שכן גם שם מדובר בצומת עם לחצני דרישה להולכי רגל במעבר חצייה, וכל מטרתו של המומחה היתה מיוזמתו להראות דוגמא לצומת אחר בו קיים לחצן דרישה להולך רגל, אשר רק עם לחיצה עליו יופיע האור הירוק.

לעניין זה מן הראוי להביא את הדברים שנקבעו על ידי כב' השופטת חיימוביץ בעפ"ת 23081-01-12 איגור איבנוב נ. מ"י לעניין אי התערבות בממצאי מהימנות כשלעצמם: "אין בדעתי להתערב בממצאי המהימנות כשלעצמם, שכן גם אם מתנדבי משא"ז אינם משקרים, ואני מקבלת את קביעת בית משפט קמא בעניין זה, עדיין, תיתכן קשת מגוונת של אפשרויות, מעבר לאמירת אמת או שקר. כך למשל, יתכן וראו רכב אחר נוסע באותו מקום, ומשיצא הנאשם מרכבו, דימו כי זה הרכב שראו נוסע. לפיכך, כאשר מסרו גרסתם, מבחינתם אמרו את האמת." עדותו של הנאשם ושל המומחה מטעמו היו מהימנות בעיניי.

נוכח האמור לעיל, אני קובעת כי לא עלה בידי המאשימה לבסס אשמתו של הנאשם ולהרים את עובדות כתב האישום.

בתי המשפט בית משפט השלום קריית גת ת"א 8092-04-18 בפני: כב' השופט הבכיר אור אדם תובעת י"ק - בעצמה ע"י עו"ד גל מזון נתבעים 1. קרנית-קרן לפצוי נפגעי תאונת דרכים ע"י עו"ד אילן חגי 2. שיר והבה (ועקנין) 3. טל - ניהול ומתן שירותים אילת בע"מ 4. טל יוסף והבה 5. מוריס והבה ע"י עו"ד עמי הרטמן 6. הפול-חברה לביטוח בע"מ ע"י עו"ד נטע רוסמן צד ג' 1. שיר והבה (ועקנין) 2. טל ניהול ומתן שירותים אילת בע"מ 3. טל יוסף והבה 4. מוריס והבה ע"י ב"כ עוה"ד עמי הרטמן פסק דין

לא התעלמתי מטענות אלה ואחרות לגבי אמינותה של התובעת, אולם בסופו של דבר, בסוגייה המהותית של זהוי הטרקטורון עליו נהגה, לא הוצג כל הסבר מניח את הדעת, מדוע שלא לאמץ את עדות התובעת, שהיתה בהירה, בטוחה ומחוזקת ע"י ראיות אחרות: התובעת הסבירה היטב מדוע היא משוכנעת שהטרקטורון שצולם על ידה, שלפי מספרו הוא הטרקטורון הלא מבוטח, הוא זה שבו אירעה התאונה.

בעניינינו, לעומת עניין יעקבי, ניתן היה להתרשם מעדותה של שיר כי היא אפילו לא ידעה שהיא הבעלים של הטרקטורון, והיתה משוכנעת כי המסמכים שעליהם חתמה לבקשת בעלה באותה עת, נועדו להלוואה לרכישת כלי הרכב ותו לא. לא עלה בידי קרנית להוכיח אשם כלשהו של שיר בקשר לשימוש בטרקטורון ללא הביטוח, אף לא בדרך של עצימת עיניים, היינו חשד שלא בורר.

...

לא התעלמתי מטענות אלה ואחרות לגבי אמינותה של התובעת, אולם בסופו של דבר, בסוגייה המהותית של זיהוי הטרקטורון עליו נהגה, לא הוצג כל הסבר מניח את הדעת, מדוע שלא לאמץ את עדות התובעת, שהיתה בהירה, בטוחה ומחוזקת ע"י ראיות אחרות: התובעת הסבירה היטב מדוע היא משוכנעת שהטרקטורון שצולם על ידה, שלפי מספרו הוא הטרקטורון הלא מבוטח, הוא זה שבו ארעה התאונה.

פרק שישי - סיכומו של דבר לאחר שנקבע כי התאונה ארעה בטרקטורון ללא הביטוח, אני מחייב את קרנית לשלם לתובעת סכום כולל של 126,000 ₪, בצירוף שכר טרחה והוצאות בסכום כולל של 19,165 ₪ והשבת האגרה הראשונית ששולמה, הכול בניכוי שכר טרחתו של המומחה בתחום האורתופדי דר' קורנגרין, אשר לא מצא נכות צמיתה.

התביעה נגד הפול נדחית, ומאחר והפול צורפה אך ורק לנוכח טענת קרנית ווהבה כי כלי הרכב שהיה מעורב בתאונה היה טרקטורון המבוטח על ידה (ר' בקשה מיום 13.2.2019), הרי שאני מחייב את קרנית לשלם לפול שכר טרחה והוצאות בשיעור כולל של 19,165 ₪.

אני מקבל את ההודעה לצד שלישי באשר לצדדי ג' 2, 3, 4 (החברה, טל ומוריס), אשר ישיבו לקרנית, יחד ולחוד, כל סכום ששולם על ידה, לתובעת או לפול, בצירוף שכר טרחה והוצאות בסכום נוסף וכולל של 19,165 ₪, וכן השבה של עלות שכר הטרחה של חוות הדעת של המומחה בתחום הנוירולוגי בו נשאה קרנית.

לטעמי, עצם זכוי התובע מכל האישומים נגדו בפסק הדין הפלילי אינה מהוה ראיה מספקת כי התובע לא ביצע את העבירות המיוחסות לו בכתב האישום או כי לא היה בסיס משפטי למעצרו ו/או להעמדתו לדין מלכתחילה, אלא כי לא עלה בידי המדינה לעמוד ברף ההוכחה הנידרש במשפט פלילי להוכחת אשמתו במסגרת אותו תיק פלילי (מעל לכל ספק סביר).

ראשית, גם אם נכונה הטענה כי התובע נפגע בתאונת דרכים בחודש 02/2010 בעטיה נאלץ לעשות שימוש בקב הליכה, עדיין אין בה, כשלעצמה, כדי להוביל למסקנה כי התובע לא יכול היה לבצע את הנטען נגדו בכתב האישום, אשר ארע בחודש 07/11, ובעיקר שיוחס לו ביצוע עבירת תקיפה בצוותא עם אחרים.

אוסיף ואציין כי גם אם נניח לטובת התובע שמדובר במחדל חקירתי העולה כדי התרשלות מצד המדינה (וכי אם המתלונן היה נוכח עם החוקר במקום בעת הצילומים היה מתברר שכל הפגיעות שאיתר ברכב המתלונן אינן קשורות לכאורה לארוע נשוא כתב האישום), עדיין לא הוכח ע"י התובע קיומו של קשר סיבתי בין התרשלות זו לבין נזקיו הנטענים, בהנתן שגם אם עבירת החבלה במזיד הייתה נמחקת נגדו מכתב האישום, הרי שכתב האישום היה בכל מקרה מוגש נגד התובע בעבירה חמורה יותר (שהנה ליבת כתב האישום), נוכח ניזקי הגוף שנגרמו למתלונן, אשר בגינם נטען לעבירות חבלה או פציעה כשהעבריין מזוין וכשהיו נוכחים איתו שניים או יותר.

...

התובע טוען כי במהלך ניהול המשפט הפלילי, ביהמ"ש רמז לנתבעת להתמקד בנאשם העיקרי (הנאשם 1) אשר בסופו של דבר הורשע ע"י ביהמ"ש, אולם חרף הזדמנויות שניתנו לנתבעת דבר לא התקדם, והמשפט נוהל נגדו עד סופו, ובעקבותיו זוכה התובע בדין.

אין בידי לקבל טענה זו ראשית, טענות התובע בסיכומיו, על "הערות" שנשמעו מצד המותב הפלילי שדן בעניינו, ביחס לסיכויי ההרשעה שלו בעבירות שיוחסו לו, נטענו בעלמא ובאופן לקוני, ללא כל תימוכין (ראו: סעיפים 49, 57 לסיכומי התובע).

סוף דבר מכל האמור לעיל, אני מחליט לדחות את התביעה.

במכלול הנסיבות, נחה דעתי שלא לעשות צו להוצאות.