הוכחת אשמה באחריות מסייע

כדברי השופט חשין בע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל פ"ד מ"ז(3) 345, 349: "סכוני חיים ובריאות אורבים לפיתחנו כל העת, ובהולכנו אל מקום פלוני לא נדע אם נגיע אליו. לכל נזק יש שם אך לא לכל נזק יש אחראי במשפט. לא כל נזק שניתן לצפותו (באורח תאורטי), המשפט מטיל בגינו אחריות נורמאטיבית". (ע"א 5580/92 יוסף מרקוביץ נ' התעשייה הצבאית (טרם פורסם) נזכר בע"א (ת"א) 1089/01 אירובוט בע"מ נ' גרשגורין (12.1.03 פורסם בנבו) - ההדגשה שלי – ס.ד.) אלא שבעניינינו תרם העד מטעם הנתבעת נתונים לגבי משקל המכונה (שטנץ 9000) שהרים התובע ובכך, סייע לתובע בהוכחת משקל המשא שהרים.

התובע פעל במסגרת הסיכון שיצרה הנתבעת, בין היתר, לנוכח העדר הדרכה ופקוח ובהתאם למבחנים שקבעה הפסיקה לא הוכח אשם תורם מצד התובע.

...

לראיות התובע לא צורפה כל אסמכתא לתשלום הנטען, הטענה לא הועלתה בתצהירו ובסיכומיו ולפיכך, דין הטענה להידחות ולו מטעם זה בלבד.

מעבר לצריך, אציין, כי לטעמי דין הטענה להידחות גם לגופה.

במקרה שלפני, כלל לא שוכנעתי כי לולא ליווי עורך דין לא הייתה תביעתו של התובע במוסד לביטוח הלאומי מטופלת כדבעי ותוצאתה לא הייתה זהה.

מעבר לכך שטעות כזו אינה יכולה לסייע לנאשם – בשל העובדה שהמשחק ששיחק ביום הארוע הוא כאמור משחק הנוגד את תקנת הציבור – הניתוח העובדתי דלעיל מלמד בבירור שהנאשם היה מודע לכך שהמתלוננת אינה מסכימה למעשיו (ר' בעיקר בפיסקה 52 עד פסקה 55 דלעיל).

מכאן, שגם היסוד הנפשי הנידרש לגיבוש האחריות לעבירות שבהן הואשם הנאשם הוכח כדבעי.

...

בתחילת ההליך, למעשה בדיון הראשון, עתרה ההגנה לשליחת הנאשם לבדיקה פסיכיאטרית ובית המשפט נעתר לבקשה.

המסקנה המתבקשת היא, אפוא, כי יש לדחות גם את הטענה לטעות עובדתית מצד הנאשם בשאלת ההסכמה.

המסקנה המתבקשת היא, אם כן, כי לצורך הגדרת העבירה הנ"ל היו הנאשם והמתלוננת בני זוג.

סוף דבר: אשר על כן ולאור כל המקובץ אני מחליט כלהלן: אני מרשיע את הנאשם בעבירות הבאות: כליאת שווא, לפי הוראות סעיף 377 רישא לחוק העונשין; תקיפה סתם – בן זוג, לפי הוראות סעיף 382(ב) לחוק העונשין; והחזקה ושימוש בסמים לצריכה עצמית, לפי הוראות סעיף 7(א) יחד עם סעיף 7(ג) סיפא לפקודת הסמים המסוכנים.

אין זה מובן מאליו שבית המשפט יסייע לתובע בנקודה זו. התובע טען לחיסרון כיס אך נימנע מהצגת ראיות שיעידו על כך. בנסיבות אלה לא היה מנוס מדחיית הבקשה.

אחריות הנתבעות ושאלת האשם התורם הוכחת הנסיבות בהן ארעו התאונות מכיוון שכבר קבעתי כעובדה שהתובע נפגע במהלך עבודתו אצל הנתבעת הרי שהכרעה עובדתית בנקודה זו של הנסיבות בהן קרו התאונות דרושה בעיקר כדי לעמוד על מידת אחריותה של הנתבעת אל מול מידת אשמו התורם של התובע.

...

גם בתקופה זו נראה לי נכון להעריך את היקף העזרה המוגברת שנזקק לה התובע בכשעה ביום בממוצע (וגם בהקשר זה נראה לי נכון להניח שהצורך בעזרה הלך ופחת בהדרגתיות).

על כן אני קובעת שיש לפצות את התובע בסך של 2,600 ₪ בגין עזרה מוגברת שנזקק לה אחרי התאונה השנייה.

התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית ללא צו להוצאות.

לטענת הנאשם לא עלה בידה של המאשימה לבסס ראיותיה ברמת ההוכחה הנדרשת בהליך הפלילי בהעדר תשתית ראייתית מספקת להוכחת אשמה כלשהיא מצד הנאשם באשר לאחריות לקרות התאונה.

ס' 162(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב] תשמ"ב- 1982 קובע לאמור: "המנעות הנאשם מהעיד עשויה לשמש חזוק למשקל הראיות של התביעה וכן סיוע לראיות התביעה במקום שדרוש להן סיוע..". שתיקת הנאשם מחזקת את הראיות שישנן.

...

לעניין מהירות נסיעת הנאשם, בהסתמך על ממצאי הטכוגרף מצא הבוחן כי מהירות נסיעת הנאשם עובר לתאונה הינה 31 קמ"ש (מוצג ת/4), הבוחן הגיע לכלל מסקנה כי מהירות זו אינה סבירה לתנאי הדרך.

(ראה עמוד 12 שורות 26-32 וכן עמוד 13 שורות 1-12 לפרוטוקול) תאונת הדרכים אירעה באור יום ברחוב וייצמן, סמוך לכיכר המדינה, מקום הומה ומרכזי, הנאשם כנהג אוטובוס מכיר היטב את המקום והיה עליו לתת את הדעת על כך. נוכח האמור לעיל אני קובע כי הולכת הרגל חצתה בתחום מעבר החצייה ולפי ניסוי שדה הראיה יכול היה הנאשם לראות אותה ובכך למנוע את התאונה.

לאחר שבחנתי את העדויות המוצגים ויתר הראיות, נחה דעתי כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק את אשמתו של הנאשם במיוחס לו בכתב האישום ולפיכך אני מרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום.

נתבעת 2 היא המבטחת של הנתבעת ועל חבותה כלפי התובעת באם תוכח אחריות הנתבעת לא הייתה המחלוקת.

ואולם, לאור כך שמדובר בבנה של התובעת (וראו תנאי סעיף 54(2) לפקודת הראיות) וכי על אופן התרחשותה (להבדיל מהמיקום ועצם התרחשותה) העידה התובעת בלבד, אצא מנקודת הנחה שקיימת תחולה לסעיף 54 לפקודת הראיות, כך שנידרש סיוע, או לחילופין על בית המשפט לנמק מדוע ראה להסתפק בעדות זו בלבד (ע"א 2274/21 נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ (1.1.2023)).

אשם תורם כידוע, האשם התורם אינו מהוה הגנה למזיק מפני אחריותו, אלא רק מפני החובה לפצות את הניזוק בשל כל ניזקו.

...

אני סבור שיש לקבוע את הפיצוי לו זכאית התובעת באופן גלובאלי בהתאם לקריטריונים שפורטו לעיל ואני מעריך את הפסדה בתקופה שמיום התאונה ועד גיל 70 בסך של 15,000 ₪ (כולל פנסיה).

הנתבעת התייחסה בסיכומיה לתביעת המל"ל בקצרה וטענה כי דין התביעה להידחות מקום שלא הוכחה תביעת התובעת ולחילופין נטען שתביעתה נבלעת ולכן היא זכאית ל25% בלבד והמל"ל ל-75%.

התוצאה היא אפוא כדלקמן: הנתבעות (ביחד ולחוד) תשלמנה לתובעת סך של 40,506 ש"ח בצירוף שכ"ט עו"ד בסך של 23.4% (כולל מע"מ) וכן תשבנה לה את סכום האגרה ששילמה.