הוכחת אחריות מעסיק לעבירות שכיר

כשנשאלה ע"י אביר מה נהגה לרשום על ההמחאות שנתנה עבור העבודה של התובע ויתר העובדים הזרים, השיבה "זוהר ניהול ותחזוקה" ולא "משה אביר". אשר להכרעתנו - לאור האמור לעיל, ובהעדר תצהיר ובו גרסה עובדתית פוזיטיבית מטעם אביר, וממילא בהעדר כל ראיה שתתמוך בשלל טענותיו בדבר היותו שכיר של מאן דהו, וכן, לאור העובדה שהוכח כי אביר הוא זה ששילם את שכרו של התובע בגין עבודתו אצל הנתבעת 1; לאור העובדה שהנתבעת 1 שילמה לאביר את התשלומים בגין השירותים שהעניק לה, שמהותם – אספקת עבודתו של התובע אצלה; לאור העובדה שלא הוכח כי גורמים אחרים ששמם נרשם על גבי תלושי השכר של התובע שמשו כמעסיקיו בכוח או בפועל ולאור העובדה שהוכח כי אביר היה הרוח החיה והיחידה מאחורי הצבתו של התובע בעסק של נתבעת 1, אנו קובעים, כי התובע הוכיח שאביר היה מעסיקו בפועל.

באשר לאחריותה של הנתבעת 1, אנו סבורים, כי יש לראות בה מעסיקתו של התובע במשותף עם מר אביר, וזאת מן הטעם שהוכח לפנינו, כי הנתבעת היתה אדישה לתשלום זכויותיו של התובע; לילך כלל לא זהתה אותו, הגם שהעידה כי בדקה את תלושי השכר שלו; גם אם נקבל את גירסתה, לא מצאנו כל הסבר מדוע העובדה שבשם המעסיק נרשם גורם אחר (פרשס ביסקוואה), שמעולם לא ראתה ועמו מעולם לא היתקשרה, לא הדליקה אצלה נורת אזהרה.

בשולי הדברים, אך לא בשולי חשיבותם, נעיר, כי במעשיהם, עברו אביר והנתבעת 1 על הוראות סעיפים 2 ו- 10ב(א) לחוק, בהתאמה, עבירות שסנקציה פלילית קבועה בצידן.

...

האם הנתבעים בתיק זה היו מעסיקיו של התובע, והאם הוא זכאי לקבלת זכויות שונות הנובעות מהעסקתו ומנסיבות סיומה אצלם? אלו הן השאלות בהן עלינו להכריע בתיק זה. נקדים אחרית לראשית ונציין, כי לאחר שנתנו את דעתנו לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפנינו, באנו לכלל מסקנה, כי דין התביעה כנגד שני הנתבעים להתקבל, ולהלן נפרט את הנימוקים שעמדו בבסיס החלטתנו.

כשנשאלה ע"י אביר מה נהגה לרשום על ההמחאות שנתנה עבור העבודה של התובע ויתר העובדים הזרים, השיבה "זוהר ניהול ותחזוקה" ולא "משה אביר". אשר להכרעתנו - לאור האמור לעיל, ובהיעדר תצהיר ובו גרסה עובדתית פוזיטיבית מטעם אביר, וממילא בהיעדר כל ראיה שתתמוך בשלל טענותיו בדבר היותו שכיר של מאן דהו, וכן, לאור העובדה שהוכח כי אביר הוא זה ששילם את שכרו של התובע בגין עבודתו אצל הנתבעת 1; לאור העובדה שהנתבעת 1 שילמה לאביר את התשלומים בגין השירותים שהעניק לה, שמהותם – אספקת עבודתו של התובע אצלה; לאור העובדה שלא הוכח כי גורמים אחרים ששמם נרשם על גבי תלושי השכר של התובע שימשו כמעסיקיו בכוח או בפועל ולאור העובדה שהוכח כי אביר היה הרוח החיה והיחידה מאחורי הצבתו של התובע בעסק של נתבעת 1, אנו קובעים, כי התובע הוכיח שאביר היה מעסיקו בפועל.

ויודגש, מסקנה זו אינה מכרסמת בדעת הרוב בעניין בוסקילה, שכן גם שם נאמר כי "על מנת שתידחה התביעה לפי תיקון 24 לגמול עבור עבודה בשעות נוספות, נדרש כי המעסיק ישכנע את בית הדין כי יש לדחות את התביעה. מתי ואיך יקרא הדבר, אין לקבוע נוסחאות וכל מקרה יוכרע עובדתית לפי חכמתו של בית הדין היושב בדין". ומן הכלל אל הפרט ענייננו בא בגדר המצב הראשון, קרי, עלה בידי העובד לשכנע בקיומן של שעות נוספות באמצעות תלושי השכר שצורפו לתיק.

לא נעלמה מעינינו העובדה, כי בתלושי השכר לחודשים 05/2014 ו- 06/2014 קיבל התובע "פדיון חופשה" בשווי יום אחד בכל חודש ואולם, אין בידינו לקבל את התשלום הנ"ל כתשלום בגין חופשה שנתית, הן מהטעם, שפדיון ימי חופשה יכול להתבצע רק לאחר סיום יחסי העבודה ולא במהלכם, וכן מן הטעם שאין הלימה בין הסכום ששולם בחודש 05/2014 לסכום ששולם חודש לאחר מכן, חרף העובדה שהשכר השעתי עמד על אותו סכום באותה תקופה.

הואיל ואין בידי בית הדין נתונים על מלוא השכר שהשתכר בתקופת עבודתו אצל הנתבעים, אין מנוס מלחשב את זכאותו על פי השכר הממוצע, שהוכח לנו באמצעות הראיה היחידה שהוצגה בפנינו – 5 תלושי שכר.

עם זאת, מכיר בית הדין בקיומם של מקרים יוצאים מן הכלל, בהם יורה על מחיקת התביעה או דחייתה, זאת כאשר ברור לו שלא יעלה בידי בעל הדין לקבל את הסעד המבוקש, אף אם יוכיח את כל העובדות המפורטות בכתב תביעתו (ע"ע 734/06 ג'הג'האה נ' מועצה מקומית ערערה, ניתן ביום 24.06.08).

קבלת בקשת הצטרפות מלאה של העמית; 13.2.2 אישור החברה המנהלת לצרוף העמית או לחידוש ביטוחו בקרן; 13.2.3 העברת דמי גמולים לקרן בגין העמית בהתאם למפורט להלן: (א) לגבי עמית שכיר - התקבלו בגין העמית דמי גמולים בקרן או התקבלה התחייבות ממעסיקו של העמית להעברת תשלומים בגינו ובילבד שהתשלום יועבר לקרן במהלך שני החודשים העוקבים למועד ההצטרפות; .

התובעת לא חלקה על הטענה לפיה המעסיקה העבירה בפועל את טופסי ההצטרפות ואת דמי הגמולים לידי הקרן רק לאחר קרות הארוע המזכה, ואף לא טענה כי אלה נימסרו לידי הקרן קודם למועד זה. יתר על כן. בכתב התביעה ציינה התובעת כי: "מתשובתה של הנתבעת 2 ניתן להסיק כי ככל הנראה הטפסים שנחתמו ע"י התובעת והועברו לנתבעת 1, לא הגיעו לידיה של הנתבעת 2 ובשל כך התובעת לא צורפה כחברה מן המניין בטרם גילוי מחלתה" (סעיף 13 לכתב התביעה).

בשולי הדברים ייאמר, כי עיון בכתב התביעה מעלה, כי אף לשיטת התובעת עצמה, העובדה שטופסי ההצטרפות לא הועברו לידי קרן עובר לקרות הארוע המזכה, מצמיחה לה עילת תביעה כנגד המעסיקה, ולא כנגד הקרן: "גם אם מיסמכי הצטרפות התובעת לקרן הפנסיה לא הגיעו ליעדם מידי הנתבעת 1 לנתבעת 2, הרי שעל פי הפסיקה נשתרש כלל כי האחראי לנזק שניגרם לעובד כתוצאה ממחדל ו/או רשלנות שבוצעה כלפיו ושהזיקה להפרשות הפנסיויות שלו הנו המעסיק יחוב בו המעסיק כאילו הוא היה קרן הפנסיה עצמה" (סעיף 21 לכתב התביעה; ההדגשה הוספה, ד.ח.ז).

...

נוכח כל האמור, ומאחר שאין חולק בין הצדדים כי בעת קרות הארוע המזכה לא התקיימו מלוא התנאים הקבועים בסעיף 13.2 לתקנון, הרי שאף אם תוכחנה מלוא העובדות המפורטות בכתב התביעה, לא יעלה בידי התובעת לקבל את הסעד המבוקש על ידה מהקרן, ומשכך – דין התביעה כנגד הקרן להידחות על הסף.

נוכח המסקנה אליה הגענו, מתייתר הצורך להכריע בטענת הקרן לפיה הסעדים המבוקשים על ידי התובעת חורגים מסמכותו העניינית של בית דין זה, ובטענתה בדבר הרחבת חזית.

סוף דבר בקשת הקרן לסילוק התביעה כנגדה על הסף – מתקבלת.

הנתבעת 1 ביצעה עבירת שבוש הליכי משפט בנגוד לסעיף 5 לחוק העונשין, תשל"ז-1977, בכך שהטעתה את התובעת והיכווינה אותה מקצועית באופן שקרי בניסיון למנוע הליך פלילי נגד המעסיקה והעובדת שלה.

הנתבעות היו אמורות לנקוט בהליך פלילי נגד המעסיקה בשל החוזה המזויף, אך לא עשו כן. הנתבעת 1 שבשה משפט גם בכך שסייעה למנוע מהתובעת לקבל מסמכים שהם ראיות חשובות שבלעדיהן אי אפשר להוכיח רבים משקרי המעסיקה והעובדת שלה.

בפגישתן עם התובעת, שנועדה להבנת טענות התובעת לצורך הכנת כתב תביעה עבורה, הסבירו הנתבעות לתובעת סדרי דין, סמכות עניינית, הליכי גילוי, סכומי תביעה, אגרות וכיוצ"ב, ובפרט את אחריות המעסיקה על פעולות עובדיה.

יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 2, ולו בשל העובדה שהנתבעת 2 עבדה כשכירה בלבד אצל הנתבעת 1 ועל כן אין יריבות משפטית בינה לבין התובעת.

...

יש לדחות את התביעה נגד הנתבעת 2, ולו בשל העובדה שהנתבעת 2 עבדה כשכירה בלבד אצל הנתבעת 1 ועל כן אין יריבות משפטית בינה לבין התובעת.

התביעות נדחות אפוא.

התובעת תשלם לכל אחת מהנתבעות הוצאות משפט בסך 750 ₪.

אין מחלוקת, כי הנתבע 1 עבד כשכיר אצל הנתבע 2.

ובהמשך (בסעיפים 14-15 לפסה"ד): "בבואנו לקבוע האם מעשיו של העובד בוצעו במסגרת תפקידו, או שמא חורגים הם מהרשאת המעביד כדי כך שניתן לפטור את המעביד מאחריות שילוחית, ניתן להשתמש במספר אינדיקאציות, ובין היתר: המטרה המנחה את העובד, ובכלל זה, האם מטרת העובד הייתה לבצע דבר עבירה; הרשעה בפלילים ואופי ההרשעה; וכן שקולי מדיניות משפטית

ברע"א 3260/10, חתמי לוידס נ' סלוצקי, ניתן ביום 15.9.13, בסעיף 40 לפסה"ד, נאמר: "כלל ידוע הוא שעל המבוטח מוטל הנטל להוכיח כי מקרה הביטוח היתרחש, ואילו על המבטח מוטל הנטל להוכיח כי חל סייג, חריג או פטור מאחריות לו הוא טוען". העולה מן הדברים, כי על המבטחת, ובעניינינו צד ג'1, היה להוכיח במקרה שבפנינו את קיומו של הפטור הנטען על ידה מכיסוי בטוחי מחמת ידיעתו של הנתבע 1 בזמן התאונה על פסילת רשיון הנהיגה שלה.

...

סבורני, כי ככל שהדברים נוגעים למישור האזרחי ולשאלת קיומו של כיסוי ביטוחי, יש להשיב על השאלה בשלילה.

ברע"א 10641/05, הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' אסולין, ניתן ביום 4.5.06, נאמר (סעיף 3 לפסה"ד): "בהנחיית המפקח על הביטוח מיום 9.12.1998 נקבע, כי 'כאשר נדחית תביעתו של תובע, על המבטחת לפרט את כל נימוקי הדחייה לתביעתו בהזדמנות הראשונה שיש לה ואם לא עשתה כן, לא תוכל המבטחת להעלות במועד מאוחר יותר נימוק נוסף לדחייה, אותו יכלה לטעון בהזדמנות הראשונה'. בהנחיתו מיום 29.5.2002 חזר המפקח על הדברים, אולם סייג אותם באמרו כי: 'חברת הביטוח רשאית להעלות נימוקים נוספים מעבר לנימוק שהובא לידיעת המבוטח בהזדמנות הראשונה, רק מקום בו מדובר בעובדות או נסיבות שנוצרו לאחר אותו מועד או אם היה ביכולתה של חברת הביטוח לדעת עליהם, במועד בו דחתה את התביעה'. הנחיות אלה משקפות את המדיניות המשפטית שהוצגה לעיל בדבר ההגנה על המבוטחים וצמצום אי השויון בינם לבין המבטחות; הן אף עולות בקנה אחד עם עקרונות של יעילות משפטית, שכן מבוטח שבפניו תיפרש עמדה ברורה ומנומקת של המבטחת בנוגע לתביעתו, יוכל להעריך את כדאיותה של הגשת תביעה בבית משפט. לכך חשיבות מהיבטים שונים, של המבוטח ושל בתי המשפט כאחד". ובהמשך (סעיף 5 לפסה"ד): "עולה, כי ככלל אימצו בתי המשפט את המדיניות בדבר מתן תוקף להנחיות המפקח, ושרק בנסיבות מיוחדות יש לסטות מהן ". כן ראה האמור ברע"א 2121/14, אליהו חברה בליטוח בע"מ נ' אייש, ניתן ביום 8.7.14.

במצב דברים זה ובהעדר כל נימוק המצדיק סטייה מהנחיות המפקח על הביטוח אין המבטחת רשאית להעלות טענה כלשהי להעדר כיסוי ביטוחי מחמת מכירת הרכב, ודין טענות אלו להידחות על הסף.

סיכום העולה מן האמור לעיל, כי דין התביעה להתקבל, וכי יש לחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, בתשלום נזקיהן של התובעות בעטיה של התאונה.

לפי תקדים זה, כל ספק שישלח הצעת מחיר לעובד שכיר בחברה יתבע את החברה בגין הפרת חוזה.

אחריות מעביד לעובדו על פי פקודת הנזיקין הנה כדלקמן: "חבות מעביד

חלופת המסרונים בין מנהלת המעון לבין התובעת יכולה להעיד על כך. ההוכחה הטובה ביותר כי הנתבע היה מודע לעניין זה הוא שביום הראשון ללימודים הגיעה התובעת למעון והעבירה שיעור לילדים.

...

זאת ועוד, אלישבע זומנה כעדה מטעם הנתבע ואולם בסופו של דבר לא העידה בפני בית המשפט.

מכל המקובץ דין התביעה להתקבל.

סבורני כי פיצוי סביר צריך לעמוד על סך של 3,300 ₪, שכן יש לקחת בחשבון כי התובעת החלה במתן שיעורים, וכן כי מדובר בנזק עתידי לאור ההתחייבות שניתנה לה להעסקתה למשך שנה.