הוכחת אחזקת סכין לצורך לגיטימי

יפים לענין זה, בשינויים המחוייבים, דבריו של בית הדין הארצי בע"ע (ארצי) 203/10 רשות העתיקות נגד חג'זי ואח' (17.3.13): "מקום בו למעסיק יש משימה קבועה בהקף משתנה ואף לא רציף – דבר שאינו נדיר בשוק העבודה - הוא יכול לאחוז בכלים הלגיטימיים העומדים לרשותו לשם התאמת אופן העסקת העובדים לצרכי העבודה. העסקת עובדים באמצעות קבלן כוח אדם – או בשפה אחרת, מיקור חוץ של כוח העבודה – לתקופה שאינה קצרה אינו אחד מהם. שכן, החוק ובעיקר סעיף 12א' בו, אשר הגבילו את משך הזמן בו ניתן לבצע מיקור חוץ של כוח עבודה, מניחים, כנקודת מוצא יסודית במשפט העבודה, כי הפגיעה הפחותה בעובדים תיתכן מקום בו קיימת חפיפה בין המשתמש לבין המעסיק. חפיפה שכזו תקטין את הסכנה בהתייחסות אל כוח העבודה כאל מצרך, על כל המשתמע מכך." עוד מתאימים לענייננו הדברים שנפסקו בע"ע (ארצי) 410/06 המוסד לביטוח לאומי נגד ראיד פהום (2.11.08) (להלן – פרשת פהום), ביחס למימד הזמניות שעומד בבסיס העסקת עובדים באמצעות קבלני כוח אדם, ובלשון בית הדין הארצי: "ביסוד השיטה של העסקת עובדים באמצעות קבלני כח אדם ניצבת המטרה הבסיסית של העמדת כח אדם לרשות המשתמש באופן זמני. עיקרון זה הוא יסוד מוסד בהתקשרות מסוג זה והוא נועד לאפשר למשתמש לקבל כח אדם מיומן לשם מילוי מקום של עובד נעדר, לשם היתגברות על עומס עבודה זמני, לצורך טפול במצבי חירום במקום העבודה, להשתלבות במבצעים מיוחדים וכיוצאים באלה מצבים זמניים שהם חלק מן התנודתיות הטבעית במקום עבודה חי ותוסס." בעיניינו הדברים מקבלים משנה תוקף שכן מדובר במיקור חוץ של כוח אדם לתפקיד ליבה, שנידרש בסניף בכל עת ולא הוכח כי מדובר בצורך נקודתי או זמני.

התובע ביצע עבודה שמצויה בליבת העיסוק של שופרסל, כשהוא מוצב בסניפיה, עובד באמצעות כליה (סכינים ושאר חומרי עבודה), כפוף למנהליה מבחינה מקצועית ומפוקח על ידם [סעיפים 63-65 לתצהיר התובע, שלא הופרכו].

בע"א 1218/02 (ארצי) XUE BIN נגד א. דורי חברה לעבודות הנדסיות בע"מ, פד"ע ל"ח 650 נפסק: "על מעסיק מוטלת החובה לדאוג שעובדיו לא ינוצלו על-ידי חברת כוח-אדם, קבלן משנה או מעסיק במשותף. כך, על קבלן ראשי מוטלת החובה לדאוג שעובדי קבלן המשנה המועסקים באתרי הבנייה שלו יקבלו את שכרם. אחריות המעסיק ואחריות הקבלן הראשי כוללת בחובה את הדאגה לכך שהעובדים יקבלו את שכרם." (ור' עוד בהקשר זה ע"ע (ארצי) 1363/02 דינה חזין נגד תנופה שירותים כ"א ואחזקות 1991 בע"מ (5.11.06)).

...

בהתחשב בכלל נסיבות הענין מצאנו לקבוע כי הנתבעות, ביחד ולחוד, יישאו בפיצוי בסך 6,000 ₪ שישולם לתובע בגין מסירת תלושי שכר שאינם כדין.

סיכום ממכלול הטעמים שמופרטים לעיל מצאנו לקבוע כי התובע הוצב בחצרי שופרסל בתקופה הראשונה - מיום 21.4.15 ועד יום 31.10.15 ובתקופה השניה - מיום 1.8.16 ועד יום 28.4.17 וכי שופרסל שימשה כמעסיקה של התובע במשך כל תקופות ההצבה.

יחד עם זאת, משהוכח בבירור כי התשלומים לתובע בוצעו בערכי נטו, על כל הכרוך בכך בהתחשב בין השאר באי הנפקת תלושי שכר ו/או הנפקת תלושים שאינם כדין, בשים לב לעובדה שהצדדים לא הביאו כל ראיות או חלופות הנוגעות לחישוב השכר בערכי ברוטו ובהתחשב במהות התביעה ובהימשכות ההליכים, סבורים אנו כי בנסיבותיו הספציפיות של הענין אין מקום להשלים ראיות בסוגיה זו (על כל הכרוך בכך) וראוי לפסוק בערכי נטו, כפי שהשתלם בפועל.

מתסקירו של המשיב 2 עולה כי הוא רווק בן 21, לחובתו תיק קודם בגין אחזקת סכין בו נידון לצוו מבחן ושל"צ ללא הרשעה, בהיותו קטין.

ביום 7.10.2018 היתקיימה ישיבת הוכחות ראשונה, נקבעו שבעה מועדי הוכחות שלא היתקיימו: מועד אחד, עקב מחלת בא כוחה של המדינה; חמישה מועדים עקב אי התייצבותם של עדי התביעה, וזאת חרף צוי הבאה שהוצאו בעיניינם ועל אף שהפקידו ערובה להבטחת התייצבותם; ומועד נוסף מטעמי בית המשפט.

בבקשה דנן, המדינה חזרה ופרטה את הסיבות בגינן הוחלט על מעצרם של המשיבים עד תום ההליכים, בהן מידת מסוכנותם של המשיבים; קיומה של חזקת מסוכנות סטאטוטורית; תסקירי המבחן בעיניינם; החשדנות ביחס לסולחה שנערכה בין הצדדים; עברו הפלילי של המשיב 1; עמדותיו של משיב 2 הנותנות לגיטימציה לנהוג באלימות; וחשש לשיבוש הליכי המשפט עקב הכרותם של המשיבים עם המתלוננים ונסיבות הסיכסוך.

...

סיכומו של דבר, שירות המבחן בחן אפשרות לשחרורם של המשיבים למעצר בית, אולם דחה זאת עקב אי התאמתם של המפקחים למשימת הפיקוח; נסיבותיו ומורכבותו של הסכסוך; מאפייני אישיותם של המשיבים; וקרבתה הגיאוגרפית של חלופת המעצר המוצעת למקום מגורי המתלוננים.

על רקע מכלול שיקולים אלה, אני סבור כי בשלה העת לבחון את האפשרות להמיר את המעצר מאחורי סורג ובריח במעצר בפיקוח אלקטרוני.

אשר על כן, אני מורה על הארכת מעצרו של המשיב 1 למשך 90 ימים החל מיום 12.10.2019, או עד למתן פסק דין בתפ"ח 26894-04-18 בבית המשפט המחוזי בחיפה, לפי המוקדם.

בבקורת שפירסמו, עשו הנתבעים שימוש בביטויים המכוונים לרמת המקצועיות של התובעים בפן המקצועי ובפן השרות, ביטויים לגטמיים אשר הקורא הסביר יפרשם כעמדתו של הלקוח, וחוויה האישית של הנתבעים בהתקשרות עם התובעים, הא ותו לא! הנתבעים כותבים שהם "אכלו אותה" שהם התאכזבו ומשתפים בחוויית העבודה מולם, הם משתפים בכך שהתובעים לא לקחו אחריות על טעויות שנעשו וכי רמת הבצוע לא תיאמה את התוכניות והייתה חובבנית.

כפי שנפסק בתביעה שכנגד, ויובא בהמשך, בעדויות וחוות הדעת של המומחים, לרבות חוות הדעת מטעם המומחה של בית המשפט, בקביעת הליקויים והפיצוי בגינם, הוכח כי היו ליקויים בעבודות הנגרות שנעשו בבתים בכרכור וכן בביתם הפרטי של הנתבעים בכפר הס. על כן ניתן לומר כי, הוצגה על ידם אמת עובדתית בפירסום.

לעומתו, מטלר צירף תמונות של אדנים ומדפים וקבע כי מרבית העבודות שנעשו היו תקינות וכי הלקויים הם תוצאה של אחזקה לקויה וניתנים לתיקון במקום.

תסביר איך זה מתבצע כל התהליך הזה של פירוק הפלטות כי זה לא מהלך קל. ת: ראשית כל צריך לנתק את הכיורים שמפריעים, מנתקים אותו עם סכין חדה בדרך כלל מדביקים עם סלקון, מפרקים את הצנורות ואין לנו כיורים, לאחר מכן בדרך כלל הפלטות מחוברות עם ברגים בחלק התחתון של הארון, מפרקים ברגים והפלטות משוחררות.

...

למען לא ייצא הנייר חסר אציין, שלאור השתלשלות העניינים בין הצדדים, לא מצאתי לנכון לקבל את עתירת הנתבעים לפיצוי כספי בגין עוגמת נפש בסך של 40,000 ₪, סכום שערכו לערך כסכום התמורה ששולמה בגין העבודות, והיא נדחית בזאת.

לסיום חלק זה, מתקבלת התביעה שכנגד בחלקה.

סוף דבר התביעה בטענה לעוולה על פי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 של התובעים כנגד הנתבעים – נדחית.

מדובר בניסיון בלתי לגיטימי להכשרת איומים שאינו מתיישב עם הוראות החוק למניעת אלימות במשפחה, בייחוד נוכח עדות .

לו היה חשוב למשיב לשמור על זכותו לשאת נשק, היה עליו להקפיד יותר מאדם סביר בהתנהגותו, באמירותיו ואולם כפי שהוכיח הוא לא הצליח לעשות כן ומכאן איבד את זכותו לטעון בעיניין הזכות לשאת נשק, כאשר נשיאת הנשק עלולה להעמיד את המבקשת בסכנת חיים ממשית.

אומר בצער כי חוששני כי המבקשת צודקת בעת שהיא מציינת כי איסור נשיאת הנשק על ידי המשיב יכול ואין בו די, שכן מדובר באדם שיכול ליקטול חיים גם בדרכים אחרות, בידיים או בסכין, יחד עם זאת יש לקוות כי צו ההגנה יהווה גורם מרתיע מפני המשיב שלא להתקרב אל המבקשת ולא לפגוע בה חלילה בשום דרך אחרת, גם אם אינו נושא נשק חם. למשיב לא יכולות להיות טענות בענין זה אלא לעצמו.

למען הסר ספק צו איסור אחזקת נשק יוותר על כנו ומובהר כי על פי הוראות החוק לא יהיה בפקיעת תוקף הצוו כדי לגרום להחזרת הנשק וענין זה יש להסדיר בהתאם להוראות החוק.

...

לאחר שעיינתי בבקשה מצאתי ליתן צו הגנה במעמד צד אחד ודיון נקבע במעמד שני הצדדים, בתוך 7 ימים.

עם זאת לאחר ששקלתי מחד, את פוטנציאל הסיכון הטמון באמירות המשיב וכן בהתנהגותו, לרבות בפני ביהמ"ש ומאידך את הפגיעה שעלולה להיגרם לו מאיסור נשיאת הנשק, סבורני כי זכות המבקשת לחיות בכלל ולחיות בביטחון בפרט גוברת על זכותו העקרונית של המשיב להתפרנס תוך שימוש בנשק.

מכל האמור והמקובץ לעיל אני מוצאת להאריך צו ההגנה שניתן ביום 13.10.2021 למשך 90 ימים נוספים החל מהיום.

המשיב ישלם למבקשת הוצאות ההליך בסך 3,000 ₪ וזאת בתוך 30 ימים כשהסכום נושא הפרשי הצמדה וריבית עד מועד התשלום בפועל.

כמו כן, הסכם הגירושין קובע עוד התחייבות לא שגרתית לפיה "כל עוד האישה תמשיך להתגורר בדירה לבדה (כך שלא יתגורר עימה דרך קבע בן זוג) הבעל ימשיך לשאת באופן בלעדי בכלל תשלומי אחזקת הדירה (כמו-ארנונה, מים, גז, חשמל, וועד בית)" וההתחייבות תפסק "ככל ויתגורר עם האישה בדירה בן זוג דרך קבע, ... וכלל התשלומים יחולו על האישה בלבד" (שם, סעיפים 21-22).

או למשל היתנהלות בסכסוך של הנתבעת עם אחותה בלי לפרוש את התמונה המלאה על הסיכסוך הנ"ל (עמ' 24, ש' 20-19) המוטעם מהמקובץ: התובע כשל להוכיח שהיה במצב נפשי קשה בעת החתימה על ההסכם ואישורו, וממילא לא הוכיח שהמצב הנפשי והמצוקה הקשה הנטענת היו כה כבדי משקל "והסיטו את שיקול דעתו סטיה של ממש מנתיבו הנכון". ודוק, טענות עובדתיות אלו לא הוכחו על ידי התובע אף לא במאזן הנטלים הרגיל, ולא כל שכן בנטל המוגבר המוטל עליו.

מכל מקום, במהלך החיים היחסים בין בני זוג משתנים כל הזמן כתהליך נורמאטיבי והעדפה של התובע את אישתו על הוריו אינה בלתי לגיטימית, כפי שהעד בעצמו הודה: "ש: אתה אומר שמ' בחר בא' על פני הוריו? ת: נכון. ש: הוא בחר מרצונו החופשי? ת: שוב, לדעתי כמובן שהייתה השפעה גם לא' אבל כמובן שאף אחד לא עשה לו היפנוזה" (עמ' 39, ש' 2-1).

הנתבעת אף היא הייתה באותה דיעה: "ב18.6 ביום הולדת של הילד הוא החזיק עלי סכין וזה היה המשבר הסופי ואמרתי לו שאני לא מוכנה יותר לסבול ואמרתי שאני דורשת שנתגרש ושהוא יעזוב את הבית. הצעתי שאני ביחד עם הילד נעבור לאימא. מ' אמר שהוא לא יאפשר וזה לא יקרה שהילד בגללו יעזוב את הבית. אמרתי לו שזה רק לתקופה שלא יהיו לנו קונפליקטים ושהילד לא יראה אותנו. הכל מתועד. אז הוא לא הסכים והוא חיפש דירה במהירות" (פרו' 22.12.2020 עמ' 7, ש' 11-7; ר' גם עמ' 54, ש' 16; עמ' 73, ש' 30-29).

...

המוטעם מהמקובץ: לאור כל האמור לעיל, לא ניתן לומר שההסכם גרוע במידה בלתי סבירה.

אין בהיקף החוב כשלעצמו להביא למסקנה על תנאים לא סבירים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: התביעה נדחית.