הוכח שיש אחריות למעביד על תאונות עבודה וסביבת עבודה מסוכנת

על המעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה.

לא למותר לציין, כי אם היתה הנתבעת 2 סבורה שהסולם שבחר התובע להסתייע בו בעת עבודתו הוא אינו תיקני או מסוכן היה עליה, באמצעות מפקח העבודה, להורות לו לחדול מהשמוש בו. מעבר לכך, גם אם היה הסולם "לא תקין", לא הוכח כי אי תקינות נטענת זו היא שגרמה לנפילתו של התובע, שהרי התובע נפל לאחר שניפגע על ידי הבאגר, ולא הוכח כל קשר סיבתי בין נפילה זו ותקינותו או אי תקינותו של הסולם.

במסגרת חלוקת האחריות בין הנתבעת 1 לנתבעת 2 מצאתי שיש להטיל את מירב האחריות על הנתבעת 2, שהיתה כאמור, הקבלן הראשי באתר, האחראית על הבטיחות ועל אופן ושיטות העבודה שהונהגו בו, בעלת הבאגר שפגע בתובע ומעסיקתו של מפעילו.

הנתבעות טוענות כי התאונה הוכרה כתאונת עבודה וממילא מלוא הוצאות התובע מכוסות על ידי מל"ל ומשכך אין כל הצדקה לפצוי בגין ראש נזק זה. כידוע, עניננו בנזק מיוחד שיש להוכיח בראיות.

...

לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה הגעתי למסקנה כי בנסיבות הענין אין מקום לסטות מהחזקה או ההנחה המקובלת כי שיעור הנכות הרפואית האורתופדית שנקבעה לתובע בתחום האורתופדיה שווה לשיעור הנכות התפקודית שיש לקבוע לו. יש לזכור כי אף שלתובע נקבעה על ידי מומחה בית המשפט הגבלה קלה בלבד בתנועות עמוד השדרה המותני, התובע הוא פועל, עובד כפיים, ללא הכשרה בתחום אחר ונכותו עלולה להעמידו בעמדת נחיתות כזו או אחרת כלפי חבריו מחפשי העבודה בתחום זה. התובע לא חזר לעבוד אצל הנתבעת 1 לאחר התאונה (לדבריו אף לא ניסה).

עוד נטען על ידי הנתבעות כי הטענה לשכר לא מדווח, היא הרחבת חזית שלא הוכחה ואין להקיש מהליך שהתקיים בעניין עובד אחר על עניינו של התובע, הליך שהכרעה בו אינה מהווה השתק שיפוטי בענין זה. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בענין זה ועיינתי במסמכים שהוגשו על ידם, לרבות בפסק הדין שניתן בתביעה שהוגשה לבית הדין, הגעתי למסקנה כי אין לקבל את טענת התובע בדבר שכרו הלא מדווח וכי יש מקום לקבוע כי בסיס שכרו של התובע לצורך חישוב הפיצוי בגין אובדן כושר השתכרותו, עומד על סך של 2,618 ₪, שכרו במשך 5 מ-9 החודשים בהם הועסק על ידי הנתבעת 1.

ההודעה לצדדים השלישי והחמישי (בתביעת הנתבעות 2 ו-3) חברות בית חדש והפניקס – נדחית.

היתרחשות הארוע וחבות הנתבע עדות התובע וכך העיד התובע אודות הארוע שקרה לו: " אני משכתי את השואב של הריצפה. עבדתי בניקיון על הריצפה של מים. של הגינון...זו מכונה שיש בה ידית למשוך אותו. אני משכתי את הידית כדי להדליק אותו. מושכים את הידית. אני משכתי את זה, אבל החבל מיתקפל וזה משך אותי לכיוון המכונה קדימה וזה נתן לי מכה בברזל הזה. קבלתי מכה" (עמוד 11 ש' 21-27 ).

..חובת המעביד לעובדו "קיימת בכל סוגי העבודה, אחת מסוכנת מטבעה ואחת לא מסוכנת". ע"א 371/90 סובחי נ' רכבת ישראל, פ"ד מ"ז (3), 345.

לא הוכח כאמור כי הנתבע עמד בנטל זה. הנתבע גם נימנע מלהביא כעד מטעמו את המתדרך שהעביר את ההדרכה לתובע, מעת שהנתבע הודה כי ההדרכה הנתנת על שימוש במכונות היא כללית, הרי שלא הוכח ע"י הנתבע, טיב ההדרכה שעבר התובע בקשר עם הפעלת המכונה הספציפית בה הוא עבד ונפגע.

ללא כל ספק, עיקר האחריות למניעת תאונות עבודה היא על המעביד, שלו היכולת והמשאבים לפקח וליצור סביבת עבודה בטוחה, וכן לדאוג להדרכת העובדים לבצוע עבודה בטוחה ונכונה.

...

מעת שהוצג תלוש משכורת שקיבל התובע שמצויין בו כי קיבל את כספו במזומן, ומעת שהסכומים המצטברים של תלוש 7/17 תואם את הסכומים של מסמך נ/1, אני קובע כי יש לקבל את עדות הנתבע (עמוד 21 ש' 1 ), שהתובע קיבל את כל תלושי המשכורת לכל החודשים.

לסיכום: סך הפסד ההשתכרות לעבר של התובע הינו: 3,408 ₪, ובמעוגל 3,410 ₪.

בשים לב, לנתונים אלו, ולאחר שעיינתי בכל החומר הרלבנטי שנמצא בתיק, מצאתי להעריך ראש נזק זה בסך של 15,000 ₪.

אשם תורם – הנתבעות טוענות כי אם תיתקבל גרסת התובע הרי שיש לראות בו כמי שפעל על דעת עצמו בחוסר זהירות ופזיזות ובנגוד להראות שקבל וללא הקפדה על כללי זהירות והערנות.

הפסיקה הדגישה כי אין זה אומר כי המעביד תמיד ישא באחריות מוחלטת לכל תאונת עבודה ואחריותו תוכר רק אם יוכח "אשם" מצידו ואם נמצא כי היה יכול וצריך לצפות את הסיכון ואת הנזק (ע"א 9073/09 אסותא נ' שרף (פורסםבנבו)(14.6.11)(.

הנתבעות לא הכחישו את מסוכנות העגלה ואת העובדה כי התובע ועמיתיו התריעו בפני המעסיקה אודות הסכנה.

האחריות לתאונה מוטלת על המעסיקה שיצרה סביבת עבודה שאינה בטוחה ואין לייחס לתובע, שעבד לטובת המעסיקה בתנאים שהיא עצמה יצרה, אשם תורם.

...

על יסוד אלו אני סבור שיש לפסוק פיצוי גלובלי בשיעור של 5,000 ₪.

סך כל נזקי התובע לאחר ניכויי מל"ל 341,631 ₪ סוף דבר הנתבעות ישלמו לתובע את הסך של 341,631 ₪ וכן את הוצאות התובע (אגרה, עדים וחוות דעת).

כמו"כ ישלמו הנתבעות לתובע שכ"ט עוד בשיעור 20%+ מע"מ. ניתן היום, י"ג שבט תשפ"א, 26 ינואר 2021, בהעדר הצדדים.

משכך, לא ניתן לקבל מיסמך זה, למצער, כהוכחה לאמתות תוכנו; ומכל מקום - אין לפני חתימה, ללא סייג, של הנתבע על טופס בל/250, שיש לראותה כהודאה בנכונות הפרטים הרשומים בו, תוך העברת הנטל אל הנתבע המבקש לסתור את האמור בו, להוכיח את נסיבות מתן הטופס, דהיינו שהבקשה למתן טפול רפואי ניתנה בטעות, ובהסתמך על דברי התובע שהיה בהם כדי להטעות, ועל כן, אין לסמוך עליהם (וראו בהקש לעניין חתימת מעביד על תביעה לתשלום דמי פגיעה והודעה על פגיעה בעבודה למוסד לביטוח לאומי: ע"א (ת"א) 33119-07-16 פלוני נ' שם טוב מאיר נכסים והשקעות בע"מ (17.8.17); ע"א 685/87, אלבז נ' אברהם (31.12.1987); ת.א. (חיפה) 508-05 אבו מוך נ' א.א. בטונית מוצרי תשתיות (2001) בע"מ (8.3.09)).

בכלל זה, מוטלת על המעביד חובה להכשיר את עובדיו ולהדריכם, לדאוג לשיטת עבודה בטוחה, לספק להם ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להגן עליהם מפני סיכונים אפשריים במקום העבודה ובתהליך העבודה, ליצור עבורם סביבת עבודה בטוחה, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בבצוע העבודה, לפקח על אופן ביצוע העבודה, ולנקוט באמצעי הזהירות הדרושים.

לשון אחר: אם התאונה היתה מתרחשת בשלב הראשון, קרי: היה לפניננו 'רק' אלתור כלי עבודה על מנת לבצעה, ונוכח חובתו המוגברת של המעביד כלפי עובדו, לרבות חובתו לפקח על אופן ביצוע העבודה, ניתן היה לקבוע כי אין די בכך כדי לפטור את הנתבע מאחריות, הגם שבד בבד היה מקום בנסיבות להשית על התובע אשם תורם בשיעור גבוה (ואדרש לכך גם להלן).

ברם, משהוכח שהנתבע הצליח בשלב ראשון להפסיק את העבודה המסוכנת ואסר באופן מפורש על ביצועה של עבודה זו באופן זה, אלא שהתובע בחר בשלב שני לשוב ולבצעה באמצעות כלי מאולתר, תוך הפרת הוראתו - יש לאמור כי 'עד כאן מגעת אחריות מעביד'.

...

אין בידי לקבל את טענת התובע בדבר העדר זיכרון.

שיקול כל השיקולים הצריכים לעניין, לרבות כמפורט לעיל, מוביל למסקנה כי מן הראוי היה להעמיד את אשמו התורם של התובע בשיעור, שלא יפחת, מ- 40%.

מכל מקום, נוכח אופי הפגימה אין בידי לקבל כי יש בה כדי למנוע ממנו לשוב לעבודה.

על כן, יש לנכות לפחות סכום של 133,491 ₪ סוף דבר דין התביעה להידחות.

עם זאת, קיימים גם סיכונים רגילים שיש להכיר בהם ולחיות איתם בחיי היום יום, אשר המעסיק אינו נושא באחריות בגינם, שכן החובה המוטלת על המעסיק היא למנוע סיכונים בלתי סבירים שניתן וצריך היה לצפות ולמנוע אותם (ע"א 417/81 מלון רמדה שלום נ' אמסלם, פ"ד לח(1) 72 (1984)).

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפניי נחה דעתי כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה והתרשלה בכך שלא דאגה לסביבת עבודה בטוחה ונטולת מפגעים מסוכנים.

לא הוכח שיש להטיל על התובע אשם תורם הנתבעת טענה בסיכומיה בתמצית כי התובע עובד תיחזוקה ותיק ומיומן; התאונה אירעה בשעות היום כאשר המקום היה מואר; התובע ידע שבורות הנקוז במפעל עוברים לעיתים תיחזוקה ועבודות נקוי ולכן היה עליו לנקוט במשנה זהירות שמא מדובר בבור נקוז שיעבדו עליו.

בפסיקת בתי המשפט השתרשה הלכה לפיה כאשר נפגע עובד בתאונת עבודה יש לדקדק דוקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל עם העובד בייחוס רשלנות שתרמה לתאונה.

...

לאחר שעיינתי בחומר הראיות שהונח לפניי ובנתוני התיק, אני מוצא לפסוק פיצוי על דרך האומדנה סך בשיעור 2,000 ₪, לתקופת העבר והעתיד.

סוף דבר התביעה מתקבלת.

סה"כ נזקי התובע הם כדלקמן: הפסד שכר בעבר (כולל הפסד פנסיה) גריעה מכושר ההשתכרות (כולל הפסד פנסיה) עזרת הזולת 10,000 ₪ 11,000 ₪ 10,000 ₪ הוצאות רפואיות 2,000 ₪ נזק לא ממוני 30,000 ₪ סה"כ נזק 63,000 ₪ אחר האמור, הנתבעת תשלם לתובע סך של 63,000 ₪, בתוספת שכ"ט עו"ד בשיעור כולל של 15.21% ובצירוף החזר הוצאות משפט בהתאם לקבלות.