הוועדה המקומית הינה אישיות משפטית

לעניין ההפרדה בין הרשות המקומית לבין הועדה המקומית לתיכנון ובנייה, נידרש בית המשפט העליון בעע"מ 2339/12 יונתן שוחט נ' הועדה המקומית לתיכנון ובנייה כפר סבא (19.8.2013), שם נקבע כך: "כפי שנקבע בפסיקה, רשות מקומית הנה אישיות משפטית (תאגיד), אשר מתקיימת באופן נורמאטיבי במשפט הפרטי. לעומת זאת, הוועדה המקומית, הנה אישיות משפטית בתחום המשפט הצבורי, וחוק התיכנון והבניה מעניק לה כוחות שילטוניים (ע"א 324/82 עריית בני-ברק נ' רוטברד, פ"ד מה(4) 102 (1991) (להלן: פרשת עריית בני-ברק); וראו גם: ע"א 3862/04 עריית פתח תקווה נ' נקר [פורסם בנבו] (13.2.2008); בג"ץ 2258/10 מדני נ' עריית תל אביב-יפו [פורסם בנבו] (13.5.2010)).

...

אינני מקבל טענה זו כנימוק לשלילת הפיצויים (להבדיל מהפחתת סכום הפיצוי הראוי כמפורט לעיל), אף שהתנהלותם של מנלה ראויה לביקורת, בשל מה שנחזה לנטילת החוק לידיים, כעולה מהחלטת ועדת הערר המחוזית לתכנון ובנייה מחוז דרום מיום 18.7.2016 (ראו נספח 12 לתצהירה של הגב' סגרון), במסגרתה נקבע כך (ערר 6044/16): "(אלא ש) העורר קיבל את מבוקשו בהליך שבפנינו והמשיך, בפועל, לפעול בניגוד מתריס להוראות חוק התכנון והבנייה. גם עתה בקשת ההיתר שבפנינו נועדה, זאת בשנית או שמא נאמר בשלישית, להכשיר מצב קיים. הפעם מדובר על בנייה בניגוד להיתר שהונפק בהתאם להחלטתנו הקודמת וממש בסמוך לה. בניגוד לבקשה שהוצגה לנו, נבנו חדרי האירוח בקומה העליונה תוך קירוי המרפסות ללא היתר. לשם הכשרת בנייה זו ובהעדר שטחים עיקריים, מבקש העורר בבקשה הנוכחית גם שינויי בינוי בקומת הקרקע שמטרתם 'פינוי שטחי בנייה'.

סוף דבר התביעה כנגד הנתבעת 1 מתקבלת.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובעים שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪.

כאן המקום לציין, כי החובה למסירת מידע תיכנוני על פי סעיף 119א' לחוק התו"ב, מוטלת על הועדה המקומית – להבדיל מהעירייה שהנה אישיות משפטית נפרדת בתחומי המשפט הפרטי (עניין רוטברד, עמוד 131).

...

ההודעה לצד שלישי, כנגד צד ג'3 – נדחית בלא לעשות צו להוצאות.

בהעדר התגוננות, אני מחייב את צד ג'2 (הגברת מיירס) לשלם לנתבעת 3 (המודיעה) סך של 108,484 ₪, כשסכום זה נושא הצמדה וריבית מיום 29/10/07 ועד התשלום בפועל.

לאור התוצאה אליה הגעתי, ובהתחשב בסכום שנפסק ביחס לסכום שנתבע בכתב התביעה המתוקן – אני מחייב את הנתבעת 3, לשלם לתובעים, יחדיו, הוצאות ושכר טרחת עורך דינם, בסכום כולל של 25,000 ₪, כשסכום זה נושא ריבית והצמדה מהיום ועד התשלום בפועל.

מבוא המערערת, הועדה המקומית לתיכנון ובנייה צפת (להלן – "הועדה" או "המערערת") הגישה ערעור מנהלי, בגין חיובה לשלם למשיבות, או למי מהן (יפורט להלן) פיצויים בסך של 1,261,788 ₪ וזאת בעקבות החלטתה של ועדת הערר לפיצויים והיטל השבחה (להלן – "ועדת הערר") אשר במסגרתה התקבלה תביעת הפיצויים של המשיבות בגין תוכנית ג/12761 בהתאם לסעיף 197 לחוק התיכנון והבניה, ובגין ירידת ערך בחלקה 5 בגוש 13081 (להלן –"חלקה 5").

החוב וככל שקיים חוב לעריית צפת בגין ארנונה, אינו ניתן לקזוז על ידי המערערת, שהנה אישיות משפטית נפרדת מזו של עריית צפת, ומכל מקום, יכולה הייתה המערערת או עריית צפת לפתוח בהליך מינהלי לגביית החוב ובמסגרתו מבקשת לעקל את כספי הפיצויים.

...

משהובא עניין זה לידיעתה של ועדת הערר, הורתה זו האחרונה למשיבה, כך ביום 9.1.20, להתייחס לטענות המערערת לעניין זה. המשיבה 1 הגיבה וכך גם המערערת עד, שסופו של דבר וביום 25.2.20 הורתה ועדת הערר למשיבה 1 להעביר למשיבה 2 את כל מסמכי הערר, להעביר את הסכם המכירה לשמאי המייעץ, וכן הורתה לשמאי המייעץ לבחון את מסמכי המכירה ובמידת הצורך לתקן את חוות דעתו.

החלטות ו. הערר מיום 25.2.20- בהחלטתה זו נדרשה ו. הערר לטענת המערערת בעניין המחאת הזכות וקבעה כדלהלן: "אנו מקבלים את הסבריה של העוררת כי אין בהמחאת הזכות לאחר המועד הקובע כדי לשלול את זכותה של העוררת להגיש תביעת פיצויים וערר על החלטת הועדה המקומית בה, בהיותה בעלת הקרקע במועד הקובע ובמועדים הללו. המחאת הזכות לאחר המועד הקובע אינה משפיעה על קיומו של חוב מבחינת המשיבה (ראו ע"א 594/79 פאקא תעשיות בע"מ נ' רוטנברג, פ"ד לו(3) 309, 327)". עוד קבעה ועדת הערר שם בסעיף 20 : "יחד עם זאת, לאור המחלוקות בין הצדדים באשר לטיבה של הזכות הנמחית (ניהול התביעה או קבלת תשלום הפיצוי גרידא), ועל מנת לאפשר לחברה הנמחית את האפשרות להתייחס לכך, או לבקש להצטרף להליך, תמציא העוררת לחברה הנמחית את כל המסמכים שהגישו הצדדים במסגרת ההליך, את ההחלטות שהתקבלו בו, לרבות החלטה זו, ואת השומה המייעצת. זאת תוך 5 ימים מיום המצאת החלטה זו ידיה.". הנה כי כן, ועדת הערר התייחסה לסוגיית המחאת הזכות מבלי שהכריעה באשר לטיבה של הזכות הנמחית, תוך שקבעה שאין בהמחאת הזכות לאחר המועד הקובע להשפיע על קיומו של החוב מבחינת המערערת.

סוגיית השווי והזכאות לפיצוי כמפורט לעיל, סבורני כי המשיבה 1 לא המחתה את זכות התביעה, אלא רק את הזכות לקבל פיצוי, ראיה לכך הינה העובדה כפי שצוינה לעיל, שבמועד "המחאת הזכות", התביעה כבר הוגשה , ובאופן מעשי המשיבה 2, כלל לא הייתה צד להליך בירור תביעת הפיצויים.

סוף דבר ערעור המערערת נדחה ועליה לשלם למשיבות את סכום הפיצוי שנפסק.

עם זאת, ועל מנת להפיג כל חשש של המערערת מתביעה עתידית, אני מורה כי המשיבות 1 ו-2 יודיעו בהחלטה משותפת למערערת למי עליה לשלם את סכום הפיצוי.

ער אני לכך כי בחלק מפסקי הדין שנזכרו לעיל בסעיף 44, היתקיימו נסיבות אשר היקשו על קביעה כי הסמכות לידון בתביעות מכוח סעיף 197 לחוק תהיה רק לועדה המקומית המקורית, וזאת בשים לב לכך שמוועדה זו נילקחו כל המקרקעין שהיו בתחום סמכותה והיא נותרה על כן ככלי ריק הנעדר אישיות משפטית.

...

כפי שקבע בית המשפט בעניין גוטסמן, אף אני סבור כי כאשר השר פועל בהתאם לסמכותו ומשנה את השטח שבסמכות ועדה מקומית – הסמכויות שבחוק משתנות ממילא בעקבות כך, ואין בתוצאה זו משום חריגה של השר מסמכותו.

ודאות בעניין זה, תשרת בסופו של דבר הן את הוועדות המקומיות והן את האזרחים מגישי התביעות.

סוף דבר הערעור מתקבל.

לגירסתה, אין מחלוקת כי עירית טמרה נכללת במרחב התיכנון של הצד השלישי – הועדה המרחבית לתיכנון ובניה שפלת הגליל (להלן: ''הועדה''), וכי הועדה המקומית לתיכנון ובניה הנה אישיות משפטית ( ע''א 128/83 להבי נ' הוועדה המקומית לתיכנון ובניה חוף השרון, פ''ד מ(4) 660 בעמ' 665).

...

מחוות הדעת אני למדה כי המומחה הגיע למסקנה כי קיימת חסימה בקווי הביוב והניקוז הרלבנטיים לתביעה שלפניי, על בסיס בדיקות שהוא ערך באופן עצמאי במקום.

כאן אציין כי אני מקבלת את טענות הוועדה כי לרשות מנהלית שיקול דעת רחב וממילא מצומצמת התערבות בית המשפט בשיקול דעתה בנימוק של אי סבירות.

סוף דבר: לאור כל הנימוקים אשר הובאו לעיל - ההודעה כנגד הצד השלישי נדחית.