הוועדה המקומית בעלת סמכות לאשר שינוי ייעוד

אישור תכנית ליעוד זה לא ישיב את המצב לקדמותו, ואין ביכולתה של הוועדה המחוזית לחייב הפעלת בית ספר חקלאי, דוקא, בנגוד לרצון בעלי הקרקע".

ואולם, האמור מתייחס לטענות באשר להתנהלות החברה , ואין לה ולא כלום עם שיקולים תיכנוניים, מה עוד שהרשם צורף כמשיב לעתירה ובתגובתו (שהוגשה על ידי פמ"ח (אזרחי)) ביחד עם תגובת המועצה הארצית, הוועדה המחוזית והוועדה להשלמת תוכניות, נאמר, בין היתר, כי לרשם "אין סמכות כלשהיא להתערב בהחלטות תכנוניות מובהקות של מוסדות התיכנון והוא אף לא נידרש לכך" וכי הבקורת שנערכה על ידו לאחר עיסקת מכר חלק מקרקעות החברה – אין בה כדי לשנות במאום לענין הסעדים המבוקשים בעתירה .

העותרות טענו גם כי רמ"י לא היתה מוסמכת לחתום על התכנית כ"יזם", מאחר ואינה בעלת רוב של 25% מהקרקע הכלולה בתכנית , ואולם, צדקו מוסדות התיכנון בתגובתם כי המדובר בתנאי שהוכנס לחוק בשנת 2014, כאשר סעיף 61א(ב) לחוק, כנוסחו לפני תיקון 101 משנת 2014 קבע כדלקמן: משרד ממשלתי, ועדה מקומית או רשות מקומית, כל אחת בתחום מרחבה, וכן בעל קרקע או מי שיש לו ענין בקרקע (להלן – מגיש התכנית), רשאים להכין תכנית מיתאר מקומית או תכנית מפורטת ולהגישה לוועדה המקומית; היתה התכנית בסמכות הועדה המחוזית, יעביר מגיש התכנית עותק לוועדה המחוזית".

...

אני סבורה כי העותרות לא הצביעו על כל פגם בקידום שתי תוכניות במקביל, ואין זאת כי בתחום אחריות רשויות התכנון לדאוג כי לא תהיה סתירה בין הוראותיהן.

לפיכך, אני דוחה את טענת העותרות ל"העדר יזם כדין".

השינוי היחיד הנדרש בתכנית הוא בענין נספח השימוש, כאמור בסעיף 115 להחלטת ועדת העררים, ואין מחלוקת (וגם לא הוגשה השגה בענין) כי על לשכת התכנון של הוועדה המחוזית לערוך את ההשלמה הנדרשת, כאמור בסעיף זה. נוכח כל האמור – אני דוחה את העתירה.

בנוסף טענו, כי פריט 3.8.29.4 לתקנות קובע כי על רוחב הפרוזדור, אליו יוצאת המעלית, להיות בגודל של 1.3 מטר, בעוד שבמקרה דנן רוחב הפרוזדור קטן ממטר אחד; בשנייה טענו, כי הקמת המעלית נעשית בפיר קיים שנועד לצנרת ואין למשיבה סמכות לאשר את שינוי הייעוד של הפיר למעלית.

נטען, כי הבקשה לא נחתמה על ידי המספר הנידרש של בעלי הדירות כדי לקבלה, כי בעוד הבקשה הראשונה להיתר הוגשה בתמיכת ארבעה בעלי דירות מתוך שישה, ובכך מילאה אחר הוראת סעיף 59ו(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הדורש את תמיכת שני שליש מהדיירים בבית המשותף לצורך קבלת החלטה מהסוג הזה, הבקשה המתוקנת מנתה חתימות רק של שלושה בעלי דירות.

אשר לטענת העותרים בדבר חוסר סבירות ההחלטה כיוון שהמשיבה לא שקלה חלופות, אין בידי לקבל גם טענה זו. אמנם הרשות אינה חותמת גומי, אך ככלל, אם מוגשת בקשה להיתר התואמת תכנית, על הרשות לאשרה וזאת למעט במקרים חריגים בהם מוצדק לדחות את הבקשה (ר' והשוו עע"מ 9311/11 יובל נ' ועדת הערר לתיכנון ובניה מחוז ת"א, פס' 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית (12.2.2013); עע"מ 7344/16 הוועדה המקומית לתיכנון ולבניה ירושלים נ' ועדת הערר המחוזית לתיכנון ולבניה מחוז ירושלים, פס' 34 לפסק דינו של כב' השופט שהם (28.08.2017)).

...

אשר לטענת העותרים בדבר חוסר סבירות ההחלטה כיוון שהמשיבה לא שקלה חלופות, אין בידי לקבל גם טענה זו. אמנם הרשות אינה חותמת גומי, אך ככלל, אם מוגשת בקשה להיתר התואמת תכנית, על הרשות לאשרה וזאת למעט במקרים חריגים בהם מוצדק לדחות את הבקשה (ר' והשוו עע"מ 9311/11 יובל נ' ועדת הערר לתכנון ובניה מחוז ת"א, פס' 7 לפסק דינו של כב' השופט עמית (12.2.2013); עע"מ 7344/16 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' ועדת הערר המחוזית לתכנון ולבניה מחוז ירושלים, פס' 34 לפסק דינו של כב' השופט שהם (28.08.2017)).

בנסיבות, אם כן ההחלטה להקים מעלית בפיר קיים בבניין, הינה החלטה ראויה וסבירה שאין מקום להתערב בה. אשר לטענות העותרים בדבר חוסר מידתיות, לא שוכנעתי כי הפגיעה אותה מתארים העותרים בשל הקמת המעלית מהווה עילה להתערבות.

סוף דבר העתירה נדחית.

העותרים מוסיפים כי על אף שמנגנון שיחזור הזכויות היה לפרקטיקה מקובלת במשך שנים, בשנת 2009 שינתה המדינה את עמדתה בקשר אליו, כאשר נקבע במסגרת החלטת המועצה הארצית לתיכנון ובנייה בערר 55/10 הועדה המקומית פתח תקווה נ' הועדה המחוזית לתיכנון ובניה מחוז מרכז, כי אין לאשר שיחזור זכויות כאשר אין קשר תיכנוני ראוי, ישיר, הדוק וספציפי בין תכנית ההפקעה לבין התכנית המשביחה.

למעשה, מדובר בהעמסת הנטל הכלכלי הכרוך ביישומה של התכנית המפקיעה, על שכמם של בעלי המגרשים האחרים בתחומי התכנית, למרות שעל פי הדין, מי שאמור לממן את שינוי הייעוד לפי התכנית המפקיעה הוא הציבור הרחב (באמצעות הועדה המקומית לתיכנון ולבניה).

האם יש עילה להתערב בהחלטת הועדה המחוזית מושכלות יסוד הן כי בית המשפט לא יחליף את שיקול דעת מוסדות התיכנון בשקול דעתו, במובן זה שלא יתערב בהחלטות מוסדות התיכנון אלא אם נפל בהן פגם מהותי, כגון חריגה מסמכות או חוסר תום לב, או כאשר שיקול הדעת של מוסדות התיכנון חרג באופן קצוני ממיתחם הסבירות.

...

יו"ר הוועדה המחוזית ציינה כי בקשת העותרים אינה מעלה סוגיה עקרונית בעלת חשיבות כלל ארצית וכלל אזורית, ועל כן לא מצאה להיעתר לבקשתם להגיש ערר למועצה הארצית.

בסופו של דבר, מדובר בהחלטה נקודתית של הוועדה המחוזית, ביחס לנסיבות הקונקרטיות של תכנית האיחוד והחלוקה, וביישום הדין על עניינם הפרטני של העותרים, אשר רלבנטי לגביהם בלבד.

משכך, טענותיהם אינן מצדיקות מתן רשות לערור למועצה הארצית, ויש לדחות את העתירות גם בנקודה זו. סוף דבר מכל הטעמים אשר פורטו לעיל, שתי העתירות נדחות.

רק בחקירה נגדית הוסיף שקולי שומה נוספים, ולפיהם לשיטתו, אם היה בעל המחסן בא לועדה המקומית בשנת 2007 ואומר שהוא רוצה לבנות חנויות, ומגיש תוכנית, היו מאשרים לו לבנות חנויות, כי המקום הוא ביעוד מסחרי (עמ' 49 שורה 24).

הוא מוסיף אפשרות לועדה המקומית, לא לאשר בקשה להיתר בנייה, אלא לאשר תוכנית בנין עיר המוסיפה זכויות בנייה, כפי שיש לה סמכות לאשר הגדלת מספר הדירות (ס"ק 8) או שינוי יעוד (ס"ק 10).

...

לפי שקלול הנתונים האלה הגיע למסקנה ששווי המקרקעין ב-8.11.07 הוא 59,000 ₪ ללא מע"מ. שומתו של מר אטקין מבוססת על ההנחה שמדובר בקרקע ללא זכויות בנייה (וזה נכון), אך היא לא דנה כלל באפשרות לפוטנציאל לבנייה למסחר.

על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את תביעת התובעים לפסק דן הצהרתי המורה על ביטול שתי עיסקאות המכר מיום 8.11.07 בחלקה 24/10 בגוש 1156 בשד' משה גושן 36 בקרית מוצקין.

התובעים ישלמו לנתבעת שכר טירחת עו"ד בסך 70,200 ₪, ועוד הוצאות משפט שישומו לפי תקנה 512, בבקשה שתוגש על ידי הנתבעת עד יום 14.11.17.

לטענת הנאשם 1 כביש הגישה מושא כתב האישום היה קיים מאז ומתמיד, כלשונו: "לכל האורך בגלל התשתית, היתה דרך איתה נכנסנו. את האספלט אנחנו הנחנו". משנשאל הנאשם 1 האם נשתלה על ידם הגדר , השיב: "בחלקה אנו שתלנו אותה, מהכניסה לדרך הגישה ועד לבתים שלנו" משעומת הנאשם מס' 1 עם התמונות - ת/21, ת/17, ת/18 בהם ניתן לראות כי בנגוד לטענתו לפיה המסלעה הוקמה בסמוך לבניית ביתם, היינו בשנות ה- 80, המסלעה לא היתה קיימת בשנת 2011 והיא הוקמה זמן מה לאחר שנת 2011 ונשאל מי הקים המסלעה, הממוקמת בסמוך למחסום הברזל ומונעת גישה לשטח ביתם, היתכחש והשיב: "מה אתה רוצה ממני, זה לא על השטח שלי, לא משרת אותי בכלום, אין לי שום תועלת, שאנו נשקיע בזה שקל אחד בשביל מה, זה לא הגיוני...אני מזמין אותך לראות כמה אנשים עוברים דרך האבנים, דרך המסלעה, לא מונע שום דבר, לא חוסם שום דבר. אין בהמשך שום גדר, השטח לא שלנו. זה לא משרת אותנו בכלום, מצידי שלא יהיה שם". משנשאל הנאשם 1 מכוח איזו זכות סלל כביש על שטח צבורי, השיב: "צריך להגיע לבית. אין שום אפשרות אחרת". הנאשם 1 אישר כי הקימו הם את עמוד החשמל ואמר : " שמנו כדי שלא יפריע ויראו את המחסום". ושוב משנשאל מכוח איזו זכות הקים עמוד חשמל בשטח צבורי, השיב: "אזרחות טובה. המועצה לא טירחה לעשות כלום, שום דבר, במשך שנים המועצה לא עשתה שום דבר באזור שלנו, אפילו שלוט, לא עשתה כלום במשך עשרות שנים". לא היה בפי הנאשם 1 הסבר עינייני לשאלה כיצד יתכן שמי שכיהן בתפקיד צבורי והיה בעל סמכות בישיבות של וועדת התיכנון והבניה למתן היתרים בקרית טבעון וכמי שמנהל 40 שנה חברת בניה גדולה, לא מבין את המשמעות של ייעוד קרקע חקלאית והאיסור לבנות.

עד הגנה – האדריכל מר ערן מבל מטעם ההגנה העיד האדריכל, מר ערן מבל, אשר תאר בבית המשפט את ההליכים שנעשו מול וועדות התיכנון, המקומית והמחוזית במטרה לשנות ייעוד המקרקעין עליהן בנויים בתי הנאשמים מחקלאי למגורים וכלשונו: "בשנת 2016 הגשתי לועדות תוכנית ביניין עיר שאמורה היתה להסדיר את הלאקונה בקרית חרושת מאז אישור טב62. מטרת התוכנית היתה להגדיר את המיגרש שעליו בנויים בהיתר 2 בתי המגורים כמגרש בייעוד מגורים ולהגדיר דרך גישה אל המיגרש הזה מדרך ציבורית. התוכנית נדונה, אושרה בועדה המקומית, הומלצה על ידי הועדה המקומית בפני הועדה המחוזית. הועדה המחוזית, היה שלב ארוך של תנאי סף וקליטה, שבמהלכם היועמ"ש של הועדה המחוזית שם רף נוסף כל פעם שפתרנו רף אחד, שם רף נוסף שהקשה עלינו להתקדם לאישור התוכנית, למרות שהיתה תמימות דעים בלישכת התיכנון המחוזית שראוי לאשר את התוכנית. התוכנית הוגשה עפ"י חוק, כתוכנית שבה יזמי התוכנית מחזיקים 76% ו-24% נותרים בבעלויות אחרות, תשתיות נפט ורשות מקרקעי ישראל. נדרשנו להביא חוו"ד שמאית שתוכיח שהבעלים הנוספים לא נפגעים יתר על המידה כתוצאה מאישור התוכנית, העברנו לועדה המחוזית של השמאי רענן הלר, שקבע שאין פגיעה או אין פגיעה משמעותית בזכויות של הבעלים הנוספים, למרות זאת קבע היועמ"ש של הועדה שהוא לא מקבל את חוו"ד הזו וסוכם עם מתכננת המחוז גב' ליאת פלד שהתוכנית תוגש על גבול החלקה בלבד ללא דרך הגישה. היה עוד שלב ביניים שבו הצענו להגיש את התוכנית עם סימון של זיקת הנאה בלבד וזכות מעבר, גם את זה פסל היועמ"ש של הועדה המחוזית, כך שהתוכנית שהגיעה לדיון, היתה בתחום החלקה בלבד, 2.4 דונם. בדיון וועדת משנה, סברו רוב חברי הועדה, הבקשה נדחתה ברוב של 3 מול 2, ללא הכללת דרך גישה לחלקה, לא ניתן לאשר ייעוד למגורים כאשר אינו מחובר בדרך סטאטוטורית לדרך אחרת. עם זאת, פנתה הועדה המחוזית מחוץ להחלטה, קבעה שהיא פונה לועדה המקומית שתסדיר את נושא הנגישות למגרש שבנידון... – זה מופיע בהחלטה". בחקירתו הנגדית אישר העד כי התכנית לא כוללת את דרך הגישה אלא מתייחסת למבנה המגורים בלבד.

...

עם כל אי הנחת שבדבר מבחינת קצב התנהלותן של הרשויות, אין מנוס מן התוצאה אליה הגענו".

גם דין טענה זו להידחות.

סוף דבר אשר על כן, אני סבורה כי המאשימה הוכיחה מעל לכל ספק סביר את אשמת הנאשמים ואני מרשיעה את הנאשמים בעבירות המיוחסות להם בכתב האישום הכולל שני אישומים.