ביום 30/05/2021 נשלח למבקשת מכתב נוסף על ידי מר אלגלי, אשר כותרתו "אי מילוי הוראות", במסגרתו צוין, בין היתר, כי היא טרם התייצבה לעבודה במחלקת רשוי עסקים, וכי ככל ולא תתייצב "נאלץ לזמן אותך לשימוע בפני ועדת פיטורין".
ביום 01/06/2021, המבקשת השיבה לפניית מר אלגלי אליה מיום 25/05/2021 וציינה, בין היתר, את הדברים הבאים:
"בשיחה עם מנכ"ל העיריה כל מה שסוכם היה שאני בודקת אם יש תקן ברשוי העסקים ואם התפקיד מתאים לי ואחרי הבדיקה תועבר תשובתי למנכ"ל.
בפירוט, טענה המשיבה כי ההליכים בעיניין ניודה של המבקשת הסתיימו ביום 22/12/2021, וכבר ביום 09/01/2022 היא קיבלה לידיה את מכתב הערייה המודיע לה על החלטת הניוד, ובמשך למעלה מחודש ימים עד להגשת הבקשה ביום 14/02/2022, היא לא פעלה ולא עשתה דבר כדי למנוע את כניסתה לתוקף של ההחלטה.
בפתח הדיון בבקשה ציין ב"כ המבקשת כי הנה מבקשת לחזור למקום עבודתה, לתפקיד שהיא מעולם לא עזבה, כך שהבקשה היא לשמר מצב קיים "ולא לעשות מצב חדש".
הלכה למעשה בין הצדדים מחלוקת האם הסעד המבוקש הוא צו עשה זמני או צו מניעה זמני.
גם בהנחה לפיה הייתי מקבלת את טענת המשיבה לפיה נוכחותו של מר מרדכי בפגישה עם המנכ"ל ביום 25/05/2021, היתה בכובעו כיו"ר וועד העובדים ולא כבן זוגה של המבקשת, ובכך יש לראות כקיום החובה של הידברות עם וועד העובדים, הרי אין במסמך סיכום הדברים כדי ללמד על דיון מהותי וענייני בין הצדדים בסוגיית הניוד.
...
לעניין טענת המבקשת לפיה ההחלטה לניידה מבוססת על שיקולים פסולים – לאחר בחינת כלל טענות הצדדים בעניין זה, העדויות שנשמעו וככל החומר אשר בתיק, שוכנעתי כי קיימות ראיות לכאורה לכך שהחלטת הניוד נגועה בשיקולים זרים.
נתון אשר מחזק את המסקנה בדבר שיקולים זרים.
לאור כל האמור לעיל, הבקשת מתקבלת, במובן זה שאני מורה כי עם חזרתה לעבודה, המבקשת תתייצב בנתבעת למשרתה כמזכירת מחלקת משאבי אנוש בעירייה, כך שהחלטת הניוד תוקפא עד להכרעה בהליך העיקרי.
