הודעת גירעון שלא מבוססת על חקירה

בית המשפט קבע כי הנתבעת התבססה על ראיות מנהליות טובות להוכחת טענתה כי המחירים המוצהרים ברשימוני הייבוא אינם אמיתיים: הכרטסות שנתפסו, חקירות, מיסמכי העברות בנקאיות והמסמכים שהתקבלו מרשויות המכס בגרמניה, מסמכים אשר גם חיזקו זה את זה.  שונה הדבר בעניינינו, בו הנתבעת ביססה את הודעת הגרעון על סמך הסכם הרכישה ועל חקירת התובע בלבד, אולם היתעלמה לחלוטין מתשובותיו של התובע בחקירתו.

הנתבעת מנגד, גורסת כי טענת הנתבעים שמדובר בפקדון מע"מ היא טענה כבושה ולא מבוססת עובדתית ברם, גם לשיטתה הטענה הועלתה כבר בקדם המשפט ביום 7.4.19 והיא מפורטת גם בתצהיר הנתבעים ולכן איני מקבלת כי מדובר בטענה כבושה, מקום שטרם תביעה זו, הנתבעים לא תושאלו ולא נחקרו על ידי הנתבעת בעיניין זה (או בכלל), כיצד יכולה הטענה להיות כבושה כשלא ניתנה היזדמנות לטעון אותה קודם? עוד טוענת הנתבעת, כי מהראיות שהוצגו עולה תמונה הפוכה לטענות הנתבעים והתובע וכי מדובר בתשלום שהוא חלק מ"ערך העסקה" ואין ראיה כי שולם והוחזר מע"מ בחו"ל שכן בחשבונית ע"ס 51,500 אירו מצוין כי שיעור המע"מ הוא 0%.

...

אך איני מקבלת את טענתו.

סעיף 6 להסכם הרכישה קובע: מקום שהתובע שילם את הפרשי המס שנקבעו בהחלטה הראשונה, יש בכך משום הודאה כי הנתבעים שילמו כבר את המקסימום שנקבע בסעיף 6, ולכן הנתבעים 2 ו-3 אינם מחויבים, מכוח הסכם הרכישה, לשאת בסכומי המס הנוספים שהושתו על התובע והתביעה נגדם נדחית.

סוף דבר: הנתבעת להשיב לתובע את חיובי הרבית וקנס הפיגורים שבהודעת הגירעון (רכיב ההצמדה יוותר).

בנוסף טענו התובעים, כי יש להורות על חיובם האישי של בעלי מניות פרימיום באחריות לדווח בחסר, שכן הם הוליכו את התובעים שולל באופן אישי, וגרמו להם להיתקשר בעיסקה המבוססת על תרמית.

טענה זו אף נטענה ללא ביסוס.

אפנה, בהקשר זה, להודעה שמסר רותם בחקירתו במישטרה מיום 25.2.14, ולטענתו כי שימש מתווך בלבד בעיסקה (למשל, בעמ' 2 להודעה, שורות 47 – 48), וכי פעל בהתאם להנחיותיה של פרימיום במשלוח מיסמכי היבוא (למשל, שם, שורות 36 – 37).

הוא אף לא הכחיש, כי גם לאחר קבלת הודעת הגירעון בחר לייבא רכב נוסף באמצעות רונן (עמ' 77, שורות 12, 14 - 15), אף כי בשלב זה כבר היה מודע לדווח בחסר בעיסקה מושא תביעה זו, וכן אישר, כי מעבר לכך בא בדברים עם רונן ובדק את הרכבים בתצוגה במשרד בהרצליה (עמ' 78, שורה 19).

...

התנהלותם של התובעים בעסקה זו, מודעותם לפער בין המחיר ששילמו עבור הרכבים לשווי השוק של רכבים אלו וכן חתימתם על מסמכי הייבוא – כל אלה מובילים למסקנה, כי אין לראות בתובעים ככאלה שהוטעו במכוון על ידי אילן ורונן.

עם זאת, איני פוסקת לטובתם הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין ניהול הליך זה. די במעורבות השניים בפרשה, במתכונת שפורטה לעיל, כדי לפטור התובעים מחיוב זה. סוף דבר אני מחייבת את הנתבעת 1, אילן ורונן פרימיום קאר בע"מ, לשלם את הסכומים הבאים: לתובע 1, מר אלי וקנין, ישולם סך של 136,454 ₪ (שיעור של 75% מהסך של 181,939 ₪), בתוספת הפרשי הצמדה וריבית מיום 26.4.21 (מועד התשלום בהתאם להסכם הפשרה) ועד ליום התשלום המלא בפועל, וכן שיעור של 75% מאגרת בית משפט, כפי ששולמה.

בנוסף, תשלם הנתבעת 1 לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 60,000 ₪, אשר יחולק בין התובעים בחלקים שווים.

העידה כי לא הוציאה את הודעת הגירעון, וכי הבסיס להודעת הגירעון אינו זיוף החשבונית , אלא הפער בין מחיר הרכב בארץ, לבין הערך שהוצהר במסמכי היבוא.

אלא הפצוי הנידרש בגין תשלום הגירעון, אינו על שינוי בשיעור המכס החל על יבוא כלי רכב מסוג הרכב נשוא הדיון , אלא שהגרעון בתשלום המיסים, נבע מכך כי לטענת המכס ב "הודעה בדבר החיוב", מיום 10.8.14 (נספח ב' לכתב התביעה), כי בבקורת שלאחר התרת הרשימון, ובהתאם למימצאי החקירה, נמצא כי מחיר העסקה הנו 39,020 יורו , ולא כפי שהוצהר ברשימון השיחרור - 21,700 יורו.

לטעמי, עלה חשש כי מדובר בהתנגדות שתכליתה העדר קבלה של גרסה בעיניין מאותו "דילר", ושעה שדוקא הנתבעים המבססים הגנה על היתנהלותו , היו אמורים להביאו כעד מטעמם, ו/או לאפשר , לכל הפחות, עיון בחקירתו, מה שיוצר חזקה לחובתם לפיה העדות לא תתמוך בגירסתם בעיניין.

...

סוף דבר התביעה מתקבלת ביחס לכל הנתבעים .

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע 113,912 ₪ , הסכום יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק , החל מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

אני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע את סכום האגרה ששולמה, צמוד ונושא ריבית כחוק מיום התשלום ועד למועד התשלום בפועל, וכן הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 22,000 ₪ , צמוד ונושא ריבית כחוק , החל מהיום ועד לתשלום בפועל.

בנוגע לעצם עמידתה בתנאים הקבועים בפקודה להטלת קנס גרעון, טוענת המערערת כי פעלה בתום לב, תוך הוועצות ביועצים מקצועיים ובהתבסס על חוות דעת משפטית בעיניין הזכות למענק ספקים.

המערערת בתגובה להודעה, וכפי המתחייב מסעיף 5(ג) לתקנות, הגישה את נימוקי העירעור; ובהתייחס לקנס הגרעון טענה כי דינו להתבטל, משום שצו השומה לא היה מנומק לעניין הקנס ואף שיעור הקנס לא נקבע בו. לטענתה אין להטיל קנס גרעון באופן אוטומאטי, וכלשונה "החלטה מנהלית שאינה מנומקת היא החלטה שלא ניתן לבחון אותה, ובטח שלא ניתן לתקוף אותה או להיתגונן מפניה. [...] בהיעדר הנמקה מוטל על המערערת קנס גרעון שאין היא יודעת מדוע הוטל, ובלי יכולת להיתגונן מפניו. זוהי תוצאה בלתי נסבלת, ומשום כך דין הקנס להתבטל". במסגרת הליך ההוכחות שהתנהל בהמשך העידה נציגת פקיד השומה, שנחקרה בחקירה נגדית על ידי בא-כוח המערערת, בין היתר לגבי קנס הגרעון.

אשר לעצם האפשרות שבית המשפט עצמו יכריע בסוגיית קנס הגרעון בנסיבות המקרה, ניתן לבסס את האמור לעיל גם על סמכותו הרחבה של בית המשפט הדן בעירעור מס. מדובר בסמכות המעוגנת בסעיף 156 לפקודה: בית המשפט יאשר, יפחית, יגדיל או יבטל את השומה או יפסוק בעירעור באופן אחר כפי שיראה לנכון, והודעה על ההכנסה החייבת ועל סכום המס, אשר על המערער לשלם – לפי החלטת בית המשפט – תמסר לשני הצדדים.

...

בית המשפט בחן את הטענה, והגיע למסקנה חד-משמעית שלפיה התנהלותה של המערערת עולה כדי התרשלות לכל הפחות.

סוף דבר אציע אפוא לחברותיי שנדחה את הערעור על שני חלקיו, הן לעניין קנס הגירעון הן לעניין הוצאות המשפט.

כך או כך – הדבר אינו משליך על התוצאה לפיה דין הערעור להידחות.

כשנה לאחר מכן, בחודש יולי 2014, קיבל התובע מהמכס הודעת גרעון, ולפיה בעקבות ביקורת שערך המכס ועל פי מימצאי החקירה ותשובת המכס בגרמניה התגלה כי ערך הרכב שהוצהר על ידי התובע אינו המחיר ששולם וכי בפועל שולם סך של 54,500 אירו ועל כן נוצר גרעון מס של 132,229 ₪ נכון ליום 22.7.2014 (מס קנייה- 82,833 ₪, מע"מ 32,873 ₪, ריבית והצמדה 4952 ₪ וקנס פיגורים 11,571 ₪) אותו נידרש התובע לשלם.

בית המשפט העליון בעיניין הרשקוביץ מאשר זאת וקובע: "הודעות חיוב צריכות להתבסס על ראיות מנהליות משכנעות סבירות. מדובר בראיות אשר כל אדם סביר היה רואה בהן ערך הוכחתי, גם אם אינן בהכרח ראיות קבילות לצורך משפט פלילי או אזרחי" (פס' 8 וההפניות שם).

קיומה של תופעה נטענת זו לא הוכח ואין בהנחות והשערות ללא ביסוס ראייתי, לחתור תחת הראיות המנהליות שעמדו בבסיס הודעת הגירעון שהוציא המכס לתובע (ראו; פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעיניין הרשקוביץ).

...

אקדים ואומר, בחנתי את העדויות ואת הראיות, נתתי דעתי לטענות הצדדים בכתבי הטענות ובסיכומים והגעתי לכלל דעה לדחות את התביעה.

טענת התובע כי הנתבעת הסתירה את טופס הבדיקה (ת/1) שערך המכס בעת הייבוא והתגלה במהלך חקירתה הנגדית של הגב' קונקול, ועל כן חזקת התקינות של המדינה נסתרת, אינה מקובלת עלי.

מכל האמור החלטת המכס להעמיד את ערכו של הרכב על סך 54,500 אירו, חלף הדיווח החסר בהצהרת התובע, ולחיוב התובע בתשלום חסר המס על בסיס סכום זה - היא החלטה סבירה המבוססת כדבעי בראיות שלא נסתרו ואין להתערב בה. 29371 לסיכום התביעה נדחית.