הודעת ביטול ביטול חד צדדי מכוח חוק החוזים

ביום 20.11.2014 הודיע סטיב לעודד כי דוד ביטל באופן חד צדדי את זכויות החתימה שלו בחשבון הבנק של המלון.

סעיף 12 לחוק החוזים "מטיל חובה לנהוג בתום לב ובדרך מקובלת על כל אדם הנוטל חלק במשא ומתן, ולא רק על אדם הנוטל חלק במשא ומתן והופך לאחר מכן צד לחוזה שנכרת. עצם ההישתתפות במשא ומתן, ולא מעמדו של פלוני כצד עתידי לחוזה, היא אמת המידה לתחולתו של סעיף 12" [גבריאלה שלו אפי צמח דיני חוזים עמ' 112 (התשע"ט-2019) (להלן – דיני חוזים); ד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 682 (1983)].

יפים לכך הדברים שהובאו על ידי המלומדים גבריאלה שלו ויהודה אדר בספרם דיני חוזים – התרופות: לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי 544 (2009): "בהיעדר עילה חוקית לביטול – בחוזה או בדין – צד המתנער מחוזה תקף, ומודיע לרעהו על "ביטולו", אינו אלא מפר של אותו חוזה.

"ביטול" בלתי חוקי מעין זה – ככל הפרה אחרת של חוזה – אין בכוחו כדי לגרוע כהוא זה מתוקף החוזה ומכוחו המחייב" נפגע עקב הפרת חוזה זכאי לבטל את החוזה ולתבוע בנוסף על השבה גם פיצוי בגין הנזק שניגרם עקב ההפרה, כולל פיצוי ציפייה שנועדו להעמידו במצב בו היה יכול להיות אילמלא הופר החוזה, ובילבד שאין סתירה בין סעד הביטול לסעד הפיצויים ושלא תנתן לנפגע תרופה כפולה על אותו נזק [ראו: ע"א 156/82 ליפקין נ' דור הזהב בע"מ, פ"ד לט(3) 85, 95 (1985); ע"א 1846/92 לוי נ' מבט בניה בע"מ, פ"ד מז(4) 49, 59 (1983)].

...

אני מחייב את רפי לשלם לעודד סך 188,443 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 20.11.2014.

לנוכח התוצאה אליה הגעתי בהשוואה לסכום התביעה ובהתחשב בהיקף ההליך אני מחייב את רפי בהוצאות משפט בסכום גלובאלי בסך 3,000 ₪ וכן מחייבו בשכר טרחת באי כוחו של עודד בסך 15,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

בתשובתה, טענה הנתבעת כי ההסכם אינו בר קיום ולמעשה פקע ולפיכך, הודיעה על ביטול חד צדדי של ההסכם, תוך העלאת טענות חסרות בסיס באשר למורכבות שקום המיתחם ובנייתו מחדש.

לטענת התובע, בנסיבות העניין, יש להורות על אכיפת הסכם השכירות, תוך מתן צו עשה המורה לנתבעת למלא אחר הוראות ההסכם; לשקם את המושכר על חשבונה ו/או על חשבון הכספים להם זכאי התובע מכוח הפוליסה אותה רכש; להשיב את המושכר לידי התובע לצורך הפעלת המסעדה; ולהמנע מלחתום הסכם שכירות בנוגע למושכר עם צד שלישי אחר או להפעיל את המושכר בעצמה.

זאת, מכוח חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן: חוק החוזים), חוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 (להלן: חוק התרופות) , חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979 או מכוח כל דין אחר.

...

סיכומם של דברים – שוכנעתי, כי בנסיבות המקרה דנן, הפגיעה המהותית שנגרמה למושכר כתוצאה מן השריפה מביאה לפקיעת הסכם השכירות ולשחרור הנתבעת מהתחייבויותיה על פי ההסכם.

סוף דבר על יסוד האמור לעיל, התביעה נדחית.

התובע ישלם לנתבעת הוצאות משפט (כולל שכר עדים) ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪.

ברם, "הפן השפוטי שבפסק הדין אינו מאפשר החלה עוורת של כל דיני החוזים על פסק הדין המוסכם. כך למשל, ביטול פסק דין מוסכם אינו יכול להעשות על-ידי הודעת ביטול חד-צדדית לצד שכנגד, גם אם דיני החוזים מאפשרים זאת, אלא נידרשת הגשת תובענה עצמאית לביטול ההסכם ופסק הדין" (ע"א 1226/11 ישראל-פור נ' אליהו, [פורסם בנבו] פסקה 64 (28.7.2014); וראו גם: עע"מ 1930/18 עריית תל אביב-יפו נ' צביאלי, [פורסם בנבו] פסקה 6 (2.8.2020)).

גם אם נניח כי הפרות אלו הנן הפרות יסודיות, על פי סעיף 8 לחוק החוזים תרופות, יש להודיע למפר על ביטולו של ההסכם תוך זמן סביר לאחר שנודע לנפגע על ההפרה.

במצב דברים שכזה, אנו מתקשים לראות מכוח איזה דין ניתן היה לידרוש את השבת שכר עבודתו של הנתבע.

...

הנהלת החברה מצהירה בזאת שסיכום זה אושר ע"י מנכ"ל החברה, יו"ר דירקטוריון ודירקטוריון החברה וכי הממונה על השכר לא התנגד לו. ביום 5.8.2020, ולאור טענותיה של התובעת כי הנתבע הפר את התחייבויותיו בהתאם לסיכום הדברים לעיל, העבירה התובעת לנתבע מכתב לפיו התובעת רואה עצמה כמשוחררת מהתחייבויותיה בהתאם לסיכום הדברים.

באשר לטענתה של התובעת כי תפקודו המקצועי של הנתבע לוקה בחסר, מכיוון שהתובעת עצמה טוענת כי תפקודו זה כלל אינו קשור לסיום העסקתו של הנתבע, לא מצאנו לנכון להתייחס לסוגיה זו בהרחבה.

סוף דבר הנתבע הפר את הסכם הפשרה, אשר קיבל תוקף של פסק דין, אך בנסיבות העניין (כפי שתוארו לעיל) אין לאשר את החלטתה של התובעת בעניין סיום העסקתו של הנתבע.

לפיכך, דין התביעה להידחות.

החלטת הנתבעת להפסיק לקדם את הליכי הוצאת הבנייה עקב העברת הפרויקט לצד שלישי אינה מאפשרת לנתבעת להסתמך על מחדלה זה כעל אי קיום תנאי מתלה, וזאת בין היתר לפי הוראות סעיף 28 לחוק החוזים (חלק כללי, תשל"ג-1973 (להלן: החוק).

הוכח כי בקשת התובעים לביטול ההסכם לא רק שלא נענתה על ידי הנתבעת, אלא שביום 8.2.18, לאחר הבקשה, הנתבעת רשמה הערת אזהרה מכוח ההסכם לטובת התובעים, ובהמשך ביקשה היא בעצמה לבטל את ההסכם, מבלי להזכיר את בקשת התובעים לבטל את ההסכם.

עוד טוענים התובעים כי ביטול חד צדדי של הערת האזהרה על ידי הנתבעת מהוה הפרה בוטה של ההסכמים לביטול הערות האזהרה מיום 5.2.18 הן מאחר כי לא היה בקיומן כדי למנוע קיום התחייבות כלשהיא של הנתבעת, נהפוך הוא- היה בהן כדי לשמור את התחייבות הנתבעת כלפי התובעים, והן מאחר שהנתבעת לא נתנה לתובעים הודעה של יומיים מראש.

...

נוכח המסקנות אליהן הגעתי הרי שכל התביעה לפיצוי בגין הפרת ההסכם לרבות פיצוי בהתאם לחוות הדעת השמאית שהגישו התובעים נדחית, והנתבעת רשאית לבטל את הערת האזהרה שרשמה לטובת התובע 1.

על כן מדובר בהרחבת חזית אסורה ודינה להידחות.

סיכומו של דבר: הנתבעת תגיש פסיקתא לחתימתי בהתאם לאמור בגוף פסק הדין סעיפים 77 -78 וזו תועבר לתגובת הצד שכנגד.

בכל הנוגע לתשלום עבור רישיון הפעלה, כי אז בנסיבות בהן כן התרשמתי כי בוצעה עבודה, הגם שהיה כישלון תמורה בשל טעות מצד הנתבעת והיה עליה לדעת מראש כי מדובר בבקשה חסרת רלוואנטיות כלפי העבר ולפעול מלכתחילה רק כלפי העתיד, ואל מול זאת היתנהלותו של התובע עת הוא עצמו הפר את החוזה עת גם לא הודיע על ביטול חוזה וביטל באופן חד צדדי שיק שכבר מסר ונושא באשם תורם שסייע לאותו בלבול עת מילאה אחר בקשתו והוא אשר ביקש עבור שנת 2022 עת הזכיר את חודש ינואר 2022 (תשפ"ב) וראה שמצוין תשפ"ב ולא התריע ויכול כי הדבר נבע מטעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה (אם כי עולה שאלה האם הנתבעת יכולה הייתה לדעת על הטעות גם אם לא ידעה באותו רגע שאין עליה להגיש למשרד הכלכלה עת מדובר לשנת תשפ"ב או כי אין צורך עת יכולה הייתה בנקל למנוע את הטעות אולם מנגד מה מונע ממנה ישירות לפנות למשרד החינוך ולקבל את התוצאה ואני בספק שפנתה בכוונת מכוון למשרד הכלכלה בידיעה שלא תקבל דבר כדי לבקש תוספת מאוחר יותר עבור בקשה למשרד החינוך והוא לא אפשר לה להגיש למשרד החינוך אולם מנגד היא זו שסכלה זאת באמצעות תוספת תשלום) כי אז יכול וניתן היה גם לבטל חוזה גם מכוח סעיף 14 (ב) לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970 תחת פיצוי בעד הנזק שניגרם לצד האחר עת כאן לא נגרם נזק למעט מספר פניות לאחר שנשלח לגורם הלא מתאים.

...

ברם, משהנתבעת בסופו של דבר לא ביצעה את עבודתה ביחס לשנת 2022 כפי שהתחייבה לעשות כן בהצעת המחיר ועל כן לא קיבל רישיון להפעלת המעון עבור שנת 2022, ביטל שני שיקים בסכום כולל של 7020 ₪ כולל מע"מ. מה גם, שעבור שנת 2023 הוא פעל באופן עצמאי וכן הצליח להשיג רישיון להפעלת המעון בעוד הנתבעת טענה כי לא הגיע המועד להגשת בקשה לרישיון, דבר שלטענתו התברר כלא נכון.

אם אין מדובר בתנאי אלא עבור שנת תשפ"ב כרישיון עצמאי לא קשר כלשהו לשנת תשפ"ג הרי ששוכנעתי גם שוכנעתי שהתובע לא היה מסכים מלכתחילה להיקשר בעסקה.

חרף האמור, אני סבורה כי לא ניתן להתעלם מכך שהתובע נתן לה לפעול והוא אמור לדעת כי יש לדון בכל שנה בנפרד דווקא בשל כך שהוא עסק פעיל בעניין ואמור לדעת כי בישראל שנת הלימוד לקבלת רישיון הפעלה היא לפי שנה עברית ולכן גם ניתן להבין ממנו עת דיבר על חודש ינואר 2022 כי יכול והתכוון לעבר – תשפ"ב (ינואר –יוני 2022) וכאן לעתיד (ספטמבר –דצמבר 2022, תשפ"ג) והיא ביצעה פעולות עבור מה שהוא ביקש וחתם וגם אם הדבר במומחיותה, הרי שניסתה לספק לו את מה שהוא ביקש ותרם לכך והוא יכול היה לעמוד על כך שמצוין רק תשפ"ב ולוודא כי התשלום גם עבור שנת תשפ"ג משאם יכול היה להיעזר בבתו בבקשה לתיקון פרוטוקול מיד לאחר הדיון, יכול היה גם מיד לאחר ביצוע העסקה לעבור על המסמכים עם בתו והוא ידע כי מצוין תשפ"ב ושנת 2022 עת הוא עצמו דיבר על שנת 2022.

כך או כך, אני סבורה כי יש להעמיד אשם תורם לתובע שיכול היה למנוע את הטעות בכך שהיה עומד על המשמר מלכתחילה ולא בדיעבד כשהוא אינו זר לחלוטין בתחום והוא עצמו למד על השינוי הרגולטורי וכוונתו הייתה הקלה בהגשת הטפסים וליווי ולא הגיע כייעוץ לשם ייעוץ ודווקא בהתנהלותו בתובענה עולה כי יודע להבחין מה צריך ומה לא וכפי שידע לבחון מה כתוב בפרוטוקול הדיון ולדרוש תיקונו יכול היה לפעול בזמן אמת גם ביחס לחוזה ועל כן אני מייחסת לו אשם תורם בשיעור של 20%.