הודעת ביטול באופן חד צדדית חובת מתן נימוקים והשלכות אי עמידה בה

דיון והכרעה: האם ההחלטה להפחית את מיכסת השעות הנוספות של התובע בחודש 7/15 התקבלה כדין ? בחינת השאלה אם היתנהלותו של מעסיק בקבלת החלטה בעיניינו של עובד בנושאים שונים (פיטורים, ניוד, שינוי תנאי העבודה וכו') הנה כדין היא בחינה כפולה - העילה וההליך (עע (ארצי) 43366-02-14 צ'רלי אוחנה - איגוד ערים איזור באר-שבע (שירותי כבאות) (14.1.18): "בבחינת העילה נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בתום לב משיקולים עינייניים ומוצדקים, או משיקולים זרים ופסולים, כגון שיקולים פוליטיים, היות העובד חושף שחיתות, הפליה מטעמים אסורים וכיו"ב. בבחינת ההליך נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין, ובכלל זאת אם נערך לעובד שימוע במסגרתו ניתנה לעובד זכות הטיעון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אם ההליך תואם את הוראות ההסכמים (האישי ו/או הקבוצי) החלים על העובד ועל המעסיק וכיו"ב. יובהר, כי ההבחנה בין העילה לבין ההליך אינה דיכוטומית ועשוי להיות קשר ביניהן. כך למשל, יש מצבים שבהם מהליך קבלת ההחלטה ניתן יהיה ללמוד גם על קיומה או העידר קיומה של עילה מוצדקת להחלטה, כגון מצבים שבהם ההחלטה נתקבלה ללא שנערך בירור אמיתי וממצה בנוגע לתשתית העובדתית שעל יסודה, על פי הנטען, התקבלה ההחלטה". לאור האמור, השאלות שעומדות לפניי לבירור הן: מה הייתה העילה להפחתת מיכסת השעות הנוספות של התובע בחודש יולי 2015 (מ-40 שעות ל-20 שעות בחודש) והאם היא התקבלה בתום לב ומשיקולים עינייניים ומוצדקים? בתוך כך, עליי לבחון האם כטענת התובע העילה לכך הייתה הארוע מיום 1.7.15 והאם עסקינן בסנקציה משמעתית או שמא כטענת הנתבעת, העילה לכך נעוצה בתפוקות ירודות של התובע? האם הליך הפחתת מיכסת השעות הנוספות של התובע, בהיבט הפרוצידוראלי, היה כדין? דהיינו, האם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין? בחינת העילה להפחתת מיכסת השעות הנוספות של התובע: אקדים ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לטענותיו של כל צד ולתשתית הראייתית כפי שהונחה לפניי הגעתי למסקנה כי בהחלטת הנתבעת להפחית את מיכסת השעות הנוספות של התובע נפלו פגמים מהותיים שמכתימים אותה ומלמדים על חוסר תום לב מצדה ואפרט.

כך למשל, כותרת המסמך אינה מפרטת לאיזה שנים הוא מתייחס, מהם היעדים שנדרשו מהתובע לאותו פרק זמן ומדוע סבורה הנתבעת כי התובע לא עמד בהם.

על מנת שתכלית השימוע תוגשם נקבע כי דרושים שיתקיימו מספר מרכיבי ליבה והם: יידוע העובד בדבר האפשרות לשנות את תנאי העסקתו או לפטרו; מתן הנימוקים בגינם נשקלת אפשרות זאת; פירוטם מספיק זמן מראש על מנת שתהא לעובד אפשרות להערך לקראת השימוע; שקילת טענות העובד בנפש פתוחה וחפצה; ככל שהעובד חפץ להיות מיוצג בהליך השימוע שמורה לו ככלל הזכות לכך (עע (ארצי) 10940-10-15 מנורה מבטחים ביטוח בע"מ - יונתן רון 6.9.18).

ההפך הוא הנכון, הנתבעת פגעה ברגל גסה בזכות התובע לשימוע: כך, המייל מיום 2.7.15 בו הודע לתובע על הפחתת מיכסת השעות הנוספות החודשיות שלו מ–40 שעות ל–20 שעות מהוה הודעה חד צדדית, סופית ומוגמרת מצד הנתבעת כלפי התובע.

זכאות התובע לפצוי : משקבעתי כי ההחלטה מיום 2.7.15 התקבלה שלא כדין והיא פגומה באופן מהותי, הן בעילתה והן בהליך שננקט בעיניינה, נקבע בזאת כי ההשלכות לנסיבות המקרה דנן הן: ראשית, הנני מורה על ביטול ההחלטה מיום 2.7.15 בה הודע לתובע על הפחתת מיכסת השעות הנוספות שלו מ–40 שעות חודשיות ל–20 שעות חודשיות.

לפיכך ובהעדר ראיה לסתור נפסק לזכותו מלוא סכום זה. שלישית, בנסיבות המקרה דנן מצאתי כי קמה לתובע זכאות לפצוי כספי מהנתבעת בגין היתנהלותה בחוסר תום לב. יובהר, כי מדובר בפצוי מכוח דיני החוזים בגין הפרת חובת תום הלב ופצוי מכוח ההלכה הפסוקה בעיניין חובת המעסיק להפעיל את הפררוגטיבה הניהולית שלו בתום לב וכן לערוך שימוע לעובד קודם למתן החלטה בעיניינו שיש בה כדי לפגוע בתנאי העסקתו.

...

דיון והכרעה: האם ההחלטה להפחית את מכסת השעות הנוספות של התובע בחודש 7/15 התקבלה כדין ? בחינת השאלה אם התנהלותו של מעסיק בקבלת החלטה בעניינו של עובד בנושאים שונים (פיטורים, ניוד, שינוי תנאי העבודה וכו') הינה כדין היא בחינה כפולה - העילה וההליך (עע (ארצי) 43366-02-14 צ'רלי אוחנה - איגוד ערים אזור באר-שבע (שירותי כבאות) (14.1.18): "בבחינת העילה נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בתום לב משיקולים ענייניים ומוצדקים, או משיקולים זרים ופסולים, כגון שיקולים פוליטיים, היות העובד חושף שחיתות, הפליה מטעמים אסורים וכיו"ב. בבחינת ההליך נבחנת השאלה אם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין, ובכלל זאת אם נערך לעובד שימוע במסגרתו ניתנה לעובד זכות הטיעון בהתאם לכללים שנקבעו בפסיקה, אם ההליך תואם את הוראות ההסכמים (האישי ו/או הקיבוצי) החלים על העובד ועל המעסיק וכיו"ב. יובהר, כי ההבחנה בין העילה לבין ההליך אינה דיכוטומית ועשוי להיות קשר ביניהן. כך למשל, יש מצבים שבהם מהליך קבלת ההחלטה ניתן יהיה ללמוד גם על קיומה או העדר קיומה של עילה מוצדקת להחלטה, כגון מצבים שבהם ההחלטה נתקבלה ללא שנערך בירור אמיתי וממצה בנוגע לתשתית העובדתית שעל יסודה, על פי הנטען, התקבלה ההחלטה". לאור האמור, השאלות שעומדות לפניי לבירור הן: מה הייתה העילה להפחתת מכסת השעות הנוספות של התובע בחודש יולי 2015 (מ-40 שעות ל-20 שעות בחודש) והאם היא התקבלה בתום לב ומשיקולים ענייניים ומוצדקים? בתוך כך, עליי לבחון האם כטענת התובע העילה לכך הייתה האירוע מיום 1.7.15 והאם עסקינן בסנקציה משמעתית או שמא כטענת הנתבעת, העילה לכך נעוצה בתפוקות ירודות של התובע? האם הליך הפחתת מכסת השעות הנוספות של התובע, בהיבט הפרוצדוראלי, היה כדין? דהיינו, האם ההחלטה התקבלה בהליך שנערך בתום לב ובאופן תקין? בחינת העילה להפחתת מכסת השעות הנוספות של התובע: אקדים ואציין, כי לאחר שנתתי דעתי לטענותיו של כל צד ולתשתית הראייתית כפי שהונחה לפניי הגעתי למסקנה כי בהחלטת הנתבעת להפחית את מכסת השעות הנוספות של התובע נפלו פגמים מהותיים שמכתימים אותה ומלמדים על חוסר תום לב מצדה ואפרט.

לאור האמור, נקבע בזאת כי תביעת התובע לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, נדחית.

סוף דבר : הנתבעת תשלם לתובע תוך 30 ימים מהיום את הסכומים כדלקמן: גמול שעות נוספות לתקופה שמחודש יולי 2015 ועד לחודש פברואר 2016 בסך כולל של 7,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהמועד לביצוע כל תשלום ועד למועד התשלום בפועל.

תביעת התובע לפיצוי מכוח חוק איסור לשון הרע, נדחית.

המסגרת לא בוטלה בגלל אופן הפעילות של החייב, למרות שלא הייתה תקינה לאורך כל הדרך, המסגרת בוטלה עקב הפסקה חד צדדית של הלקוח מסוף ספטמבר הפסיק להפקיד כספים לבנק, מאחר ולא עמד בהתחייבויותיו להעמיד ביטחונות, מאחר והחוב נע סביב כ- 250,000 ₪ פשוט לא הותיר כל ברירה לבנק אלא לבטל את מסגרת האשראי.

כן, אבל היו השלכות לשיקים הללו שרפי החזיר אותם מסיבת אכ"מ באופן לא חוקי לחב' הביטוח אשר מנעה ממני עד שלא יתברר אחרת לא מעבירים לי לא כספים, לא רכבים לטפול, ורפי יודע מזה.

על-כן, הבנק עמד בחובתו ליתן הודעה מוקדמת לנתבעים.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

...

לאור כל האמור לעיל, עולה כי החל מחודש ספטמבר 2016, בו הפסיקו הנתבעים את הפקדת הכספים הייתה סיבה מוצדקת ולגיטימית לבנק להעמיד את החוב לפירעון מיידי, ובניגוד לטענת הנתבעים, התנהלות הנתבע 2 דווקא מחזקת את גרסת הבנק, כי לא יכול היה להסתמך ברמת וודאות גבוהה על התשלומים הצפויים להיות מופקדים בחשבון כנגד הגדלת החוב.

מכאן, שאף דין טענה זו להידחות.

סוף דבר אשר על-כן, ולאור כל הנימוקים לעיל, התביעה מתקבלת במלואה.

טענה זו, אותה העלתה המועצה הן בכתב והן בטיעוניה בעל פה, מעוררת תהיות, שכן ספק אם עומדת בהוראות הדין בכל הנוגע להפעלת מיתקני טיהור שפכים, ובודאי שאינה מתיישבת עם האחריות המוטלת על מי שמפעיל מיתקני טיהור שפכים ועל המועצה המקומית, שבתחום שיפוטה מצוי המתקן בהתאם להוראות חוק המים, התשי"ט-1959 ולתקנות בריאות העם (קביעת תקנים למי שפכים), התשנ"ב -1992, כל זאת ומבלי להרחיב את הדיבור על ההשלכות האקולוגיות העלולות לנבוע מעזיבה חד צדדית של מתקן מעין זה בלא תקופת הכשרה מתאימה, כאשר בית המשפט העליון עמד עוד בבג"צ 4128/02 אדם טבע ודין נ' ראש ממשלת ישראל ואח', פ"ד נח (3) 503 על תכלית השמירה על איכות הסביבה.

משהצדדים המשיכו את קיום ההסכם, והחברה המשיכה את הפעלת המט"ש למשך תקופה לא מבוטלת של 6 חודשים למן המועד הקובע, בלא שניתנה על ידי המועצה כל הודעה במשמעות הוראת סעיף 17 להסכם, ואף ניתנו לנאמן אינדיקאציות במשך כל תקופת ההפעלה בדבר הכוונה העקרונית להאריך את תקופת ההפעלה, עליהן עמד הנאמן בתצהירו, ובדבר שביעות רצון הרשויות ובכלל זה המלת"ב מאופן הפעלת המט"ש, סבורני כי יש לראות את הצדדים כמי שהסבו בהתנהגותם את ההסכם שנקשר ביניהם להסכם בלתי קצוב בזמן.

באותו העניין, קבע בית המשפט העליון כי זכותו של כל צד לחוזה בלתי קצוב בזמן להפסיקו, בהודעה זמן סביר מראש לצד האחר:   "בהיתחשב בקצב חיי המסחר, לא יתכן שחוזה, אף שלא הגבל בזמן, יחייב את הצדדים לצמיתות. ביחסי יצרן (או ספק) לבין המשווקים למיניהם המקדמים את מכירותיו קיים נמוק נוסף לכך, והוא האמון ההדדי שיחסים אלה מחייבים [...] כשאחד הצדדים מבקש לנתק את הקשר אין אפשרות ואין טעם לחייב אותו להמשיך בו נגד רצונו. לא ניתן להבטיח קיומם של יחסי אמון בכפיה. הבעיה שלפנינו איננה, איפא, אם חוזה מסחרי, ובכלל זה חוזה בין יצרן למשווק שנעשה לתקופה בלתי מיגבלת בזמן, ניתן לבטול על ידי מתן הודעה סבירה, אלא מהו אורך הזמן הסביר הנידרש להודעת הבטול."    55.

זאת ועוד, זכותה של המועצה להאריך או להודיע על הפסקתה של ההיתקשרות עמדה לה מכוח סעיף 17 להסכם בחודש יוני 2016 ולא עוד בעיתוי בו ניתנה ההודעה, ושימוש לא ראוי בזכות זו, שהוקנתה למועצה בהסכם, מהוה אף הוא היתנהלות שלא בתום לב. גם אם עמדה למועצה האופציה להאריך את ההיתקשרות בפחות מ-5 שנים, כפי שנקבע בסעיף 17 להסכם, עולה מהוראת ההסכם כי תקופת ההארכה נמדדת בשנים ולא בפחות מכך, ובודאי שתקופה זו לא אמורה להימדד בחודשים או בשבועות, ומכאן שקביעת תקופת אורכה של מספר חודשים, כאשר ההיערכות לצורך סיום ההיתקשרות, הקבועה בסעיף 18 להסכם, היא כשלעצמה אורכת 6 חודשים, אף היא אינה עומדת בחובת תום הלב החוזית, ואשר חלה ביתר שאת על הרשות המנהלית.

...

התוצאה היא, אפוא, כי עובדי העותרת קיימו שביתה בלא שבא אישור כדין על-ידי מועצת הפועלים.

בהינתן כל האמור, ולאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים והאינטרסים הלגיטימיים של המועצה, החברה ואלקו ועל רקע הנסיבות, שנסקרו לעיל, סבורני כי תקופה של שנה ממועד החלטה זו היא תקופה סבירה למתן הודעה בנסיבותיו של הסכם זה. כך יוכלו הצדדים גם להיערך כראוי לקראת סיום ההתקשרות עם החברה ביום 31/07/18.

סוף דבר לאור כל האמור, משך הסכם ההתקשרות שבין החברה והמועצה הינו עד ליום 31/07/18.

בתשובה להודעת הביטול התובעים הגיבו במכתבו של עו"ד יצחקי מיום 17.4.19 בו עמדו על טענתם למצגי שוא לעניין הבנייה המיידית לפני חתימת החוזה כן הודגש "... ברצון מרשיי להמשיך בהסכם ולשלם התמורה מיד כאשר יתקיימו התנאים המאפשרים הוצאת היתר בניה, ובכפוף להתחייבות מרשך לשלם בגין הנזק הישיר שניגרם למרשי עקב שינוי התצ"ר" (נספח 31 לתצהירי התובעים), ושוב ללא כל זכר לטענת התובעים לקיומה של הסכמה בע"פ לדחיית תשלום התמורה עד לקבלת היתר.

אמנם לא בכל מצב בו נכרת חוזה בין הצדדים הדבר מבטל מאליו את המצג הטרום חוזי: "69. די אם אציין שמצג שוא טרום חוזי יכול להוות בסיס לפגם ברצון המתקשר בחוזה, כדוגמת טעות (ראו: סעיף 14 לחוק החוזים (חלק כללי)). מצג כאמור גם יכול לעלות כדי הטעה או חוסר תום-לב במשא ומתן (ראו, בהתאמה: סעיפים 15 ו-12 לחוק החוזים (חלק כללי)). כמו כן, כידוע, במקרים מסוימים מצגים טרום חוזיים יכולים להחשב כחלק מתנאי החוזה גופו ... קביעתו הגורפת של בית משפט קמא, לפיה מהרגע שבו נכרת חוזה אין עוד מקום להדרש למצגים טרום חוזיים, אינה יכולה איפוא לעמוד. השלכותיו של מצג עובדתי על חוזה שנכרת בעקבותיו תלויות במהותו של המצג הספציפי, במידת הסתמכותו הקונקרטית של הנפגע על אותו מצג, וכן בתוכנו של החוזה הספציפי, ובפרט במה שנקבע באותו חוזה ספציפי בנוגע למצגים השונים שהצדדים החליפו ביניהם עובר לכריתתו ובמהלך כריתתו"( ע"א 2274/21 ‏ ‏ נטע מור נ' אלעד ישראל מגורים בע"מ, פסקה 69 לחו"ד כב' השופט שטיין (1.1.23).

התובעים אשרו בסע' 3.1-3.2 לחוזה כי ביצעו כל בדיקה אפשרית כדי לעמוד על מצבו המשפטי והתכנוני של המיגרש לפני החתימה על החוזה; גם אישרו באופן חד וברור וזאת בסע' 8.1 לחוזה כי הכתוב משקף את מלוא המוסכם והוא "בא במקום ומבטל כל מצג, משא ומתן או סיכום, בין אם בעל פה ובין אם בכתב הקודמים לחתימתו", וגם ידעו, ככתוב בסע' 5 לנספח כי הנתבע יפעל לקידום ורישום התצ"ר "ככל שלא תהיה מניעה משפטית או אחרת". גם אם הייתה הבטחה או מצג לפני ההיתקשרות הרי הם נותרו, בהסכמת הצדדים, מחוץ לחוזה.

במקרה זה ולכל היותר, ניתן להניח כי הנתבע גילה גמישות ולא עמד על בררת הביטול בסמוך לאחר ההפרה, וזאת הסביר במסגרת עדותו "... הגישה שלי בדרך כלל של פשרות ולא לוחמנית. שלו [עו"ד ימין – א' ב'] היא הרבה יותר פשרות ממני, כך שלא הייתי צריך להגיד לו, הוא יודע טוב מאוד איך להתנהל. כל הזמן ניסינו להגיע להבנות. אני אישית הגעתי לפגישות גישור, ישבנו ודיברנו, דיברו איתי לפני ואחרי, עשו הכל, חוץ מאשר לשלם"(עמ' 28, ש' 29-33).

איני סבור כי הוגן לפרש גישה זו כויתור על זכות או סעד הביטול, אלא כניסיון כן ואמיתי לקיום החוזה למרות הפרתו ע"י התובעים וההתעלמות במשך שנים מחובתם לתשלום יתרת התמורה.

הודעת הביטול הנה פעולה חד צדדית הנעשית ע"י הנפגע ומשנה מיידית את זכויות וחובות הצדדים בהתאם לחוזה.

למרות מחדל זה ונוכח הנימוקים עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי התובעים לא עמדו בנטל.

...

אף שזו טענת התובעים, הם החליטו לצאת מהעסקה והתובע שלח לנתבע הודעת וואטסאפ ביום 30.8.18 בה הודיע :"אני ואישתי כרמית החלטנו לממש את סעיף היציאה מהעסקה ברח' הבקעה.." (נספח 15 לתצהירי התובעים).

אמחיש מסקנתי זו בהודעת הוואטסאפ מיום 30.8.18 אותה שלח התובע לנתבע ובגדרה הביעה רצון לצאת מהעסקה "אני ואישתי כרמית החלטנו לממש את סעיף היציאה מהעסקה ברח' הבקעה.." (נספח 15 לתצהירי התובעים), דבר שלא מתיישב עם טענתם כי אך זמן קצר לפני כן (ביום 15.7.18) הוסכם לדחות את תשלום היתרה עד לקבלת היתר בנייה.

למרות מחדל זה ונוכח הנימוקים עליהם עמדתי לעיל, אני סבור כי התובעים לא עמדו בנטל.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

לקראת תום תקופת השבתון על פי הסכם הפרישה, בראשית חודש אוגוסט 2008, פנה המערער במכתב בא כוחו למנכ"ל הקמ"ג. במכתב העלה המערער טענות רבות, הן בנוגע להתנהלות קמ"ג כלפיו בתקופת עבודתו והן בנוגע להסכם הפרישה, ובסופו נכתב כי-"בנסיבות אלה מודיע מר מלק על רצונו בבטול הסכם הפרישה מיום 29.8.2006 שנכפה עליו ועומד על קיום מלא של הוראות הדין וההסכמים החלים על עובדי הקמ"ג. מאחר ומר מלק נידון כתוצאה מההסכם להיות מובטל בעל כורחו חפץ הוא לחזור למקום עבודתו למישרה ראויה בהתאם למעמדו ולמקצועו ותוך השלמת כל התנאים להם היה זכאי ונמנעו ממנו במהלך השנים. הסדר להשבת תשלומים והטבות שניתנו על פי הסכם הפרישה או לחלופין הדרך בה יחזור מר מלק לקמ"ג יערכו בהסכמת הצדדים". במכתב הלישכה המשפטית של קמ"ג מיום 24.8.2008 נדחתה דרישתו של המערער לחזור לעבודתו בקמ"ג וכן נדחו כל טענותיו.

המערער הוסיף וטען בכתב התביעה כי לשיא הגיעו הדברים בחודש יוני 2006, לאחר שהתלונן בכתב לגורמים האחראיים בקמ"ג על היתנהלות קמ"ג בנוגע לדווח ולטיפול הרפואי שניתן לו בקשר לתאונת עבודה שאירעה בשנת 1998, וזאת לאחר שדיווח שקבל מהאחראי לבטיחות, מר תשובה, "לא עמד בדרישותיו הסבירות"; בתגובה לתלונתו, הודיע לו מר תשובה כי בשיחה בינו לבין ראש אגף כוח אדם בקמ"ג, מר עמל, סוכם ש"המערער יפנה את מקום עבודתו לאלתר"; בהמשך לכך הגיע המערער למשרדו של מר עמל, ובשל סערת הרגשות והפגיעה החמורה שחש המערער התפתח בינו לבין מר עמל ויכוח קולני; לאחר מכן, נוכח טענת מר עמל כי המערער איים על משפחתו, הושעה המערער מעבודתו, ונאסרה עליו הכניסה לקמ"ג, ללא שנערך לו הליך משמעתי או הליך שימוע הוגן, וסורבה בקשתו לחזור לעבודתו; בנסיבות אלה, אולץ המערער לפרוש פרישה מוקדמת על פי הסכם מיום 29.8.2006, תחת האיום שאם לא יקבל את תנאי ההסכם-יפוטר עם פצויי פיטורים מינימליים בלבד.

אין כל בסיס לטענה בדבר עילת הכפיה על פי סעיף 17 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973 (להלן-חוק החוזים), שכן הסכם הפרישה לא נחתם תחת כפיה אלא לאחר מו"מ שהתנהל תקופה ממושכת, לאחר שלמערער ניתנה היזדמנות לעיין בהסכם באופן מעמיק, לבחון את תנאיו, להתייעץ בקשר להסכם הפרישה ותנאיו, לרבות עם עורך דין, ולהחליט האם לחתום עליו אם לאו; בסופו של דבר, המערער לאחר שהתלבט והתייעץ בחר לחתום על הסכם הפרישה ולקבל את תנאיו.

עם היתקדמות ההיתדיינות, הועלתה טענה זו במספר גרסאות-"טעות", לרבות טעות חד צדדית של המערער, "הטעייה" או "מצג [שוא]" בכך שנאמר לו כי השבתון נועד למציאת עבודה חלופית, ואף היות מציאת עבודה חלופית "תנאי מתלה" לכניסת הסכם הפרישה לתוקפו.

משמעות טענתו של המערער היא שבכל מקרה שבו עובד בוחר באפשרות לסיים את עבודתו בהסדר מוסכם עת האלטרנטיבה היא לנהל מאבק בהליך הפיטורים או בהליך משמעתי, הוא יוכל במועד מאוחר יותר להעלות טענה של "כפיה". אנו סבורים, כי עת ניתנה לעובד שהות ואפשרות לבחון את המשמעות, ההשלכות, היתרונות והחסרונות של הבחירה בכל אחת משתי האפשרויות, אין לראות בהסכמתו להתפטרות מרצון מצב של "כפיה", אלא מדובר בבחירה מודעת נכון למועד ההחלטה באחת האפשרויות העומדות לפני העובד.

הפרת חובת תום הלב: נוכח המסקנה אליה הגענו, כי המערער לא פוטר עקב היתנכלות וכי ההחלטה על פיטוריו התקבלה משיקולים עינייניים בשל אי התאמה, נוכח תהליך חתימת הסכם הפרישה כמתואר לעיל ונוכח התנאים המועדפים שניתנו למערער בהסכם הפרישה, יש לדחות את טענתו של המערער כי קמה לו עילה לביטול הסכם הפרישה בשל הפרת חובת תום הלב על ידי קמ"ג ובכלל.

סוף דבר-מכל הנימוקים כאמור לעיל אנו דוחים את טענתו של המערער כי קמה לו עילה לביטול, מלא או חלקי, של הסכם הפרישה.

...

בפסק הדין שניתן במהלך הדיון התקבל הערעור, כמפורט להלן: "לאחר ששמענו את טענות הצדדים בערעור שהגיש ארגון סגל המחקר במשרד הביטחון על החלטתו של רשם בית דין זה, הגענו לכלל מסקנה כי הארגון הוא בבחינת צד דרוש להליך, כמי שעלול להיפגע מן ההכרעה בהליך הערעור שהגיש עו"ד יוליוס מלק כנגד פסק דינו של בית הדין האזורי (תע"א 1282/09).

שנית, מקובלת עלינו קביעתו של בית הדין האזורי כי נוכח סכום התביעה, היקף ההליך ומהות הטענות שהעלה המערער בתביעתו היה מקום לחייבו בהוצאות משמעותיות.

אשר להוצאות בערעור: אנו סבורים, כי גם בשלב הערעור יש מקום לחייב את המערער בהוצאות משמעותיות, נוכח היקף ומהות הטענות שהועלו בערעור.

לאור האמור, אנו מחייבים את המערער בתשלום שכ"ט עו"ד למדינה בסך של 20,000 ₪ ובתשלום שכ"ט עו"ד לארגון הסגל בסך של 7,500 ₪.