כב' השופט צור פסק את הדברים הנכוחים הבאים, כדלקמן:
"אין חולק על תוקפן המחייב של הוראות החוק והתקנונים שהותקנו מכוחו, אלא שהוראות אלה אינן יכולות לעמוד אל מול זכויות הנתונות לעובד במשפט העבודה המגן כלפי מעסיקו. לא מתקבל על הדעת שזכויות קוגנטיות עליהן לא ניתן להתגבר בהסכמה ואשר לגביהן מסורה סמכות שיפוט ייחודית לבתי הדין לעבודה יתבררו במסגרת של "מוסד לבוררות" פנימי של איגוד ספורט זה או אחר.
אפנה שוב לעניין כץ, שם הסביר בית הדין הארצי, כדלקמן:
"העיקרון כי אין להעביר לבוררות הכרעה בסכסוך שעניינו זכויות ממשפט העבודה המגן יחול גם על סיכסוך בדבר קיומו של תנאי מוקדם לקיומה של אותה זכות, אם המטרה החקיקתית העומדת ביסוד הזכות המוגנת תסוכל במקרה שההכרעה בתנאי המוקדם תדון בבוררות. כך, למשל, זכותו של עובד לפצויי הלנת שכר מקורה במשפט העבודה המגן ולכן לא ניתן להסכים עליה או להעביר לבוררות. אך ביסוד זכות זו יכולה להתעורר שאלה מוקדמת באשר לעצם הזכות לשכר, נושא שעליו עצמו ניתן להסכים ולכן ניתן להעבירו לבוררות. בקשר לכך ניסח בית המשפט העליון את הכלל לפיו –
ודוק – יודגש כי רכיבי התביעה שאינם ברי-בוררות, לפי מה שנפסק עד כה, בצרוף רכיבי התביעה שלגביהם לא טענה הנתבעת כלל (דמי הודעה מוקדמת, הפרשה על חשבון תגמולים, הפרשה על חשבון פצויי פיטורים), מהוים רוב ניכר של רכיבי התביעה.
...
כמו כן, בעבר קבעה הפסיקה כי הוראות חוק בית הדין לעבודה וחוק הבוררות גוברות על הוראות חוק הספורט, וכך גם יש לפסוק במקרה זה.
הכרעת בית הדין בבקשה – לאחר שעיינתי בכלל טיעוני ועמדות הצדדים, ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים במסגרת הדיון שנערך לפני בית הדין ביום 21.3.2021, החלטתי הינה לדחות את בקשת הנתבעת.
בחינת תכליתם של דיני העבודה וחקיקת המגן אל מול תכלית חוק הספורט, מוליכים בבירור למסקנה שהמקום הראוי לדון בזכויות עובדים מתחום המשפט המגן הוא בית הדין לעבודה ולא מוסדות השיפוט של אגודות הספורט.
לסיכום – לאור כל האמור דלעיל, בקשתה של הנתבעת למחיקת סעדים מכתב התביעה המתוקן, ולהפנייתם של סעדים אלה לדיון בפני המוסד לבוררות של ההתאחדות לכדורגל בישראל, דינה להידחות.
