הערייה אף הגישה הודעת צד ג' כנגד מי עירון, וטענה בה כי בהתאם לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, הועברו האחריות והטיפול בשרותי המים והביוב, למי עירון, ועל-פי הסכם ההיתאגדות מיום 3/11/2011, מי עירון היא שאחראית לכל נזק שניגרם כתוצאה מכשל בתשתיות הביוב.
יחד עם זאת, כשהתבקש להציג ראיות שמהן ניתן יהיה ללמוד על המועד שבו נימסרו העבודות לעירייה, טען שאין אישור כתוב על כך. למעשה, הוא טען שאין בכלל נוהל כתוב בדבר מתן הודעה על סיום העבודות, ואין גם פרוטוקול אודות מסירת עבודה לאחר סיור בשטח.
כך בואר:
"כידוע, החובה המוטלת על-פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ. דיני הרשלנות מבוססים על עיקרון האשמה ולא על אחריות מוחלטת. אכן, ביסוד ההתרשלות מונח עיקרון הסבירות. השאלה אשר דיני ההתרשלות באים להשיב עליה היא, אילו אמצעים צריך לנקוט כדי להבטיח את שלומו של הניזוק. לעניין זה יש להיתחשב בהסתברות שהנזק יתרחש, בהוצאות הנדרשות למנוע אותו, בחומרת הנזק, בערך החברתי של ההיתנהגות שגרמה לנזק, ביכולת היחסית למנוע את הנזק וכיוצא בהם שיקולים המבטאים את רעיון האשמה והמבוססים על ההנחה שהאמצעים אשר המזיק צריך לנקוט אינם חייבים להסיר את הסיכון, אלא אמצעים שסביר לנוקטם בנסיבות העניין" (ע"א 4025/91 יצחק צבי נ' ד"ר יעקב קרול, פ"ד נ(3) 784).
הוא גם טען שבחווה"ד לא נזכר כי יש פגיעה בתחתית הרכב וכי הוחלף או תוקן חלק באיזור זה. אני דוחה את טענותיו.
שני הצדדים ממילא היו מיוצגים, לנוכח היותם נתבעים בתביעה העיקרית.
...
לכן, אני קובעת שהתובעת זכאית לסכומים ששילמה, וכן להוצאות התביעה ולשכ"ט עו"ד שייקבע.
לכן, ביחסים שבין העירייה למי עירון, אני מחליטה לחלק את האחריות באופן שווה בין שתיהן.
סיכום
לאור כל האמור לעיל אני מורה כדלקמן:
בתביעה העיקרית - אני מחייבת את שתי הנתבעות, יחד ולחוד ,לשלם לתובעת את הסך של 17,063 ₪, ובנוסף את הוצאות התביעה (אגרות, מסירות ושכר עדים), ועל כל אלה שכ"ט עו"ד לתובעת, בסכום של 3,510 ₪.
