הודעה בכתב על רצון לניתוק שירותי כבלים

ביום 26/7/17, פנה המבקש אל המשיבה בבקשה להחזיר את הציוד שהושאר בדירתו (מודם וכבלים) ונענה בשלילה.

תקנה 63(ב)(16) לתקנות סדר הדין האזרחי קובעת כי בישיבת קדם-המשפט יורה בית המשפט על דרכי הדיון בתובענה במטרה לייעלו, לפשטו ולהחישו; בכלל זה רשאי הוא מיוזמתו או לבקשת בעל דין : "[...] למחוק את כתב התביעה או לדחות את התובענה או לתת פסק דין אם מצא שכתב ההגנה אינו מגלה הגנה כלל. רוצה לומר – לבית המשפט סמכות ליתן פסק דין בתובענה, אם מתברר שלנתבע אין הגנה מפני התביעה". מטרתו של שלב קדם המשפט היא ייעול העתיד לבוא, אם על ידי בדיקת התביעה וההגנה, בירור הפלוגתות השנויות במחלוקת.

ובמה דברים אמורים? במסגרת חקירתו, כמו גם במסגרת תצהירו, הלין המבקש על כך כי ההיתקשרות של המשיבה עמו הייתה באמצעות הודעות סמס, מבלי שהמשיבה קיבלה אישור לכך ו/או עידכנה אותו כי זוהי דרך ההיתקשרות ביניהם.

המבקש טען כי כיסה את החוב, ומנגד לא ידע להציג כל אסמכתא כי אכן עשה כן. ובהמשך טען: "אני משיב לא. אני שלמתי את החוב של יולי 2017 והתנתקתי פחות משבועיים מרגע ההיתקשרות. לפי החוק היתנתקות של פחות משבועיים אני רשאי להחזיר בלי לשלם כלום". אלא שהמבקש לא הציג כל אישור כי ביקש להתנתק משירותי המשיבה בתוך שבועיים.

...

סיכומו של דבר; בהתאם להלכה הפסוקה, ולאור קריסת טיעוניו העובדתיים של המבקש הן בחקירתו הנגדית והן אל מול הראיות שהוגשו לתיק, ומשעניין לנו בגרסה שהופרכה מעצמה, אף ללא בחינת שיקולי מהימנות, אין לי אלא לדחות את ההתנגדות.

בנסיבות האמורות, אני דוחה את התנגדותו של המבקש.

ככל שלא ישלם המבקש, את מלוא החוב בתיק ההוצאה לפועל, בתוך 30 יום מהיום, ישופעלו ההליכים בתיק מס' 513139-08-21.

בהמשך הגישו הצדדים סיכומיהם בכתב.

נסיבות התאונה ושאלת האחריות על פי גרסת התובע, כפי שפורטה בתצהיר עדותו הראשית, בעת התאונה עבד כפועל ביניין בשרותו של המעסיק, ונידרש לבצע עבודות של ניקיון שאריות בטון ממשקופי הדלתות בקומה הראשונה בבניין שבו נעשו עבודות בנייה, ברחוב עגנון בנהריה.

כן העיד כי "המשקפיים שהיו לי, לא היו בטיחותיות לפנים שלי. את זה אני יודע. יש משקפיים גדולים יותר שסוגרים על העיניים ואני יודע את זה. לא היו משקפיים גדולים אלא מה שאמרתי לך, עדשות עגולות. אני יודע שהמשקפיים לא היו טובים אבל זה מה שמצאתי וזה מה שאיימן נתן לי... אבל אני יודע שזה לא טוב, אבל עבדתי. אין מה לעשות. הייתי צריך לעבוד. אף אחד לא רוצה להפגע. אני קבלתי את המכה והחיים שלי השתנו" (עמ' 22 לפרוטוקול, שורות 1-8).

מטעם הנתבעים לא הובאו עדים כל שהם (ראה לעניין זה הודעת ב"כ הנתבעים מיום 28.1.20).

המעסיק הוא שסיפק לתובע את כלי העבודה, לרבות הדיסק עם המברשת שממנה ניתק סיב ברזל, והוא שסיפק לתובע את משקפי המגן, אשר לא מילאו את ייעודם ולא הגנו על עינו של התובע מפני הפגיעה.

גם העובדה שהתובע היה עובד ותיק ומנוסה בעת קרות התאונה אינה מחייבת הטלתו של אשם תורם: "רק אם יצליח המעביד המזיק להראות, שהעובד הפעיל שיקול-דעת עצמאי באופן שהוא יצר את הסיכון כתוצאה מהחלטתו החופשית ולא רק פעל בתוך דל"ת אמות הסיכון שיצר המעביד על-ידי הפרת חובתו החקוקה, עד שפגיעתו הייתה פועל יוצא מאותו סיכון, רק אז ייחס בית המשפט אשם תורם לעובד ויאמר, כי עליו לשאת בחלק מן הנזק" (ע"א 435/85 מחמור בע"מ נ' אטדגי, פ"ד מא(4) 524, 528; וכן ראה ע"א 1815/09 סופריור כבלים בע"מ נ' אלבז, 27.12.10).

...

בבואי להכריע בטענת הנתבעים, כי יש לחשב את נזקי התובע כאילו ביצע את הניתוח והקטין את שיעור הנכות, נראה לי כי אין להתעלם גם מכך, שהתובע סובל גם מנכות פסיכיאטרית, כפי שקבע המומחה מטעם ביהמ"ש. נכות זו עומדת על 15% (אף שלתאונה יוחסו רק 10%), וכפי שציין ד"ר כנאענה, התובע סובל מתסמינים שונים אשר משקפים הפרעת הסתגלות עם קשיים רגשיים וליווי של מתח ועצב, בחלקם קשורים לתאונה ובחלקם מושפעים מגורמי דחק נוספים.

מאחר וחישוב הנתבעים נתמך בחוות דעת אקטוארית כדין (חוות דעתו של מר וליד דבור מיום 23.12.19), תוך פירוט אופן החישוב ושיעור הריבית להיוון, ואילו טענת המל"ל אינה נסמכת על חוות דעת כזו אלא על תחשיב ללא הסברים וללא חוות דעת, אני קובעת כי הניכוי וכן תביעת השיבוב של המל"ל יידונו על פי חוות הדעת האקטוארית מטעם הנתבעים.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מקבלת את תביעת התובע ומחייבת את הנתבעים, יחד ולחוד, לשלם לתובע 158,498 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 37,088 ₪, והוצאות משפט בסך 10,000 ₪ (לרבות החזר עבור חוות הדעת המשפטיות של המומחים מטעם התובע ומטעם ביהמ"ש, ואגרת המשפט).

אני מקבלת את תביעת המל"ל בחלקה, ומחייבת את הנתבעות מס' 2 ו-3, יחד ולחוד, לשלם למל"ל 150,055 ₪, וכן שכ"ט עו"ד בסך 35,113 ₪.

בעדותו בחקירה נגדית אמר: "היה חשמל בבית. כשאני באתי מספר פעמים לראות את הדירה בערב האורות היו דלוקים, היו כבלים, הייתה טלויזיה, היה אור בשירותים. הנתבע גר בדירה עצמה ולא היה לי כל חשד ולו הקל שבקלים שאין חשמל בדירה. אין סתירה בין זה שארון חשמל נמצא במצבו לבין זה שהבית יכול להיות מחובר לחשמל, לכן לא תיארתי לעצמי שהבית לא מחובר לחשמל..." (פרוט' עמ' 11 ש' 12-15).

כשדיברתי עם הנתבע רציתי שהוא יחבר את הבית לחשמל כדי שכל העלויות יהיו עליו ורק אחרי זה שהחשבון יעבור עלי.

בהודעת דוא"ל מיום 21.9.2015 ב"כ התובעים שאל את ב"כ הנתבע "מה עם החשמל?" ב"כ הנתבע השיבה: "לגבי החשמל יש קשר בין הצדדים שיפתרו את הבעיה ביניהם". ב"כ התובעים השיב: "מצפה להתערבותך היעילה בעיניין החשמל". ביום 22.10.2015, כ- 5 חודשים לאחר מועד הסכם המכר, התובע כתב לבא כוחו: "פניתי לחברת חשמל לטובת הסדרת אספקת החשמל בבית. הם טוענים שמכוון שנותק החשמל בבית מלפני חצי שנה - דרושה בדיקת חשמלאי עם איש מחברת החשמל. החשמלאי שלי מבקש על הבדיקה הזו 1,500 ש"ח (צריך לעבור שקע שקע עם נציג חברת החשמל...). כרגע אנו מושכים חשמל מהשכן לטובת השיפוצים." מספר ימים לאחר מכן, ביום 27.10.2015, ב"כ התובעים כתב לב"כ הנתבע כי הנתבע מפר את החוזה הפרה יסודית ומתמשכת הגורמת נזק לתובעים.

...

כמפורט להלן, דין הטענה להידחות.

בנסיבות כאמור לעיל, הפיצוי לתובעים עבור הנזק הלא ממוני שנגרם להם לרבות בגין עוגמת הנפש, הטרחה, בזבוז הזמן ואי הנוחות, יועמד על 25,000 ש"ח. סוף דבר הנתבעים זכאים לפיצויים כדלקמן: 1,755 ש"ח עבור הוצאות חיבור הדירה לזרם החשמל.

בהתאם, הנתבע ישלם לתובעים כדלקמן: 38,910 ש"ח בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה.

אכן הנפגע הצליח להניע את משאית א [ משאית סבן] אך כשירד לנתק את הכבלים ממשאית ב [משאית האח] החלה משאית א [משאית סבן] להיתדרדר.

עיון במכתב הנושא כותרת "לכל מאן דבעי" מעלה גרסה לפיה לחברת המספק ולחברת סבן "אותה פעילות עסקית", כאשר "העיקרית מתבצעת בחברת סבן, וחלק מהפעילות מתבצעת במספק, ב- 2החברות אותם עובדים ואותם כלי רכב, משרדים, מינהלי חשבונות וכו", כש"ההפרדה המלאכותית" בין השתיים "בוצעה רק כלפי חוץ, בכדי לעבוד עם לקוחות שלא רוצים לעבוד עם החברה הראשית מסיבותיהם" והנפגע "עבד בפועל ב- 2 החברות עפ"י הצורך" כש"בעת מקרה התאונה עבד במשאית ע"ש" חברת סבן (מוצג 8 למוצגי המל"ל).

ביום 18.3.2021, שבוע ימים לפני ישיבת ההוכחות השנייה, הגישה באת כוח הכשרה "הודעה ובקשה". בגדרה של ההודעה עידכנה כי עדותו של מר סבן נשמעה ביום 2.3.2021 בתביעת הנפגע המתברר בבית המשפט המחוזי מרכז (לוד) ובגדרה של הבקשה עתרה להתיר צירוף פרוטוקול עדותו שם וכן את "התדפיסים שהוצגו לו במהלך חקירתו בתביעת הנפגע". שני אלה צורפו לבקשה (מוצג 9 למוצגי המל"ל).

בנוסף אישר את שנכתב על ידי מר חקק במכתבו (נ/2) "שלא הייתה הפרדה בין המשאיות, פעם עבדו פה ועבדו שם, והעובדים פעם עבדו פה ופעם שם", תוך שעמד על עדותו כי "כל חודש" היה "עושה היתחשבנות בין חברה לחברה", הגם ש"זה לא היה משנה כל כך הרבה, כי זה אותו כיס" (מוצג 3 למוצגי המל"ל, עמ' 78-84 לפרוטוקול הדיון).

30.1 אין בידי לקבל את טענתה החלופית של הכשרה, המבקשת באמצעותה להותיר את תוצאת פסק הדין על כנה, ולפיה הוכח כי מעבידתו של הנפגע, חברת המספק, אינה אלא "קליפה ריקה", כך שיש לראות ברכב (משאית סבן בבעלות חברת סבן) כ"רכב בשירות מעביד" (סעיף 24 לכתב התשובה), משטענה זו כלל לא הועלתה בהליך לפני בית משפט קמא.

...

למעלה מן הצורך אוסיף ואציין כי במארג הראיות שבא לפני בית משפט קמא אין כדי לבסס ולהוכיח טענה זו. 30.2 באשר לטענת ההגנה 'המקורית', אשר הועלתה על ידי הכשרה ולפיה התאונה ארעה שעה שהנפגע עשה שימוש ברכב שבבעלות מעבידו, סבורני כי זו נזנחה על ידה במהלך שמיעת הראיות ואף לא הועלתה על ידה בכתב התשובה לערעור.

כפי חברתי השופטת יעקובוביץ אף אני סבורה כי לא היה מקום להתיר להכשרה להעלות טענות עובדתיות סותרות, תוך מתן רשות, חרף התנגדות חוזרת ונשנית, למעבר מגרסה עובדתית אחת לשנייה, לשלישית אף לרביעית.

יהודית שבח, שופטת, סג"נ השופט י. אטדגי מסכים לחוות דעתה של השופטת יעקובוביץ ומצטרף להערותיה של השופטת שבח יונה אטדגי, שופט התוצאה הערעור מתקבל.

התובע טען כי למרות שביום 24.9.20 ניתנה הודעה לנציג הנתבעת על רצון לסיים את ההיתקשרות בין הצדדים, וחרף פניותיו מספר פעמים לשירות לקוחות במהלכן מצא את עצמו "מבלה" שעות אורכות למענה אנושי כדי להביא לסיום ההיתקשרות וגם עת הגיע לנציג שירות נאמר לו כי הוא מועבר ל"מחלקת ניתוקים" או "שימור לקוחות" וכדומה , ומשלא נענה החליט ביום 19.10.20 לפעול באופן חד צדדי ולבטל את הוראת הקבע באמצעותה שילם לנתבעת עבור השרות שסופק לו .

הנתבעת טענה התובע היתקשר עימה בהסכם לאספקת שירותי טריפל - טלויזיה בכבלים, תשתית אינטרנט וטלפון נייח בתאריך 17.9.17 (להלן "השרות"), כי התובע לא צירף כל ראייה בקשר להודעת ביטול שירותים מתאריך 24.9.20 , כי אצל הנתבעת לא נמצא תימוכין להודעה על הפסקת שירותים בעל פה במנוי התובע מתאריך 24.9.20 , כי אצל הנתבעת התקבלה פנייה בקשר לאיטיות בגלישה ולא בקשר להפסקת שירותים, כי בנסיבות בהן טוען התובע לביטול הוראת הקבע ביום 19.10.20 הרי המחלוקת היא בגין חוב של 20 ימי שימוש וכי החיוב האחרון שבוצע היה עבור חודש ספטמבר 2020.

הנתבעת טענה בנוסף כי החיוב בנספח ז' בסכום של 557.43 ש"ח הוא עבור חודש ספטמבר בלבד, כי גם אם מדובר בחיוב שגוי אחד שבוצע לאחר הודעת נתוק (ולא כך) הרי סעיף חוק אליו מפנה התובע מתייחס לתשלומים ולא תשלום אחד וכי היות ובנסיבות המקרה טענת התובע היא להודעת נתוק / הספקת שירותים שהיא בעל פה, הרי שכלל אין תחולה לסעיף 31א לחוק הגנת הצרכן , תשמ"א-1981 בהעדר דרישת הכתב כנדרש בסעיף 31א(ב) לחוק .

...

התובע מבקש לחייב את הנתבעת לשלם לו פיצויים לדוגמא מכוח סעיף 31א(א)(2ב) לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981 בסכום של 50,000 ש"ח, פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 10,000 ש"ח ופיצוי בגין אובדן חמישה ימי עבודה בסכום של 10,000 ש"ח ובסה"כ 70,000 ש"ח. הנתבעת הגישה כתב הגנה וטענה כי דין התביעה להידחות.

אולם בהתחשב בכך כי הודעת ניתוק של התובע מיום 24.9.20 לא נענתה והתובע נאלץ להתנהל מול נציגי הנתבעת הרבים כפי העולה מתמלול השיחות שצורף עד שנאלץ לבצע ביטול של הוראת הקבע לצורך סיום ההתקשרות, לצד מדיניות התיעוד הבעייתית של הנתבעת שהתגלתה בתיק זה, כפי שפורט לעיל,, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש.

נוכח כל האמור לעיל מצאתי לפסוק לתובע פיצוי בגין עוגמת נפש בסכום של 3,500 ש"ח. באשר לתביעה לפיצוי בגין אובדן חמישה ימי עבודה בסכום של 10,000 ש"ח, הגעתי למסקנה כי דין התביעה להידחות.

סוף דבר: אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין עגמת נפש בסכום של 3,500 ש"ח וכן, הוצאות העדה בסכום של 400 ש"ח וכן, שכר טרחת עורך דין בסכום של 1,500 ש"ח. סכומים אלה ישולמו לתובע בתוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין אצל הנתבעת אחרת, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא.