המערער (הנאשם 1 בכתב האישום) ושני נאשמים נוספים (להלן: הנאשם 2 ו-הנאשם 3, וכולם ביחד הנאשמים), הורשעו על בסיס הודאתם, במסגרת הסדר טיעון, בעבירות שיוחסו להם בכתב אישום מתוקן בשנית, כמפורט להלן: קשירת קשר לבצוע פשע, לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (שתי עבירות); ניסיון שוד בחבורה, לפי סעיף 403 סיפא לחוק העונשין; והחזקת מכשירי פריצה, לפי סעיף 409 לחוק העונשין.
...
כפי שציינתי ברע"פ 7064/12 פנדו נ' מדינת ישראל (14.10.2012): "עקרון אחידות הענישה אינו חזות הכל, וכלל זה אינו קובע, א-פריורית, כי לכל המורשעים באותו סוג של עבירות קיים דין אחד. כלומר, בית-המשפט לא ילמד בהכרח, מהעונש שנגזר על פלוני לגבי העונש הראוי לאלמוני - כל מקרה ונסיבותיו הוא, כל נאשם ונסיבותיו הוא".
נזכיר, כי בבואו לקבוע את מדרג הענישה לכל אחד משלושת הנאשמים, ציין בית משפט קמא:
"בהינתן הנתונים שפורטו לעיל ביחס לעבירות וביחס לנאשמים עצמם, ובייחוד לנוכח העובדה כי העבירות בהן הורשע הנאשם 3 רבות וחמורות מאלו בהן הורשעו הנאשמים 1 ו-2 וכי חלקו בעבירות שבוצעו במשותף משמעותי ומהותי יותר, יש ליתן ביטוי עונשי משמעותי לפערים אלו. לא מצאתי כי יש בנתוני עברם הפלילי של הנאשמים 1 ו-2 כדי לשנות מדרג זה. לפיכך, עונשיהם של הנאשמים 1 ו-2 יהיו זהים, כשלשניהם יופעלו העונשים המותנים, כך שמחציתם תרוצה בחופף ומחציתם במצטבר, ואילו עונשו של הנאשם 3 יהיה חמור יותר."
לאחר זאת, השית בית משפט קמא על המערער 40 חודשי מאסר לריצוי בפועל (בנוסף למחצית מהמאסר המותנה), ואילו על הנאשם 3 הוטלו 72 חודשי מאסר לריצוי בפועל.
התוצאה היא, ככל שהדבר נוגע לרכיב המאסר לריצוי בפועל, כי עונשו של הנאשם 3 גבוה כמעט פי שניים מעונשו של המערער.
סוף דבר, אציע לחבריי לדחות את הערעור ולהותיר את גזר דינו של בית משפט קמא על כנו.