הודאת נאשם והרשעתו בעבירות מיוחסות

ביום 13.9.2020, היתקיים דיון בפני כב' השופט שגיא, במהלכו שבו וחזרו הצדדים על ההסכמות המפורטות לעיל, עליהן הוסכם בהליך הגישור, והנאשם 1 שב והבהיר מצידו, כפי העולה מהפרוטוקול, כך: "אני מבין את הסדר הטיעון, מבין את כתב האישום ומודה בעובדותיו". במועד זה, ביום 13.9.2020, ניתנה הכרעת דין על יסוד הודאת הנאשם, והוא הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום.

...

אין לי אלא לסכם בדברי כב' השופט (כתוארו אז) א' רובינשטיין בע"פ 10478/09 פלוני נ' מדינת ישראל (24.6.2010), בפס' ט': "מן הפסיקה נמצאנו למדים, כי הדגש המרכזי בכגון דא מושם בראש וראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו. ברי כי ההליך הפלילי אינו 'תכנית כבקשתך' ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט (ובתביעה); ועם זאת, יש מקום לבדוק כראוי את "אותות האמת" של החזרה מהודיה, שמא יש בה ממש" מן הפסיקה נמצאנו למדים, כי הדגש המרכזי בכגון דא, מושם בראש ובראשונה על שאלת רצונו החופשי של הנאשם בשעת ההודיה, ומידת הבנתו את משמעות החלטתו.

ברי כי ההליך הפלילי אינו 'תכנית כבקשתך' ואין לאפשר לנאשם לתעתע בבתי המשפט (ובתביעה); ועם זאת, יש מקום לבדוק כראוי את 'אותות האמת' של החזרה מהודיה שמא יש בה ממש".

אשר על כן, בקשת הנאשם לחזור בו מהודייתו ולבטל את הכרעת הדין בעניינו - נדחית.

משכך, טרם הקראת גזר הדין, הסכימו הצדדים שטעות זו תתוקן ומשכך נרשמה הודאת הנאשמת והיא הורשעה בעבירות שיוחסו לה. טיעוני הצדדים לעונש והראיות מטעם ההגנה העיד ראש המועצה המקומית נחף, מר קיס עבד אל באסל.

...

ערעורו נדחה בבית המשפט המחוזי וכך גם בקשת רשות ערעור לעליון; רע"פ 3580/17 זהוה פואז נ' מדינת ישראל (29.5.2017), בו נידון עניינו של נאשם שהורשע כמנהל חברה בשני כתבי אישום בעבירות של ניהול פנקסי חשבונות כוזבים, 16 עבירות של הגשת דוחות כוזבים, 24 עבירות של ניכוי מס תשומות שלא כדין, שימוש במרמה או תחבולה ו-3 עבירות של אי הגשת דוחות במועד.

בהקשר זה אפנה לרע"פ 6093/20 יחיא גאבר נ' מדינת ישראל (7.9.2020), בו נדחתה בקשת רשות ערעור של נאשם שעונשו הוחמר ונקבע כי "יש לדחות את טענת המבקש לפיה נבצר ממנו להסיר את מחדלו נוכח מצבו הכלכלי, ולוּ בשל העובדה כי חרף ההזדמנות שניתנה לו בשלב הערעור, לא טרח להסדיר אפילו חלק זעום מחובו כלפי רשויות מס ערך מוסף (ראו רע"פ 1154/20 מלכה נ' מדינת ישראל, פסקה 8 (12.2.2020))". סיכומו של דבר, אי הסרת המחדל על ידי הנאשם מהווה נסיבה משמעותית לחומרה ולמצער נסיבה משמעותית שלא להקל בדינו בגדרי המתחם, והדברים מתעצמים, כאמור, לנוכח הזמן הרב שחלף וסכום המס המשמעותי.

לא התעלמתי גם מההכרה ההולכת וגוברת בדבר ההשפעות השליליות של עונש המאסר (ראו בעניין זה דו"ח הועדה הציבורית לבחינת מדיניות הענישה והטיפול בעבריינים, 2015 (המכונה "דו"ח ועדת דורנר") ואולם במקרה זה סברתי שאין מנוס מהטלת עונש מאסר בכליאה בשל מהות העבירות, ריבוין, סכום המס שנגזל מהקופה הציבורית (מעל 870,000 ₪) והעובדה כי המחדל לא הוסר עד היום ולו בחלקו.

סיכומו של דבר, לאחר שבחנתי את מכלול השיקולים, הן לקולה והן לחומרה, אני מטיל על הנאשמים את העונשים הבאים: על הנאשם 1 11 חודשי מאסר בפועל.

לאור הודאת הנאשם, הנאשם הורשע בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן.

...

בע"פ 6349/11 גנס שניידר (נשימוב) נ. מדינת ישראל [פורסם בנבו] פסק דין מיום 10.6.13, "בסופו של דבר, ועל כך חזר בית משפט זה שוב ושוב, השאלה המכרעת היא הסיבה לבקשת הנאשם לחזור בו מהודאתו (להלן: מבחן המניע) – האם מדובר ברצון כן ואמיתי להוכיח את חפותו, או שמא מדובר בתכסיס, קרי באקט טקטי, שנועד להשיג רווח דיוני-משפטי (ראו לדוגמה: רע"פ 2292/08 אמסלם נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (30.09.2009) (להלן: עניין אמסלם)). ודוק: שאלה נכבדה היא מה רמת ההוכחה הנדרשת לצורך הכרעה במבחן המניע, ומי הצד הנושא בנטל ההוכחה ובנטל הבאת הראיות; אולם מאחר שהצדדים שבפנינו לא טענו ביחס לכך, אשאיר את הדברים בצריך עיון. בהתאם, וכדי "לפרק" את מבחן המניע לגורמיו, התגבשו בפסיקה עקרונות מנחים לגבי מצבים בהם יתאפשר לנאשם לחזור בו מהודאתו, המבוססים על "צמתים דיוניים" שונים של ההליך הפלילי.

לפיכך, ועל אף התמשכות ההליכים הניכרת, הנני מורה על קבלת הבקשה לחזור בו מהודאתו.

לשאלות בית המשפט השיב הנאשם כי: "הבנתי את הסברי בית המשפט. הסדר הטיעון הוא על דעתי ומרצוני החופשי, ואני מאשר אותו על כל חלקיו. כתב האישום המתוקן הוצג לי, הבנתי אותו ואני מודה בעובדותיו". משכך, לאחר שבית המשפט התרשם מכנות הודאתו של הנאשם, הורשע הלה בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום המתוקן, החזקת סמים שלא לצריכה עצמית, לפי סעיפים 7(א) ו-7(ג) לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג-1973, זאת לאחר תיקון עובדתי מסיבי, שכתוצאה ממנו הושמטו עבירות הסחר בסם והפרעה לשוטר במילוי תפקידו.

...

מובן הוא, כי אין לקבל טענה של כשל בייצוג בכל פעם שקו הגנה מסוים שנקט בו סניגור נדחה על ידי בית המשפט והנאשם מורשע בדינו.

ייתכן שניתן היה לנסחו באופן בהיר יותר, אלא שמקובלת עליי טענת ב"כ המאשימה, לפיה יש לקוראו כחלק בלתי נפרד מהתגובה כולה.

הבקשה נדחית.

נוכח הודאת הנאשם, הורשע הנאשם בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום.

...

בע"פ 5715/07 רנטו סבן נגד מדינת ישראל, קבע כב' בית המשפט העליון: " סעיף 153(א) לחסד"פ מאפשר לנאשם לחזור בו מהודייתו, אם הרשה זאת בית המשפט מנימוקים מיוחדים שיירשמו. ככלל, בתי המשפט מאפשרים לנאשם לחזור בו מהודייתו בנסיבות חריגות, כגון מקרים בהם הוכח כי הנאשם הודה שלא מרצונו החופשי, בכפיה או כאשר לא הבין את משמעותה של ההודאה". בספרו "על סדר הדין בפלילים", חלק שני, עמ' 1382, מהדורה מעודכנת, תשס"ט-2009, מציין י' קדמי שכאשר מדובר בהודאה בעקבות עסקת טיעון, הנטייה תהא שלא להיעתר לבקשה, אלא אם כן קיים חשש ממשי שזו ניתנה בניגוד לרצונו האמיתי של המבקש.

בלשונו: "נראה, אפוא, כי בעקרון ביהמ"ש ייעתר לבקשה לחזרה מהודאה – כאשר זו אינה מבוססת על טעות או שגגה – אך ורק כאשר קיים חשש ממשי שההודעה ניתנה 'בניגוד לרצונו האמיתי' של הנאשם או 'בניגוד לאמונתו הכנה בחפותו'. מקרים אלה יהיו 'נדירים וחריגים'; וכאשר המדובר בהודאה בעקבות עסקת טיעון – הנטייה הברורה תהיה שלא להיעתר לבקשה, אלא אם ישתכנע ביהמ"ש כי אכן קיים חשש כאמור". בענייננו, לא מצאתי נימוקים מיוחדים שיש בהם כדי לאפשר חזרתו של הנאשם מהודאתו.

לפיכך, הבקשה לחזרה מהודאה נדחית.