הודאת נאשם והכרעת דין בעבירות תעבורה

מה תוקפה של פסילת רישיון הנהיגה עד תום ההליכים, שהוטלה לפי בקשת הנאשם לאחר הכרעת הדין וטרם מתן גזר הדין, והאם היא בטלה בתום שישה חודשים? זוהי השאלה העומדת להכרעה עם הכרעת דינו של הנאשם בתיק זה. האשמה ומהלך הדיון כנגד הנאשם הוגש כתב אישום המייחס לו את העבירות הבאות: נהיגה ללא רישיון נהיגה (מעולם לא הוציא), עבירה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] תשכ"א-1961 (להלן: "פקודת התעבורה" או "הפקודה"); נהיגה ברכב ללא ביטוח – עבירה לפי סעיף 2א לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש] תש"ל-1970; נהיגה בזמן פסילה (פסילת בית-משפט), עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה.

סוף דבר לאור הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, למעט ברכיב עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ולאור מסקנתי דלעיל ביחס לתקפה של החלטת הפסילה במועד ביצוע העבירה, אני מרשיעה את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לרבות בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

...

במקרה זה, כאמור, בית המשפט נעתר לבקשת ב"כ הנאשם לפסול את הנאשם ממועד הכרעת הדין.

נוכח האמור לעיל אני קובעת כי החלטת הפסילה מיום 27.12.2021 לא בטלה בתום שישה חודשים ממועד נתינתה והייתה בתוקף עת נהג הנאשם ברכב ביום 07.07.2022.

סוף דבר לאור הודאת הנאשם בעובדות כתב האישום, למעט ברכיב עבירה של נהיגה בזמן פסילה, ולאור מסקנתי דלעיל ביחס לתקפה של החלטת הפסילה במועד ביצוע העבירה, אני מרשיעה את הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו בכתב האישום, לרבות בעבירה של נהיגה בזמן פסילה.

המבקש, יליד 1997, הורשע בבית משפט השלום לתעבורה בעכו (כב' השופט י' בכר) בשורה של עבירות תעבורה שגרמו לתאונה עצמית שבה נפגע – נהיגה בקלות ראש, סטייה מנתיב נסיעה (נסיבות מחמירות) וחבלה של ממש (ת"ד 216-09-15 מדינת ישראל נ' כעביה (4.3.2019)).

כך, בית המשפט לתעבורה אימץ את דו"ח בוחן התנועה המשטרתי, אשר גם נחקר עליו, דו"ח שנערך בזמן אמת ונתמך בתמונות מהזירה ולפיו "הכביש במקום מסומן היטב, ,יבש, אין עליו סימנים של חומר שמנוני או מים". בית המשפט אף ציין בהכרעת הדין כי לפני העקומה מצוי שלוט המורה על עקומה בכביש, תמרור "האט" וכן "עיני חתול" שנועדו להתריע בפני הנהג על עקומה מתקרבת והצורך להאט.

הלכה זו נוסחה בבהירות בע"א 895/80 עריית נתניה נ' אל מלק, פ"ד לז(2) 119, 122 (1983): "המימצאים והמסקנות של פסק-דין חלוט בהליך פלילי, בין שאלה נקבעו לאחר דיון או על-פי הודאת הנאשם, אינם עומדים בהכרח בסתירה לקיומה של רשלנות תורמת של מאן דהוא נוסף, המעורב בתאונה או במעשה, או של הנפגע וקרבן התאונה עצמו. רשלנות תורמת כזו אין בה כשלעצמה כדי לשנות את האחריות בפלילים, אך עשויה להיות לה משמעות לעניין שיעור האחריות בנזיקין ובהליך אזרחי. הוכחת רשלנות תורמת מצד גורם שלא הועמד לדין פלילי או מצד הנפגע עצמו אינה בבחינת 'ראיה לסתור' בה מדבר הסעיף 42ג של פקודת הראיות [נוסח חדש], המותרת רק ברשות בית המשפט, מטעמים שיירשמו וכדי למנוע עוות-דין. אין זה מפחית מהמימצאים כלפי הנאשם בפלילים בדבר אחריותו, ואילו שיעור האחריות יש לו חשיבות רק בהליך האזרחי, אך אינו מעלה ואינו מוריד לעצם האחריות בפלילים, לבד אולי מעניין הטיעון לעונש" (ההדגשה הוספה – י"ע; וראו גם: ע"א 285/80 שיף נ' אליאסי, פ"ד לד(4) 752, 756 (1980); ע"א 3387/08 צימרינג נ' לוי, פסקה 1 (28.6.2010); ע"א 8684/11 אלקיים נ' יבור, פסקה 34 (25.6.2014)).

לעומת זאת, הטענות שנוגעות לתמרור בכביש (נטען כי התמרור בכיוון הנסיעה הנגדי מגביל את המהירות ל-30 קמ"ש, וכי התמרור בכיוון נסיעתו של המבקש, המגביל את המהירות ל-50 קמ"ש, הוצב לפני הצומת), עשויות להתפרש כסותרות את הקביעות בהכרעת הדין שלפיהן "לפני העקומה הנמצאת בכביש בכיוון נסיעתו של הנאשם, מצוי שלוט המורה על עקומה בכביש, תמרור 'האט' וכן 'עיני חתול' הנמצאים על הכביש, אשר תפקידם להתריע בפני הנהג על עקומה מתקרבת והצורך להאט" וכן "סיבת התאונה הנה מהירות מופרזת גבוהה שלא בהתאם לתנאי הדרך ובנגוד לתמרורים". עם זאת, לאור מסקנתי שיש לדחות את הבקשה ביחס לחוות הדעת כולה מטעם אחר, איני נידרש להכריע אם חוות הדעת היא אכן ראיה לסתור, ואם היה מקום להעתר לבקשה להגישה כראיה לסתור אילו הייתה מוגשת, או אף להדרש לבקשה כאמור בהנתן שבקשה קודמת באותו נושא כבר נדחתה.

...

הטעם שבגינו יש לדחות את בקשת המבקש הוא שחוות דעת המהנדסת חורגת מכתב התביעה, שבו מייחס המבקש למשיבה רשלנות בשל אי הצבת תמרור הגבלת מהירות נוסף (באשר, לטענתו, התמרור המורה על 50 קמ"ש הוצב לפני הצומת), בשל כך שרוב "עיני החתול" נעקרו מהכביש (עיני חתול הן קוביות ברזל, מחזירי אור קטנים, שמסייעים לסימון הדרך ולתיחום פניות חדות – י"ע), ובשל כך שהרכב שבו נהג החליק בגלל הכורכר שהיה על שולי הכביש.

לכן, וכשלב ראשון, היה על המבקש לעתור לתיקון כתב התביעה, ומשלא עשה כן, דין הבקשה להידחות.

אי לכך, הבקשה נדחית.

הכרעת הדין הנאשם הורשע על פי הודאתו, שניתנה במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה, עבירה לפי סעיף 332א(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977.

לדבריו, מדובר באדם צעיר, ששרות המבחן נתן משקל יתר לעבירות תעבורה שביצע הנאשם, עבירות שאינן רלוואנטיות לעבירה בה הורשע הנאשם.

...

בשים לב לערכים המוגנים שנפגעו ועצמת הפגיעה בהם, לנסיבות ביצוע העבירה ולפסיקה הנוהגת, אני סבור כי מתחם העונש ההולם מקרה זה נע מ-8 ועד 20 חודשי מאסר בפועל, לצד ענישה נלווית, צופה פני עתיד וקנס.

בקשה לביטול הכרעת הדין נדחתה, בהחלטתי, מיום 16.6.22, ואך ביום 2.3.23 נשמעו הטיעונים לעונש.

בהיתחשב בהודאת הנאשם, גילו הצעיר, העידר רשומן של עבירות נוספות מאז האירוע, והעובדה שמדובר במאסרו הראשון, וכעולה מתסקיר המבחן הנאשם ציין כי האירוע אירע בצל טראגדיה שפקדה את משפחתו, המאסר שיוטל יהא בדרך של עבודות שירות.

אני פוסלת את הנאשם מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה בת 6 חודשים, וזאת על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעבור עבירה בה הורשע או אחת העבירות המפורטות בתוספת הראשונה או בתוספת השניה לפקודת התעבורה.

...

לאחר שעיינתי בטיעוני הצדדים, במדיניות הענישה הנוהגת, אני סבורה שבנסיבות המקרה אין מנוס מהשתת רכיב של מאסר לתקופה קצרה.

לפיכך, אני דנה את הנאשם לעונשים הבאים: 1.

אני דנה את הנאשם ל-10 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים, לבל יעבור בתקופה הנ"ל עבירה של נהיגה לפי סעיף 10(א) לפקודת התעבורה, או של נהיגה בזמן פסילה.

אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסכום של 1,500 ש"ח. הקנס ישולם ב5 התשלום הראשון החל מיום 1.6.23.

שלב ההקראה, הודאת הנאשם והכרעת הדין בדיון ההקראה מיום 23.11.20, מסרה לפרוטוקול ב"כ הנאשם דאז, כי מדובר בנאשם אשר נמצא בבית המשפט הקהילתי, בהליך שקומי בתיק אחר וכי ברצונם לבחון את האפשרות לצרף תיק זה לתיק המתנהל בבית המשפט הקהילתי.

מדיניות הענישה בעבירות בהן עסקינן משתנה מתיק לתיק על פי נסיבותיו, לכך גם מתווספים בסופו של יום, שיקולים נוספים כמצוות תיקון 113 לחוק העונשין, אשר אינם קשורים בנסיבות כתב האישום, כגון הודאת הנאשם, עברו התעבורתי, נסיבותיו האישיות, שקולי שקום ועוד.

...

אכן, בית המשפט אינו מחויב באימוץ המלצות שירות המבחן ואולם, במקרה זה, מקובלת עלי המלצת שירות המבחן ולפיה אין מקום בנסיבות תיק זה להשית על הנאשם רכיב של מאסר בפועל, וכי עונש בדמות של"צ בהיקף של 200 שעות יסייע בתהליך של שמירה על אורח חיים נורמטיבי ויתמוך בהישגיו התפקודיים.

סבורני כי שילובו של הנאשם בקבוצה זו תהווה תרומה משמעותית לחברה ותהווה גם "צדק מאחה". באשר לרכיב הפסילה בפועל, סבורני כי משך הפסילה בפועל לו עותרת המאשימה הינו ארוך יתר על המידה, אולם לא מצאתי גם בטענת ההגנה לחרוג מפסילת המינימום הקבועה בחוק.

יפים בעניין זה דבריו של כב' הש' אלרון ברע"פ 7505/21 גויחמן נ' מדינת ישראל (פורסם ביום 11.11.21): "לעניין הפיצוי – כבר נקבע בפסיקה כי זכותו של נפגע לפיצויים על-פי חוק הפלת"ד אינה מייתרת את הסמכות הנתונה לבית המשפט בהליך הפלילי לחייב את הנאשם בתשלום פיצוי לנפגע." לאחר שנתתי דעתי לכל האמור לעיל אני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: פיצוי כספי למעורב בסך 2,000 ₪.