השופטת גילת שלו
המשיבים הורשעו בבית המשפט השלום באשקלון בעבירות של היתקהלות אסורה- עבירה לפי סעיף 151 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן- החוק), הסגת גבול כדי לעבור עבירה- עבירה לפי סעיף 447(א)(1) לחוק, ופגיעה בפרטיות- עבירה לפי סעיפים 5 ו-2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981; המשיב 1 צירף שני תיקים נוספים, במסגרתם הורשע בנוסף בשלוש עבירות של הסגת גבול- לפי סעיף 447 לחוק, שתי עבירות של הפרת הוראה חוקית- לפי סעיף 287(א) לחוק, ושתי עבירות של הפרעה לשוטר בעת מילוי תפקידו- לפי סעיף 275 לחוק.
בהקשר זה ראוי להפנות לדברים שנקבעו בבג"צ 456/73 הרב כהנא נ. מפקד המחוז הדרומי של המישטרה (לא פורסם):
"חופש האספה וחופש הביטוי שעליהם הסתמך העותר בעתירתו, אין פרושו מתן היתר לחדור לרשות היחיד של איש הממלא תפקיד צבורי ולהטריד אותו ואת בני ביתו בחייהם הפרטיים כדי להשפיע עליו, בדרך זו, על פעילותו הציבורית"
כאמור לעיל, בית המשפט קמא היתייחס בפסק דינו למרבית השיקולים שצוינו לעיל, ואולם, נראה כי בסופו של דבר, לא נתן להם את המשקל הראוי בעת קביעת מיתחם העונש ההולם, ונתן את עיקר המשקל לרמת הענישה העולה מהפסיקה שסקר.
וכך בת"פ (שלום ת"א) 4396-07-11 מדינת ישראל נגד פלוני (4.7.16), נדון עניינו של צעיר כבן 19, נעדר עבר פלילי, שהורשע לאחר שמיעת הראיות בעבירה של הסגת גבול (וזוכה מעבירות של איומים העלבת עובד ציבור, ופגיעה בפרטיות), לאחר שהגיע ביחד עם חברתו לביתו של המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים, דפק על דלת הבית, ולאחר שהמתלונן פתח את הדלת, עמד על מפתן הבית, הציג עצמו וטען בפניו כי הוא אחראי להרחקתו של אחיו מביתו ולהרחקת אחרים, הטיח בו האשמות הקשורות במילוי תפקידו בפני רעייתו, ואף פנה לילדיו הקטנים של המתלונן ואמר להם "אתם צריכים להתבייש שיש לכם אבא כזה", ולאחר שהמתלונן ביקש מהשניים לעזוב, הם עזבו את המקום; בית המשפט קבע מיתחם עונש הולם שבין מאסר על תנאי ל-3 חודשי מאסר בעבודות שירות, ובסופו של דבר החליט לבטל את הרשעתו של הנאשם ולהטיל עליו של"צ, זאת נוכח חלוף הזמן הרב מיום ביצוע העבירה (כ-7 שנים), השינוי המשמעותי שחל בחיי הנאשם מאז, גילו הצעיר בעת ביצוע העבירה והתסקיר החיובי שהוגש אודותיו.
בקביעת עונשיהם של המשיבים, יש להביא בחשבון לקולא את הודאתם בעבירות, באופן שחסך את עדויות המתלוננים, את עברם הנקי, את נסיבותיהם האישיות, ואת הפגיעה שיש בריצוי עונש מאסר עליהם ועל בני משפחותיהם, בעיקר כשמדובר בעונש מאסר ראשון בחייהם.
...
אשר לקביעת עונשיהם של המשיבים- טענה המערערת כי בית המשפט לא נתן כל משקל לכרסום שחל בהודאת המשיבים, העדר לקיחת אחריות והשלכת האחריות למעשים על המתלוננים (כעולה מהטיעונים לעונש); וכי הוא טעה בכך, שלאחר שקבע כי סירובם של המשיבים לשתף פעולה עם הממונה על עבודות השירות אינו מהווה סיבה להחמרה בעונשם, הוא בפועל החליט להקל בעונשם בגלל סירוב זה. עוד טענה המערערת, כי אכן יש מקום לאבחן בין עניינו של המשיב 1 לבין עניינם של המשיבים 2 ו-3, הן לאור חלקו בעבירות שבתיק העיקרי, והן לאור התיקים שצירף, כאשר לא היה מקום לתקווה שהביע בית המשפט כי הוא למד את לקחו, שכן מדובר במי שהורשע במסכת של עבירות כלפי עובדי ציבור במשך תקופה של כשנתיים; ולאור כל האמור, היה מקום להטיל עליו ענישה מוחשית, ולא להסתפק בתקופת מעצרו הקצרה, כפי שקבע בית המשפט.
לאור כל האמור, כאשר מביאים בחשבון את מידת הפגיעה בערכים המוגנים; את נסיבות ביצוע העבירות, הכוללות תכנון מראש, חבירה לאחרים, הגעה מאורגנת למקום מגורי המתלונן והצטיידות באביזרים; ואת חומרת התנהלות המשיבים, אשר הביאו את מחאתם הציבורית אל פתח ביתו של איש הציבור, תוך חדירה למקום שאמור לשמש כמפלטו ומבצרו הפרטי, תוך פלישה לפרטיותו והתנהלות גסה כלפי בני משפחתו, באופן שהותיר את חותמו וגרם לפגיעות נפשיות בשני המתלוננים (כעולה מהצהרות נפגעי העבירה שהוגשו- ת/6 ות/7); ותוך עריכת האבחנות הנדרשות בין המקרים שנדונו בפסיקה לבין ענייננו; יש לקבוע כי מתחם העונש ההולם נע בין מאסר קצר שניתן לרצותו בדרך של עבודות שירות לבין 12 חודשי מאסר בפועל, שכן מתחם ענישה שתחתיתו בעונש שאינו כולל מאסר בפועל, כפי שקבע בית המשפט קמא, אינו הולם את חומרת המעשים.
אמנם, בעניין זה אין להלין על בית המשפט, שהוטעה ע"י הצדדים, ואולם, בפועל, גזר דינו אינו יכול לעמוד, שכן בסופו של דבר, המשיבים ריצו פחות ימי מעצר, ממה שצוין בגזר הדין שיש לראות כעונש המאסר בפועל שהטיל עליהם בית המשפט.
לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי ערעור המדינה בדין יסודו, וכי יש להחמיר בעונשי המאסר שהוטלו על המשיבים, ולקבוע פיצוי מסוים למתלוננים.
