הודאת נאשם באיומים לאחר איום בנשק ופיזור דלק

המערער טוען, כי אם מבקשת המשיבה לקבוע שלבש מכנסי ג'ינס בעת הירי (מכנסיים שנתפסו והועברו לבדיקה), יש בכך כדי לשמוט את הבסיס מתחת לטענה שהמערער הוא שנראה נימלט על ידי עדי הראיה שהעידו על טרנינג; ואם ייקבע שלבש טרנינג שחור כפי שטען, לא ניתן, לדעתו, להתייחס למציאת חלקיקי הירי על גבי מכנסי הג'ינס כראיה המחזקת את הודאתו בירי.

כמובן, החזקה אינה חלוטה, ובידי הנאשם לעורר ספק סביר בראיות המקימות אותה, כדי להפריכה (ע"פ 10110/03 גמליאל נ' מדינת ישראל, פסקה 16 (11.12.2006); ע"פ 413/10 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 14 (23.3.2011)); ראו גם עניין סולוביוב, פסקה כ"ה. כאמור, המערער טוען כי לא הוכחו בנדון דידן כל יסודותיה של עבירת הרצח, שכן לא הוכחה כוונתו להביא למות המנוח הנדרשת לשם הרשעה ברצח.

ראשית, יש לזכור כי בין המערער למנוח התפתחה תיגרה כשבוע לפני הרצח, כנראה בעקבות סיכסוך כספי לאחר עסקת נשק.

המערער טען בהודעתו החמישית כי מדובר בסכסוך ישן, בוויכוח על כסף: "אני לקחתי מבאסם אלף או אלפיים שקל הלוואה והחזרתי לו את הכסף וסגרנו את זה ולחצתי לו יד... ביום שראיתי אותו בתחנת הדלק, באתי ללחוץ לו יד ואמרתי לו סגרנו את החוב, הוא אמר לי לא, לא סגרנו את זה..." (ת/12, ע' 2 ; תמליל ת/13, עמודים 9-7).

בשיחה עם המדובבים סיפר המערער כי בעבר קנה המנוח ממנו רובה ציד (ת/29, עמודים 4, 7) "...טוב לשודים... הוא מתפזר" (שם, עמוד 8), "וברח איתו" (שם, עמוד 4), ו"כבר סגרנו את העניין הזה הוא שילם כסף סגרנו את זה" (שם, עמוד 5).

זאת ועוד, הראיות שהובאו במהלך המשפט מובילות למסקנה כי חזקת הכוונה לתוצאה הנובעת מן המעשה מתקיימת במקרה דנן, ומקבלת חזוק מיישום מבחני העזר שהותוו בפסיקה: המערער הצטייד ביום הארוע בשני אקדחים, ואף עשה באחד מאקדחים אלה שימוש; הירי נעשה מטווח קצר, בעוד המנוח אינו מהווה כל איום על המערער; המערער ירה לעבר המנוח עד גמר הכדורים (או עד שהאקדח "נתקע"); ארבעה כדורים פגעו במנוח: כדור אחד בבית החזה משמאל ושלושה כדורים בירכיו.

...

החלטנו לבוא לקראתו במובן זה שעונש זה, וכן עונש המאסר המותנה (אף שלפי סעיף 58 לחוק העונשין הכלל הוא צבירתו), ירוצו בחופף; לגבי המאסר המותנה הטעם הוא חומרתו המובנית של מאסר עולם, על המשתמע.

על יסוד האמור, החלטנו שלא להיעתר לערעור, ככל שהוא מופנה כנגד הרשעתו של המערער ברצח המנוח; ועם זאת, באשר לעבירות האחרות נקטנו מידת בית הלל כאמור בפסקה הקודמת.

הערעור מתקבל בנקודה זו בלבד.

הנאשמים, מחמוד מחמוד זידאן ומנסור מחמוד, הואשמו על פי כתב האישום מיום 4.1.15 בעבירות הבאות: נשיאת נשק, עבירה לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין, התשל"ז -1977 (להלן: "החוק"); הצתה, עבירה לפי סעיף 448(א) סיפא לחוק; שימוש פזיז ורשלני בנשק, עבירה לפי סעיף 338(5) לחוק; ניסיון לתקיפת שוטר בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 274(1)+(2)+(3) בצירוף עם סעיף 25 לחוק; היתפרעות, עבירה לפי סעיף 154 לחוק.

עובדות כתב האישום ביום 20.7.14, בסמוך לשעה 21:30 הונחה צוות של משמר הגבול (להלן: "הצוות") להגיע לכניסה הצפונית של עיסאוויה, בסמוך לתחנת הדלק מנטה, בשל היתפרעות המונית אשר כללה חסימת צירים ושריפת פחי-זבל, אשר בוצעה על ידי כמאה רעולי פנים ובתוכם הנאשמים (להלן: "המתפרעים").

במהלך הפיזור ידו הנאשמים ואחרים, אשר זהותם אינה ידועה במדויק למאשימה, בקבוקי תבערה, זיקוקים ואבנים לעבר המכתזית, כאשר שלושה מבין בקבוקי התבערה פגעו במכתזית וגרמו להצתת חלקים ממנה ולנזקי פח. במעשיהם אלו שלחו הנאשמים אש במטרה לפגוע בנכס של המדינה, המשמש את הציבור, או במטרה לפגוע בבני אדם, ניסו לתקוף שוטר בנסיבות מחמירות והשתתפו בהתקהלות אסורה אשר יש בה כדי להטיל אימה על הציבור.

כן הוגשו המוצגים הבאים: ת/1 – הודעתה של אמל חמיס חוויס מיום 28.12.14; ת/2 – הודעתו של נאשם 1 מיום 22.12.14; ת/3 – הודעתו של נאשם 1 מיום 30.12.14; ת/4 – הודעת נאשם 2 מיום 24.12.14; ת/5 – הודעת נאשם 2 מיום 30.12.14; ת/6 – מיזכר של רס"ל רנאן חלבי מיום 25.12.14 בדבר המצאת שני דיסקים להשוואת קול של החשודים בחקירות; ת/7 – הודעת נאשם 1 מיום 25.12.14; ת/8-ת/10 – דיסקים של חקירות נאשמים; ת/11 – דו"ח פעולה רס"ן מולגטה דרבה; ת/12 – הודאה במישטרה רס"ן מולגטה דרבה; ת/13 – דיסק חקירת נאשם 1 מיום 22.12.14; ת/14 - דיסק חקירת נאשם 1 מיום 30.12.14; ת/15 – צו אישור האזנת סתר; ת/16 – מיזכר השוואת קול בעיניינו של נאשם 1, נערך ע"י באהה גאנם; ת/17 1-41 – תמלולי 41 שיחות טלפון של הנאשמים; ת/18, ת/19 – הודעות מוחמד עביד מיום 26.11.14 ומיום 25.11.14; ת/20 – דיסק האזנות הסתר.

בחקירתו במישטרה מסר העד המפליל פרטים ספציפיים אודות הנאשמים, ובכך סתירה לטענה כי החוקרים הכניסו לו מילים לפה או שמסר אינפורמאציה בעקבות לחץ ואיומים.

בהמשך אף סתר עצמו באשר לתמונה בה הוא מופיע, וטען בתחילה כי הוא מופיע בה ולאחר מכן טען שזה לא הוא, הגם שהעד המפליל זיהה אותו בה. כך גם לגבי נאשם 2, אשר שיקר כאשר טען כי אין הוא הדובר בשיחות המוקלטות שהושמעו לו גם בבית המשפט, כאשר במקביל הודה כי הוא היחיד שמשתמש במכשיר הטלפון שלו, ממנו הוקלטו השיחות, והובאה עדות מומחה אשר אישרה כי מדובר באותו קול.

...

ב"כ נאשם 1 לא התנגד לעצם הגשת שתי ההודעות הנ"ל (כאשר לגבי שתי ההודעות הנוספות טען שהן לא רלוונטיות), אך התנגד להגשתן במסגרת סעיף 10א. לטענתו, כאשר העד הודה שאמר את הדברים במשטרה, אך מסביר בביהמ"ש מדוע תוכנן אינו נכון –המקרה אינו נופל לגדרו של סעיף 10א. ביום 8.6.15 הכרעתי כי אני מקבל את בקשת ב"כ המאשימה ומורה על קבלת שתי ההודעות של העד מוחמד עביד מיום 25.11.14 ומיום 26.11.14, מכוח סעיף 10א לפקודת הראיות.

כבר כעת אדגיש שהנאשמים טוענים שאין סכסוך בין המשפחות ואין סיבה שהעד המפליל יתנכל להם (למרות שאם יש סכסך בין המשפחות, זו טענה שצריכה להיטען לטובת הנאשמים), ועל כן אין אני מקבל את טענתו והדבר משפיע על ההתרשמות מעדות זו. רס"ל ראנן חלבי הבחורה אמיל חמיס חוויס העידה במשטרה על שיחות שלה עם נאשם 2; ועל שיחה מסוימת העידה כדלהלן: "היו עימותים בעיסאוויה והוא רצה לצאת ואני אמרתי לו למה אתה רוצה את הבעיות כי בסוף יכלאו אותך, וזה לא טוב שתצא והוא גיחך וצחק ואמר שלא ואמר אני לא אשאר בבית ואסתכל בטלוויזיה כמו בנות ואסתכל עליהם... פעם הוא סיפר לי כשיש עימותים הוא לא נשאר יושב, כלומר איך הצעירים יצאו והוא יישאר כמו נקבה בבית" (ת/1, שורות 31-36).

סופו של דבר, לאחר בחינת כל הראיות, קיים ספק סביר בשאלה האם מתוך כמאה רעולי הפנים שהתפרעו במקום היו שני הנאשמים אלה שזרקו את בקבוקי התבערה על רכב המכתזית כמתואר בכתב האישום.

על כן, הגעתי לכלל מסקנה כי נשאר בעיניי ספק סביר, וכי חומר הראיות אינו מספיק לביסוס הרשעה.

סוף דבר, אני מזכה את הנאשמים מן העבירות המיוחסות להם בכתב האישום.

רקע כללי: הנאשם הורשע, על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום, בבצוע עבירה של איומים, לפי הוראות סעיף 192 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – חוק העונשין).

עיקר טיעוני הצדדים: ב"כ המאשימה עמד בטיעוניו על עובדות כתב האישום, שבהן הודה הנאשם, והדגיש את פיזור הדלק בבניין בו התגוררה המתלוננת – מלובי הבניין ועד לדלת הכניסה לדירתה.

ב"כ הנאשם, מצידה, הדגישה את העובדה כי מדובר בכתב אישום בו הואשם הנאשם בעבירת איומים בלבד, וביקשה להקהות מחומרתם בטענה כי הם נעשו לאחר שהנאשם עבר מסכת התעללויות מצד המתלוננת, לרבות באיומים כלפי הנאשם והוריו, כאשר משום מה הוחלט לסגור את התיקים נגדה.

מחד גיסא, לא מדובר באיומים מלוליים בלבד, שכן הנאשם עשה מעשים פיסיים (הכוללים הצטיידות בבקבוק מלא דלק, הגעה לבניין בו התגוררה המתלוננת ושפיכת הדלק מלובי הבניין לדלת דירתה).

...

בסופו של דבר החליט הנאשם להודות בעובדות כתב האישום כמות שהן והורשע, על יסוד הודאה זו, בעבירה בה הואשם, כאמור בפסקה 1 דלעיל.

ב"כ הנאשם עתרה לקבלת תסקיר שירות המבחן היות והנאשם, יליד שנת 1999, היה בן 19 שנים בלבד בעת ביצוע העבירה, ובית המשפט נעתר לבקשה.

שירות המבחן בחן את גורמי הסיכוי והסיכון בעניינו של הנאשם, ובסיכומו של דבר העריך כי רמת הסיכון להישנות התנהגות אלימה מצד הנאשם היא נמוכה, ומידת החומרה הצפויה, אם תישנה התנהגות כזו, תהא נמוכה.

בנסיבות אלה – ובהתחשב במדיניות הענישה הנהוגה – אני קובע אפוא את מתחם העונש ההולם, במקרה זה, בין חודשיים מאסר בפועל, לנשיאה בדרך של עבודות שירות, לבין 10 חודשי מאסר בפועל.

לפי הוראות סעיף זה, אם מצא בית המשפט כי הנאשם השתקם או כי יש סיכוי של ממש שישתקם, רשאי הוא לחרוג לכף קולה ממתחם העונש ההולם ולקבוע את עונשו של הנאשם לפי שיקולי שיקומו.

סוף דבר: אשר על כן – ובהתחשב בשיקולים לכף חומרה ולכף קולה, אשר פורטו לעיל – אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: (א) מאסר על תנאי למשך 6 חודשים, אותו לא יישא הנאשם אלא אם כן יעבור, תוך שלוש שנים מהיום, את העבירה בה הורשע.