הודאת בעל דין לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו

בע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ - שלום דמתי, מז(3) 156 (1993) דן בית המשפט בעיניין וקבע: "הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעיניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצימצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה.

...

טענות הנתבעים – בין התובעת לבין הנתבע 2 והנתבעת 3 לא התקיימו יחסי עבודה ומשכך יש לדחות את התביעה נגדם, הנתבע 2 מעולם לא הועסק אצל התובעת, והנתבעת 3 אינה מהווה ישות משפטית, היות שמדובר בעוסק מורשה.

סוף דבר בהליך הראשון מתקבלת תביעת התובעת בחלקה.

על אף שבשקלול הכרעתנו יצאה התובעת, כשידה על העליונה איננו עושים צו להוצאות לטובתה, ואנו קובעים כי כל צד ישא בהוצאותיו.

למסקנה זו הגענו נוכח התנהלותה של התובעת שלא על פי סדרי הדין בשני ההליכים, לרבות אופן ומועד הצגת הראיות במפתיע שלא על פי כללי המשחק הנהוגים.

כמו כן, לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו בעיניין השנוי במחלוקת במשפט היא בבחינת הודאה שבעל הדין נתפס עליה.

...

מעבר לכך, אף אני סבורה כי משמדובר במקרקעין שנתפסו על ידי הנתבעת בשנות הששים, מבלי ששולמו פיצויי הפקעה במשך כששים שנה, ראוי לאמץ את השיעור שגובה רמ"י (לשעבר ממ"י) במקרים של שימוש שלא כדין - 6% מהשווי השנתי המשתנה של המקרקעין - וכי אין להבחין בין מקרקעין בייעוד חקלאי למקרקעין בייעוד מגורים.

אשר לפרק הזמן שבגינו נדרשת הרשות לשלם בעד 'אבדן דמי חכירה'", ראו דבריו של כב' הנשיא ברק בע"א 7809/01 מסד חברה הדדית להלוואות וחסכונות בע"מ נ' הסוכנות היהודית לארץ ישראל, פ"ד נט(1) 701, 708-707 (2004), שלפיהם "נראה כי לשונו של סעיף 13 ותכליתו מובילים בבירור למסקנה כי הפיצוי בעד אובדן דמי החכירה הוא ממועד תפיסת החזקה במקרקעין על-ידי הרשות המפקיעה, ועד מועד תשלום הפיצויים בגין הפקעת המקרקעין על-פי הסכם או על-פי החלטתו של בית המשפט, ככל שמועד זה הוא המועד המוקדם ביותר". וכדברי כב' הש' מינץ בע"א 7351/17 אסדי דלעיל, "כל אימת שמלוא הפיצויים – על שני רכיביו לא שולם, הרכיב ההוני נושא על גבו תשלום פיצויים בגין אובדן דמי החכירה באופן יחסי לאותו חלק שטרם שולם". סוף דבר נוכח כל אשר לפניי, אני מורה כי הנתבעת תשלם לתובעים דמי חכירה בשיעור של 6% מהשווי המשתנה של המקרקעין שהופקעו – מקרקעי סרחאן ואסדי - לפי קביעת השמאי שפירא.

הנתבעת תשלם לתובעים את כל הוצאותיהם, לרבות חלקם בשכ"ט המומחה שפירא, וכן שכ"ט בשיעור של 14.04% מסכום הפיצוי הכולל, בהפחתה של שכר הטרחה ששולם, אם שולם, בגין פסק הדין החלקי.

אומר כבר עתה כי גם במסגרת הדיון דנא הפחיתה הערייה את החוב ופטרה 3 נכסים מהחוב ובנכס רביעי הפחיתה לא פחות מ-679,529 ₪ בגין נכס 22, האם קיבלה אישור וועדת הפשרות לכך, תמהני? במסגרת ע"א 279/89 "הסנה" חברה ישראלית לביטוח בע"מ נ' שלום דמתי, פ"ד מז(3) 156, 163 קבע כב' הש' מצא בהתייחס להודאת בעל דין כך: "הלכה פסוקה היא, שלא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בעיניין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה (בעובדה או בזכות) שבעל הדין נתפס עליה. אבן הבוחן המסורתית היא, שרק הודאה "פורמלית" (או "משפטית"), הנכללת בכתבי הטענות או הנמסרת בגדר הליך דיוני המיועד לכך (כגון: בתשובה לדרישה להודות בעובדות או בהצהרה מפורשת במהלך הדיון), מובילה לצימצום המחלוקת ופוטרת את בעל הדין שכנגד מהבאת ראיות להוכחת עמדתו בנושא ההודאה".

...

דעת הרוב שנמסרה ע"י כב' הש' דפנה ברק ארז סברה אחרת וכלשונה: "יש אמנם להצר על אי-הסדרים שהתגלו בגביית הארנונה בעיריית רמת גן. אולם, מהיבטו של המשיב התוצאה היא שהוא יצא נשכר מכך וקיבל הטבה בעלת משמעות כלכלית נכבדה. ככל שנגרם למשיב נזק ראייתי כלשהו מכך שההתדיינות בגין חיוב הארנונה הגיעה לערכאות לאחר שהנכס כבר פונה, הרי שניתן לכך מענה שלם בדרישה שהופנתה כלפיו – לשלם ארנונה רק ביחס לשנתיים שקדמו למועד הדרישה. למעשה, אני סבורה כי אף כאן הלכה העיריה כברת דרך ארוכה מאוד, ואולי ארוכה מדי, לקראת המשיב, וזאת בהתחשב בכך שלא שילם ארנונה במשך קרוב לשלושים שנה אם כן, אני סבורה כי אף שאכן ככלל הגישה כלפי חיוב למפרע אינה אוהדת, הרי שבמקרה דנן ישנה הצדקה מלאה לחיוב כזה. למעשה, ייתכן בהחלט שהיה מקום לחייב את המשיב אף בגין תקופה ארוכה משנתיים, אך עניין זה אינו בפנינו." לדעתה זו הצטרף כב' הש' מזוז שסבר אף הוא כי לא יוכל החוטא לצאת נשכר.

הש' מזוז קובע כי הגם שקיימת חובת הגינות לרשות קיימת גם חובת הגינות של הפרט כלפי הרשות וכלשונו: "עצם התפיסה בדבר חובת הגינות של הפרט ביחסיו עם הרשות זכתה להכרה רחבה, ואף נעשה בה שימוש הלכה למעשה" ובהמשך "כשם שקיימת חובת הגינות כללית של הרשות כלפי הפרט, כך קיימת גם חובת הגינות כללית - שונה בהיקפה ובמקורותיה - של הפרט ביחסיו מול הרשות. אני סבור כי קיימת חשיבות במסר הערכי-חינוכי שבקביעה בדבר קיומה של חובת הגינות כללית של האזרח ביחסיו עם הרשות, גם אם בפועל היקפה ועוצמתה של חובת הגינות זו תהא שונה בהתאם לסוגי מצבים ונסיבות" נסכם אם כן עד כאן ונאמר כי חובת ההגינות השלטונית, מחייבת את העירייה לגבות מס אמת מהחייבים ומהאזרח לשלם לרשות מס אמת.

סוף דבר העתירה מתקבלת ברובה.

על כגון דא נקבע בתא"מ (נתניה) 269-06-12 רויטמן נ' מדינה, (9.11.13), (תוך הפנייה למספר מקורות כתמך לקביעה), כי: "לפי ההלכה הפסוקה, לא כל התבטאות של בעל דין לחובת עצמו, בענין השנוי במחלוקת במשפט, היא בבחינת הודאה שבעל הדין נתפס עליה. לעיתים, עשויה להישמע טענה כי ההודאה ניתנה מתוך טעות, או מתוך תרמית או שלא מרצון חופשי או לא מדעת, או שתוכנה אינו אמת. התבטאות הנוגדת את האנטרס של בעל הדין, אינה נתפסת כהודיה פורמלית, שברגיל בית המשפט לא יאפשר לבעל הדין לחזור בו ממנה, אלא כראיה כשאר הראיות במשפט. ראייה כזו, אין בה לחרוץ את גורלו של בעל הדין, משום שיש לשקול אותה כפי ששוקלים כל ראייה, ויש ליתן לה את המשקל ההולם, במסגרת בחינת כלל הראיות שהובאו". שעה שנהגת ההונדה שכבה על אי תנועה סמוך לרכבה שרוסק, הייתה נסערת והעלתה אפשרות שמא נפגעה פיסית מן ההיתנגשות, קשה להסיק מנתונים אלו, בסיס להודיה פורמאלית שנהגה באור אדום, מה גם שנהגת זו חזרה בה. ייתכן גם שסברה בטעות שהיא נהגה באור אדום לנוכח ההיתנגשות ואין לסמוך על סברה סובייקטיבית זו בדמות היתנצלות כחזות הכל ובעניינינו- כהודאה ברשלנות שהביאה לתאונה.

...

חברה לביטוח בע"מ נ' זיקו (17.7.14), נקבע לעניין זה, כי : "מאחר ומדובר בתביעה אזרחית בה רמת ההוכחה הנדרשת עומדת על 51% - הרי שדי בכך שגרסה אחת תהא מסתברת באחוז אחד בלבד יותר מרעותה, על מנת להעדיפה על הגרסה אחרת, כאשר בית המשפט מכריע בין הגרסאות על סמך כל הראיות שהובאו בפניו ועל בסיס הערכת מהימנותן של הראיות, בחינת הגיונן של הגרסאות, העקביות שבן וקביעת משקלן הראייתי". לאחר חשיבה ושקילה, הגעתי לכלל מסקנה ששני הצדדים אינם עומדים בנטל הדרוש לשם הוכחת תביעתם.

דין שתי התביעות אפוא להידחות.

שוכנעתי שאכן נהגת זו התנצלה לאחר התאונה.

לכן, שתי התביעות נדחות וכל צד יישא בהוצאותיו ולרבות בשכר טרחת עדיו כפי שנקבע.

הנתבע, מצידו, טוען כי אין מקום לקבל את התמליל כראיה ואין לייחס לו כל משקל, ומכל מקום, אין לראותו בתמליל וביתר הראיות הנ"ל הודאת בעל דין מצידו.

סיכומו של דבר, למרות שלטענתו של הנתבע עדים מרכזיים היו יכולים לסייע לו להוכיח את טענותיו הוא נימנע מלהעידם, והדבר ניזקף לחובתו.

החל מחודש יולי 2016 החלו להופיע חיובים ע"ס 4,680 ₪ כולל מע"מ. לטענתו, זו היתה העלאה חד צדדית מצד התובעת וללא כל הסכמתו ולראיה, אין כל הסכם ביחס להשכרת הרכבים לרעייתו ואין הסכמה להעלאת דמי ההשכרה המוכחשים.

בתכתובת דוא"ל מיום 24.1.19 (להלן- "הדוא"ל") הנתבע מציין כי "מרבית הדברים מולי נעשו על מילה". טענת הנתבע כי העידר הסכם השכרה חדש מהוה העידר הסכמה להעלאת דמי ההשכרה נגועה בחוסר תום לב שעה שהנתבע בעצמו מודה כי היחסים המיוחדים הביאו להסדרים בעל פה וברור כי כאשר הוחלף הרכב הנתבע טרח לברר את עלות השכרת הרכב החדש.

פרט לאמירה הסתמית כי עלות הארוע שנערך באולם שהיה בבעלותו היה בעלות של 50,000 ₪ הנתבע לא הוכיח מאומה ולא הניח תשתית המלמדת על קיום חוב תלוי ועומד כלפיו והתרשמותי היא כי טענה זו משוללת יסוד והועלתה רק לצורך המצאת עילות קזוז מול החוב הנתבע.

...

לאור הצהרת התובע והודאתו בחוב אגרות הרישוי והרכב, אני מחייב את הנתבע כפי הודאתו בסך של 30,000 ₪ בגין רכיבים אלה.

בהעדר כל ראיה, טענת הקיזוז נדחית.

סיכומו של דבר, הנתבע ישלם לתובע סך 163,111 ₪ בתוך 30 ימים מהיום אחרת יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כדין.