בהתאם להכרעת הדין מיום 24.10.2019, הנאשם (יליד 1983) הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדרי טיעון, שכללו את תיקון כתבי האישום שהוגשו נגדו, כלהלן:
בהליך הנידון הורשע הנאשם בשתי עבירות של יידוי אבן או חפץ אחר לעבר כלי תחבורה, לפי סעיף 332א(א) בחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן – החוק) ובעבירה של היזק בזדון, לפי סעיף 452 בחוק.
הנאשם הורשע בין השאר, בעבירות אלימות (בהן, תקיפה ותקיפת שוטר), איומים, רכוש (גניבה, היזק לרכוש במזיד), הפרת צו שפוטי, העלבת עובד ציבור, היתחזות, והתנהגות פרועה במקום צבורי.
נסיבות העבירות בתיק העקרי הן יידוי שלוש אבנים המשמשות לריצוף מדרכה.
בעיניין מדיניות הענישה הפניתה המאשימה לשני גזרי הדין הבאים, שבהם נקבע עונשם של נאשמים שהורשעו ביידוי אבן לעבר רכב, שלא על רקע אידיאולוגי:
(1) ת"פ (מחוזי בא"ש) 26470-10-17 מדינת ישראל נ' הואשלה (24.10.2018) (כבוד השופט א' משניות) (להלן – עניין הואשלה) – שני הנאשמים כבני 18, נעדרי הרשעות קודמות, הורשעו על-פי הודאתם במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה בצוותא ובתקיפה הגורמת חבלה של ממש בצוותא.
(2) ת"פ (מחוזי ירושלים) 39345-01-17 מדינת ישראל נ' אבו עוויס (16.7.2017) (כבוד השופט א' רון) (להלן – עניין אבו עוויס) – הנאשם כבן 19, נעדר הרשעות קודמות, הורשע על-פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירה של יידוי אבן לעבר כלי תחבורה ובגרימת נזק במזיד לרכב.
...
מכאן לטענתו, המסקנה המתבקשת היא שעונשי מאסר מותנים אינם משיגים אצל הנאשם את מטרתם.
בעניין המאסר המותנה שהפעלתו התבקשה, טען בא-כוח הנאשם כי אכן, אין מנוס מהפעלתו.
גם אם בסופו של דבר נגרם רק נזק לרכוש, אין בכך כדי להמעיט מחומרת המעשים, לנוכח חומרת הסכנה שהייתה צפויה מיידוי האבנים.
