הודאה והדחה - נטל הראיה על הנתבע

על אף הודאה חד משמעית של ב"כ הנתבעים לפרוטוקול הדיון מיום 24/1/12: "אנחנו מודעים לכך שיש כאן מקרה של טענת הודאה והדחה ונטל הראיות מוטל על הנתבעים לאור טענותיהם", אשר בעקבותיה נקבעו סדרי הבאת הראיות בהתאם, טען ב"כ הנתבעים החדש, עו"ד אליעזר קליין, בסיכומים: "בית המשפט קבע בהחלטתו כי מי שצריך להתחיל בהבאת הראיות הוא הנתבע והסכים לכך ב"כ הנתבע דאז, לטעמי, לא כך הדברים...". לשיטתו, אין מדובר במקרה של הודאה והדחה, אלא במחלוקת על ספרי החשבונות של התובעת.

...

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנה לפיה דין התביעה להתקבל במלואה.

אני מחייב את הנתבעים ביחד ולחוד לשלם לתובעת סך של 187,926 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה (27/12/2009) ועד התשלום המלא בפועל.

בנוסף, בהתחשב במשך ההליכים, אשר נגרם, בין השאר, בגין התנהגות הנתבעים, אשר כבר קבעתי לגביה כי היתה "נגועה בחוסר עקביות בעייתי ובסחבת חמורה" (החלטה מיום 19/9/12 אשר אושרה על ידי בית המשפט המחוזי במסגרת בר"ע 29266-11-12), ובהתחשב בכמות הדיונים שהתקיימו וכמות הבקשות שהיה צורך להתמודד איתן, אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסכום כולל של 25,000 ₪ וכן החזר הוצאות משפט בסך 6,000 ₪.

כך קבע באופן מפורש בית ההמשפט העליון בע"א 777/80 שרייבר נ' שטרן, פ"ד לח (2) 143 (1984), בעמוד 146: "כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע, כדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 642/61 [1], בעמ' 1005; "היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע". טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע.

...

סבורני כי די באמור כדי לדחות את הבקשה.

אף לשון הסעיף תומכת באמור: "41. בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה כי לתובע לא היתה ידיעה או לא היתה לו יכולת לדעת מה היו למעשה הנסיבות שגרמו למקרה אשר הביא לידי הנזק, וכי הנזק נגרם על ידי נכס שלנתבע היתה שליטה מלאה עליו, ונראה לבית המשפט שאירוע המקרה שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע לא נקט זהירות סבירה מאשר עם המסקנה שהוא נקט זהירות סבירה – על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי המקרה שהביא לידי הנזק התרשלות שיחוב עליה." לשון הסעיף מלמדת כי עניין חלותו מצריך בירור עובדתי ולא ניתן לקבוע חלותו כבר עתה, בוודאי שלא על בסיס הטענות הכלליות בבקשה.

לנוכח כל האמור לעיל, ראיתי לדחות את הבקשה.

טענות הנתבע כי השיב לתובע חלק מכספי השקעתו בנדל"ן ובמניות ואת כל כספי השקעתו בקרן הנדל"ן, הן מסוג של "הודאה והדחה", כך שנטל הראיה מוטל על הנתבע, אך הוא לא עמד בו. אשר לקרן הנדל"ן, יש לחייב את הנתבע בהשבת מלוא השקעת התובע בסך של 232,464 פאונד, שהנתבע הודה בקבלתם הן בתצהירו הן בחקירתו.

...

"כדי להעביר את נטל הראיה מתובע לנתבע צריכה טענת הנתבע להיות מסוג "הודאה והדחה" - "כן - אבל", כלומר, הודאה בכל העובדות, הנטענות על-ידי התובע, כשבצדה של אותה הודאה טענות, המפקיעות את זכותו של התובע, כדברי השופט זוסמן (כתוארו אז) בע"א 642/61 [1], בעמ' 1005; "היסודות של הטענה המורכבת הלזו ערוכים, כביכול, בשני עיגולים קונצנטריים. בעיגול הפנימי, הקטן, מצויות כל אותן העובדות עליהן העמיד התובע את תביעתו, ובעיגול החצוני, הגדול, ערוכות העובדות המפקיעות את זכות התובע". טענת ההגנה, שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה, אינה מטענת "הודאה והדחה", המעבירה את נטל הראיה על הנתבע.

...

בעוד התובעת טוענת כי שימשה כקבלן ראשי, טוען הנתבע לסיכום מצומצם יותר במסגרתו רכשה עבורו התובעת חומרים לבניית ביתו.

לאור מסקנה זו, אין כל בסיס לקבלת אותו סעד מכוח עשיית עושר או שכר ראוי, טענה שלא נטענה כלל בכתב התביעה.

סוף דבר התובעת הגישה תביעה מנופחת, המונעת משיקולים זרים, בטענה כי שימשה קבלן ראשי בבניית ביתו של הנתבע.

על כן, התביעה נדחית.

הלכה פסוקה כי טענת הגנה שאינה מודה בכל העובדות של עילת התביעה אינה טענת "הודאה והדחה" המעבירה את נטל הראיה על הנתבע: "כך, למשל, תביעה להחזרת סכום כסף בטענה שנתן בהלוואה. הנתבע מודה, שקבל את הכסף, אך כופר שהיתה זו הלוואה וטוען שקבלו במתנה. הודאה בקבלת הכסף יש בכך, הודאה בהלוואה – אין. בכך לא פטר הנתבע את התובע מהוכחת כל העובדות הדרושות לעילת התביעה אלא רק מקצתן. זו אינה טענת "הודאה והדחה". אם התובע לא יוכיח את ההלוואה, לא יזכה בתביעתו, ולא על הנתבע להוכיח את טענת המתנה, אף על פי שבה נימק את כפירתו בקבלת ההלוואה".

...

מבלי לגרוע מהאמור, אוסיף לציין, כי מאחר שאין חולק בין הצדדים כי התובע מסר את הכספים לידי שלומי במזומן, הרי שלא מצאתי ממש בטענתו של ב"כ הנתבעים בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה בשל כך שלא הוצגה ראיה הצובעת את כספי המזומן שנמסרו לידי שלומי.

לסיכום; אשר על כן, ובהתאם לכל האמור לעיל אני קובעת כדלקמן: הנני מחייבת את הנתבע 1 לשלם לתובע סך של 271,000 ₪, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה (19.9.21) ועד לתשלום המלא בפועל, בצירוף אגרה בסך 7,041 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך כולל של 30,000 ₪.

התביעה כנגד הנתבע 2, נדחית בזאת.