בהמשך הדיון, לאחר שנעשו תיקונים אחדים בכתב האישום בעקבות דברים שאמר הנאשם בפנינו, הודה הנאשם בעובדות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן, והורשע על פי הודאתו בעבירה של רצח, לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין שלאחר תיקון 137.
ב"כ המאשימה היתנגד לבקשה, ובסופו של דבר החלטנו לקבל את בקשת הנאשם ולהתיר לו לחזור בו מהודאתו, ובעקבות זאת ביטלנו את הכרעת הדין שניתנה ביום 28.1.20, וביטלנו גם את תיקון כתב האישום שנעשה במסגרת הסדר הטיעון.
...
עם זאת, אני סבור כי לא ניתן לומר שמדובר ברצח באדישות, כפי שטען ב"כ הנאשם באחת החלופות בסיכומיו.
האם התקיים בנסיבותיו של הנאשם הסייג של שכרות?
אשר לטענת השכרות שהעלה ב"כ הנאשם בטיעוניו, אני סבור כי בנסיבות שלפנינו, אפילו אם אניח לטובת הנאשם כי הוא אכן שתה כמות גדולה של בקבוקי בירה באותו לילה עובר לדקירה של המנוח, עדיין אין די בכך כדי להוכיח את קיומו של סייג השכרות.
למעלה מן הצורך אציין כי סייג זה ודאי לא יכול לחול על הסיגריה שהנאשם טען כי עישונה לפי שחזר לפאב גרם לו לתופעות לוואי קשות והשפיע לרעה גם על התנהגותו, ולו מן הטעם שלא ראיתי לתת אמון בגרסתו הכבושה של הנאשם בעניין זה.
סוף דבר
סיכומם של דברים, נוכח כל האמור לעיל, באתי לכלל המסקנות הבאות:
· הוכח מעבר לכל ספק כי הנאשם דקר את המנוח בליבו בסכין שהביא מביתו, וכי דקירה זו גרמה למותו של המנוח;
· לפי הדין הישן ניתן היה להרשיע את הנאשם בעבירה של רצח בכוונה תחילה, שהעונש בגינה הוא מאסר עולם חובה;
· לא הוכח בעניינו של הנאשם קיומה של אחת הנסיבות המחמירות שבסעיף 301א לחוק, כנוסחו לאחר תיקון 137 לחוק העונשין, אשר העונש בגינן אף הוא מאסר עולם חובה;
· עם זאת, העובדה שהנאשם דקר את המנוח בבית החזה, מבססת את קיומה של חזקת הכוונה אשר לפיה חזקה כי הנאשם התכוון לתוצאה הקטלנית אשר קרוב לוודאי יכולה להיגרם מהדקירה במקום זה, ובכך מתקיים היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירה של רצח לפי סעיף 300(א) לחוק העונשין בניסוחו הנוכחי, שהעונש המרבי עליה הוא מאסר עולם שאינו חובה.