הודאה בעובדות כתב אישום והרשעה בנהיגה בשכרות

<#3#> גזר דין הנאשם הורשע עפ"י הודאתו בעבירה של נהיגה בשיכרות.

בבואי לגזור את דינו של הנאשם, התייחסתי להודאתו בעובדות כתב האישום, וכן לנסיבותיו האישיות.

...

- אני דנה את הנאשם לתשלום קנס בסך 1,200 ₪.

- הנני גוזרת על הנאשם עונש מאסר על תנאי לתקופה של 4 חודשים שלא יעבור בתוך 3 שנים עבירה של נהיגה בשכרות ו/או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים ו/או נהיגה בפסילה.

משהוזמן לדיון כדין, ועל פי האמור בסעיף 240(א)(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), ראה בית המשפט לתעבורה באי התייצבותו של המבקש להמשך המשפט משום הודאה בעובדות כתב האישום.

הבקשה נוגעת בעיקרה לעניינו הפרטי של המבקש, ואין מתעורר חשש לעיוות דין או לחוסר צדק שניגרם לו. זאת ועוד, טענותיו של המבקש בדבר נהיגתו "המזוגזגת", ולגבי יתר הראיות שביססו את הרשעתו בנהיגה בשיכרות, מופנות כלפי ממצאים שבעובדה, שנעשו על ידי בית המשפט לתעבורה, וכידוע הוא כי ערכאת העירעור איננה נוטה להתערב בממצאים מעין אלה, שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (רע"פ 8971/15 כל בו חצי חינם בע"מ נ' מדינת ישראל (27.01.2016); ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל (08.12.2017)).

...

בגדרו של פסק הדין, נדחה ערעורו של המבקש על החלטתו של בית משפט השלום לתעבורה בתל אביב-יפו (להלן: בית המשפט לתעבורה) (כב' השופטת נ' פראג לבוא – סג"נ), בתת"ע 246-09-17, מיום 24.10.2017, שלא לבטל את פסק הדין שניתן בהעדרו של המבקש.

ביטול פסק דין בהעדרו של הנאשם, נעשה על פי סעיף 130(ח) לחוק סדר הדין הפלילי, לפיו: "נגזר דינו של הנאשם בחטא או בעוון שלא בפניו, רשאי בית המשפט, על פי בקשת הנידון, לבטל את הדיון לרבות את הכרעת הדין וגזר הדין אם ניתנו בהעדרו, אם נוכח שהיתה סיבה מוצדקת לאי התייצבותו או אם ראה שהדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". על משמעותם של שני טעמים אלו (סיבה מוצדקת לאי התייצבותו של הנאשם לדיון בעניינו; או עיוות דין מהותי אשר עלול להיגרם לו), עמד בית משפט זה, ברע"פ 9142/01 איטליא נ' מדינת ישראל (02.10.2003), בקובעו כי: "על-מנת לשכנע את בית-המשפט כי יש עילה טובה לביטול פסק-הדין ולהניע את גלגלי המערכת השיפוטית מחדש, האפשרות האחת היא שהמבקש יראה כי יש נימוק של ממש לאי-התייצבותו לדיון. שכחה של מועד הדיון לבדה, אפילו אם אירעה בתום-לב, אינה יכולה להצדיק אי-הופעה לדיון [...] דין דומה יחול לגבי טעות משרדית של עורך-הדין המייצג נאשם או לגבי טעות הנובעת מחוסר תשומת-לב של הנאשם עצמו. עם זאת, כאמור, גם בנסיבות אלה, אם מוכיח המבקש – וזו האפשרות השנייה – שאי-היעתרות לבקשתו עלולה לגרום עיוות דין, דין בקשתו להתקבל, לדוגמה אם לא התייצב נאשם למשפטו עקב שכחה גרידא, אולם מבקשתו עולה באופן חד-משמעי כי בתאריך שבו מיוחסת לו עבירת תנועה הוא לא שהה בתוך גבולות המדינה כלל. בנסיבות אלה החלטה שלא לבטל את פסק-הדין תגרום למבקש עיוות דין, שכן אין כל ספק כי דיון ענייני באישום היה מוביל למסקנה שיש לזכותו" (ראו גם: רע"פ 3518/16 מלקמו נ' מדינת ישראל (08.06.2015); רע"פ 6221/14 עאבדין נ' מדינת ישראל (21.09.2014); רע"פ 2438/14 פרחאת נ' מדינת ישראל (28.04.2014)).

אציין בנוסף, כי אינני סבור שנגרם למבקש עיוות דין חמור, ולא שוכנעתי כי יש בהשגותיו לגבי אופן הפעלת מכשיר הינשוף ואופן התנהגותו, כדי להוביל למסקנה, כי יש לזכותו מהעבירות שיוחסו לו. לאור האמור, מצאתי כי צדק בית המשפט המחוזי בדחותו את הערעור, ואף אני סבור כי לא היה מקום להתערב בהחלטתו של בית המשפט לתעבורה.

הבקשה לרשות ערעור נדחית בזאת.

הנאשם הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום, בכך שביום 08.10.16 סמוך לשעה 03:20, נתפס בכף בידי שוטרים בתל אביב ברח' יוניצמן, כשהוא נוהג ברכב בהיותו שיכור, לאחר שבבדיקת אוויר נשוף במכשיר "ינשוף" נמצא בגופו אלכוהול בריכוז של 625 מק"ג. ביום 06.06.17, התייצב הנאשם בביהמ"ש עם סניגורו ולאחר שהוקרא לו כתב האישום הודה בו. ב"כ הנאשם ביקש שלא לתת בשלב זה הכרעת דין ובקש להפנות את הנאשם לשרות המבחן, בהסכמת המאשימה, בכדי לבדוק התאמתו לשילוב במסגרת בית המשפט הקהילתי (מסלול סמים) בתל אביב.

הוגש גיליון הרשעות קודמות של הנאשם בתעבורה ממנו עולה כי הנאשם נוהג משנת 2013 לחובתו 25 הרשעות קודמות, בהם 2 הרשעות קודמות בעבירות זהות: ביום 24.12.14 הורשע הנאשם בנהיגה תחת השפעת אלכוהול (עבירה מיום 13.12.08) בתיק פ"ל 665-04-09 בבימ"ש לתעבורה בחדרה, שם נדון בין היתר ל-10 חודשי מאסר מותנה שהנו בר הפעלה.

...

סיכום ביניים - קביעת מתחם הענישה במקרה זה: בהתאם לעקרון המנחה (סעיף 40(ב) לחוק העונשין) ועל פי סעיף 40(ג) לחוק העונשין לאחר שנתתי דעתי לערך החברתי שנפגע, למדיניות הענישה הנהוגה ולנסיבות המקרה, אני קובע כי מתחם הענישה המקובלת בבתי המשפט במקרים דומים, נע כמניפה בין 10 ל-18 חודשי מאסר בפועל, הפעלת המאסר המותנה בחופף או במצטבר, בין פסילה לתקופה שבין 24 ל-48 חודשים, וכולל מאסר מותנה, פסילה על תנאי וקנס.

לאור כל האמור לא מצאתי מקום לסטות לקולא ממתחם הענישה שנקבע, משיקולי שיקום.

לאור כל האמור, אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: 10 חודשי מאסר בפועל, שירוצו מאחורי סורג ובריח.

כיון שהמבקש הוזמן כדין אך לא התייצב ולא השיב בכתב לכתב האישום, ראה בכך בית משפט קמא "הודאה בעובדות הנטענות בכתב האישום". בהמשך הרשיע בית משפט קמא את המבקש במיוחס לו וגזר עליו את העונש כדלקמן: פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של ששה חודשים וזאת על תנאי למשך שלוש שנים; קנס בסך 2,000 ₪ או עשרה ימי מאסר, לתשלום תוך תשעים יום.

על פי סעיף 39א לפקודת התעבורה "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו – בנוסף לכל עונש אחר – פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים, ואם כבר הורשע על עבירה זו בשנה שקדמה לאותה עבירה – פסילה לתקופה שלא תפחת מארבע שנים; אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". אם כן, עבירת נהיגה בשיכרות אוצרת בחובה אף עונש פסילת לתקופה מינימלית בת שנתיים ימים.

...

בית משפט קמא ציין בהחלטתו: "המבקש הוזמן לישיבת ההקראה כדין, לא התייצב ונשפט בהעדר. טענת המבקש ביחס לסיבת אי התייצבותו, מנוגדת לנתונים המצויים בתיק ואינה נתמכת באסמכתאות כלשהן. בניגוד לנטען, הדו"ח נמסר למבקש במעמד ביצועה עבירה והוא אף חתם עליו. טענת ההגנה המועלית הנה כללית בלבד ואין זה ממש. הענישה אשר הוטלה אינה חורגת ממתחם העונש ההולם ועל כן, אני מורה על דחיית הבקשה". המבקש מיאן להשלים עם החלטת בית משפט קמא ובתאריך 29.5.17, לאחר חלוף למעלה מחודשיים, הגיש "הודעת ערעור". בהודעת הערעור חזר המבקש על נימוקי הבקשה שהוגשה לבית משפט קמא והוסיף והפנה אל סעיפי חקיקה רלוונטיים ואל פסיקה אשר יש בה לדעתו לתמוך בטיעוניו.

בהינתן האמור עד כה, סבורני כי לא נמסרה סיבה מספקת, ודאי שלא הונח טעם ממשי המניח את הדעת, להגשת הודעת הערעור באיחור.

על יסוד כל האמור לעיל לא מצאתי כי יש הצדקה לשנות את החלטתו של בית משפט קמא, ואין לקבוע כי נפל בה פגם.

המזכירות תשלח החלטתי לצדדים ניתנה היום, כ"ו סיוון תשע"ז, 20 יוני 2017, בהעדר הצדדים.

על יסוד הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן הורשע הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של בת זוג, לפי סעיף 382(ג) בחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין") ובעבירה של תקיפה סתם של קטין על ידי אחראי, לפי סעיף 382(ב) לחוק העונשין.

אשר לעונשו של הנאשם, טענה כי הגם שמדובר במי שהוא נעדר עבר פלילי וחסך זמן שפוטי, יש להעמיד את עונשו ברף הנמוך של המיתחם אך לא בתחתיתו, זאת בהנתן שלנאשם עבר תעבורתי הכולל הרשעות כגון נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים, נהיגה בקלות ראש בגינה ריצה מאסר בפועל.

...

ענישה נוהגת העונשים המוטלים על גברים אלימים המורשעים בעבירות אלימות פיזית ו/או מילולית, כלפי בנות זוגם, נעה בקשת רחבה ואלה לרוב נגזרים מנסיבות ביצוע העבירות ותוצאותיהן.

סיכום כלל האמור, לאחר שקילה ובחינת נסיבות ביצוע העבירות, מידת פגיעתו של הנאשם בערכים המוגנים ומדיניות הענישה נוהגת, סבורני כי מתחם העונש ההולם למעשי הנאשם צריך וינוע בין 9 ועד 18 חודשי מאסר בפועל.

יינתן משקל לקשיים אותם חוותה וחווה משפחת הנאשם, אשתו וילדיו וגם הוריו אשר נדרשים לא אחת לסייע להם בחיי היומיום נוכח העדרו של הנאשם מהבית וחייהם, לרבות בהתייחס לכך כי הנאשם הוא המפרנס היחיד של משפחתו הגרעינית ולהשלכות מעצרו ומאסרו בהקשר זה. לבסוף, יינתן משקל לקולא לאחריות שנטל הנאשם על מעשיו ובעיקר להודאתו אשר חסכה את העדת המתלוננת על דוכן העדים ובין היתר גם חסכה בזמן שיפוטי יקר מכלל הדברים האמורים- באיזון הראוי בין מכלול האינטרסים ושיקולי הענישה, סבורני כי עונש המצוי ברף הנמוך של המתחם הוא העונש ההולם, ועל כן הנני לגזור עונשו כדלקמן: 9 חודשי מאסר בפועל שיימנו החל מיום מעצרו על פי רישומי שב"ס. 7 חודשי מאסר על תנאי, לתקופה של 3 שנים מיום שחרורו מן המאסר, שהנאשם לא יעבור עבירות אלימות מסוג פשע.