הודאה באשמה: לחץ מצד עורך הדין

הסניגור מצדו, כאיש מיקצוע המכיר את הראיות בתיק, חושש כי הנאשם יורשע בסוף ההליך וכך לא יוכל ליהנות מכל "הקלה" בעונש אך יחד עם זו לעיתים מביע יחס אמביוולנטי לנושא הודאת הנאשם שכן בשל האתיקה המקצועית לה הוא מחויב לפי כללי לישכת עורכי הדין והפסיקה המלווה אותם, הוא אינו יכול או אינו יודע לשרטט את קו הגבול הנע בין מתן עצה לגיטימית לבין הפעלת לחץ שאינו לגיטימי ושאינו מקובל בנסיבות העניין והכל בהתייחס להודאת הנאשם ולקיחת אחריות.

בנגוד למצב הדברים כיום בו בית המשפט אינו חשוף לקושי בו מתחבטים הצדדים ומקבל למעשה מוצר "מוגמר" של הודאה בעובדות כתב האישום, הרי שככל והנאשם יבחר להמשיך ולטעון לחפותו בצד הודאה באשמה הוא יאלץ להציף על פני השטח את הבעייתיות הקיימת מבחינתו ובית המשפט ייתן לכך את דעתו עת הוא יהיה מחויב שלא להסתפק בהודאה הגולמית מפי הנאשם וסנגורו, אלא על בסיס עובדתי מוצק (Rossman בעמ' 9.73 והדוגמאות הניתנות לתיקון הודאת נאשם בבית המשפט בשל לחץ/שאלות הבהרה- קובו, בעמ' 113).

...

סבורני כי כפי שהוכרה זכותו של הפרט לנהל משפט ולהפוך בו כל אבן, הרי שניצבת מנגד לאותה מראת זכויות יסוד גם זכותו שלא לנהל משפט ולהודות בצד הטענה לחפותו.

לצד הטענה לחפותו בו זמנית, הצהיר הנאשם כי הוא מוותר על זכותו לניהול משפט ומוכן שתיק החקירה יוגש לבית המשפט- והכל מתוך רצון חופשי והבנה כי הוא יכול להיות מורשע ויכול להיגזר עליו עונש, גם עונש של מאסר בפועל.

הכרעת דין לאור כל האמור לעיל, אני מרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש לבן זוג- עבירה לפי סעיף 382 (ג) לחוק.

המקרים בהם יינתן לנאשם היתר לחזור בו מהודאתו הם מקרים בהם הנאשם הודה באשמה מתוך לחץ פנימי או חצוני, או במקרים בהם לא הבין הנאשם את תוכן ההודאה ואת משמעותה.

ייצוגו של הנאשם על ידי עורך דין בעת מתן ההודאה יהווה לרוב שיקול כנגד מתן אישור לנאשם לחזור בו מהודאתו, ועצם המלצת עורך הדין לנאשם להודות, תוך הבהרה שאם לא יודה יהיה צפוי לעונש כבד יותר, אינה מצדיקה מתן היתר לחזרה מהודאה (ע"פ 10705/05 מסיקה נ' מדינת ישראל).

הרי אם הנאשם הודה כטענתו אך ורק כדי לקנות את חירותו, הרי ההיגיון מחייב שכאשר חירות זו לא היתה רלבאנטית עוד, לא היה עוד כל מניע מצדו לקבע את הודאת השוא כביכול.

...

לפיכך הבקשה לחזרה מהודיה נדחית מכל וכל.

חזוק לאמור ניתן למצוא בע"פ1706/10: "בקשה מצד עצור להפגש עם עורך דין אין משמעה בהכרח הפסקת הליכי החקירה המשטרתיים על אתר; בין העברת בקשת העצור לעורך דינו לבין הגעת עורך הדין לתחנת המישטרה, ניתן להמשיך בחקירה, אם אין העציר שומר על שתיקה, דבר שהוא זכאי לו כמובן (ע"פ5203/98 חסון נ' מדינת ישראל פ"ד נו (3) 274, 282; ע"פ8974/07 לין נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו], פסקה כ"ז). טאגפו נ' מדינת ישראל, פסקה י"ח- י"ט (ניתן ביום, 31.1.2011).

בית המשפט העליון עמד על כך בע"פ 2270/10 גז נ' מדינת ישראל (מיום 14.3.12), תוך שהפנה לאמור בע"פ לוי נ' מדינת ישראל: "שניים הם החששות המלווים הודאה שמסר נאשם מחוץ לכתלי בית המשפט: האחד, כי על הנאשם הופעל לחץ 'חצוני' אשר הביא אותו לידי כך שיודה בבצוע מעשה שלא עשה כלל. כנגד לחץ זה עומד המחסום הסטאטוטורי של הקבילות, הקבוע בסעיף 12 לפקודת הראיות (נוסח חדש), השולל קבילותה של ראיה שלא ניתנה 'חופשית ומרצון, האחר, החשש כי האשם פעל מתוך לחץ 'פנימי' אשר הביא אותו לכדי כך שיטול על עצמו אחריות לבצוע מעשה שלא עשה כלל ובכך יביאו לכדי 'היתאבדות בהודאה' (ע"פ48/54 פד" יח' 690, 691).

...

בע"פ 2772/11 מימון נחמני נ' מדינת ישראל (2012) נפסק כדלהלן: "גרסתו של עֵד אינה חייבת להיות מקשה אחת שלא ניתנת להפרדה, אלא יתכן ויימצא כי בחלקה ניתן לתת אמון ובחלקה האחר לא, מטעמים שונים, לאחר בחינה זהירה...". עוד הובהר בע"פ 1784/11 יעקב יעקבשווילי נ' מדינת ישראל (2011) כי: "מעשה יום יום הוא בבתי-המשפט שהשופט בורר לו מתוך עדות אחת או מתוך הודעה אחת דברים שהוא מקבל ודברים שהוא דוחה; ולעניין זה נוהגים אנו מנהג של פלגינן דיבורא..." הלכה זו נפסקה אף בע"פ 7477/08 איתן גץ נ' מדינת ישראל ואח' (2011): "...ייתכן גם ייתכן שיימצא כי בחלקה של העדות ניתן ליתן אמון ובחלקה האחר לאו, מטעמים שונים. בית המשפט נדרש אפוא לבחינה זהירה, קפדנית ודקדקנית של העדות או ההודעה, ובסיומה רשאי הוא, אם מצא יסוד סביר לכך, לקבל את אותם חלקים של העדות לגביהם סבור הוא כי העד דיבר אמת, ולדחות את אותם חלקים לגביהם סבור הוא כי אינם מהימנים או כי נותר ספק באשר למהימנותם...". לענייננו, על אף אי הדיוקים שהיו בהודעות העדים, הרי שהגרעין הקשה ביחס לקשר של הנאשם עם בני הזוג דיין ועדותם ביחס להתנהלותו מולם מהימנה ומקובלת עלי.

מרגע שהשתכנעתי שהעדים דוברי אמת, שהנאשם אשר עמד בראש העמותה התרים את הכספים כפי שמסר בהודעותיו, הונחה תשתית ראייתית מוצקה להוכחת אשמתו של הנאשם - אזי המסקנה המתבקשת, לאור גרסת ההגנה בה בחר הנאשם, היא שלא היה בכל המחדלים כדי לשנות את התוצאה המרשיעה, מה גם שבחישוב סכומי המרמה ניכיתי את ההוצאות להן טען הנאשם באופן מקסימלי, וזאת נוכח טענותיו כי הסכומים אלה לא נבדקו על ידי החוקרים בעת חקירתם.

המאשימה לא ביקשה לתקן את כתב האישום ולא פנתה לרשויות המיסים לצורך בירור העניין ובנסיבות אלה לא מצאתי מקום להיעתר לבקשת ב"כ המאשימה.

מסקנה סוף דבר אני מזכה את הנאשם מאישום 1, 7 ו-8 ומרשיעה אותו באישומים 2-6 ובאישום 9 כך שהנאשם נמצא אשם ב-6 עבירות של קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, על פי הסכומים שפרטתי בפרק בחינת המסד העובדתי של האישומים גופם.

על פי כתב האישום המתוקן המבקש הואשם והורשע בגין נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים לפי סעיף 38(1) לפקודה בצרוף תקנה 26(2) לתקנות (כתב האישום המתוקן לא הוגש בפניי).

בית-המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את עירעורו של המבקש בקבעו כי המבקש הודה בעובדות המתוארות בכתב האישום במסגרת הסדר הטיעון, וזאת בהיותו מיוצג על ידי עורך דין הבקיא בעינייני התעבורה.

לטענתו, הודאתו היתה חסרת גמירות דעת שכן היא ניתנה כתוצאה מהפעלת לחץ מצד עורך דינו.

...

לאחר שעיינתי בבקשה ובפסקי הדין של הערכאות הקודמות, הגעתי למסקנה כי דין הבקשה להדחות.

דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין.

הנאשם בהודאתו חסך זמן שיפוטי יקר (עדויות של עשרות עדים) וכיום הוא חווה חורבן משפחתי מוחלט, בני משפחתו התנתקו ממנו, ופתחו בהליכים לפנות את אישתו וילדיו מביתם, אישתו עזבה אותו וממתינה לסיום הליכי גירושין, פתוחים נגדו תיקים בהוצאה לפועל בסכום של 977,429 ש"ח (ס/2) והוא נמצא בהליכי פשיטת רגל (ס/5), לישכת עורכי הדין גזרה עליו השעייה עד ליום 10.5.2015 (ס/3), הקריירה שלו כעורך דין הסתיימה בפועל.

הערך המוגן במקרה זה הוא אותו ערך כפי שתואר באישומים הקודמים, הנאשם תיכנן מעשיו תיכנון מוקדם, ניצל את מעמדו כעורך דין ורק לאחר לחץ מצד המתלוננים נאלץ להשיב את הכסף שגזל.

לסיכום- מקובלת עליי עמדת הסניגור לפיה יש במקרה זה לגזור עונש כולל לכל האירועים (ראו סעיף 40יג'(ב)) ואזכיר כי בס"ק (ג) לסעיף 40 יג' נקבע: "בגזירת העונש לפי סעיף זה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, וישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת". הנאשם עורך דין במקצועו בעת ביצוע העבירות, מעל באמונם של לקוחותיו ופגע בכבוד המיקצוע ובתדמיתו.

...

קשה לתאר את נסיבות חייו של הנאשם כקשות ואפנה לניתוח המתואר בתסקיר שירות המבחן, גם אם נקלע הנאשם לקשיים כלכלים ובחר להיעזר בהלוואות מהשוק האפור, אין לראות בכך הצדקה לגנוב או לרמות את לקוחותיו ולהעדיף את התמיכה הכלכלית במשפחתו המורחבת על חשבון קניינם וממונם של המתלוננים ואפנה בעניין זה לפסק דינו של השופט א' א' לוי בע"פ 755/10 הנ"ל. בנוסף אני סבור כי יש צורך במקרה זה בהרתעת הרבים מפני ביצוע עבירה מסוג העבירה שביצע הנאשם וכי יש סיכוי של ממש שהחמרה בעונשו של הנאשם תביא להרתעת הרבים.

לסיכום- מקובלת עליי עמדת הסנגור לפיה יש במקרה זה לגזור עונש כולל לכל האירועים (ראו סעיף 40יג'(ב)) ואזכיר כי בס"ק (ג) לסעיף 40 יג' נקבע: "בגזירת העונש לפי סעיף זה, יתחשב בית המשפט, בין השאר, במספר העבירות, בתדירותן ובזיקה ביניהן, וישמור על יחס הולם בין חומרת מכלול המעשים ומידת אשמו של הנאשם לבין סוג העונש, ואם גזר עונש מאסר – לבין תקופת המאסר שעל הנאשם לשאת". הנאשם עורך דין במקצועו בעת ביצוע העבירות, מעל באמונם של לקוחותיו ופגע בכבוד המקצוע ובתדמיתו.

קנס באשר לגובה הקנס בגין עבירות מס מן הראוי להפנות לעניין שניידר הנ"ל : "שיקול נוסף בענישה בעבירות מעין אלו נובע מכך שהרווח המופק מביצוע עבירות פיסקליות אלו הינו כלכלי בעיקרו. יש לדאוג לכך שהעבירה לא תהא משתלמת גם בהיבט הכלכלי. לכן ישנה חשיבות לא מבוטלת בהטלת קנס גם בשיעור ממשי אשר ירתיע עבריינים מלשוב ולסטות מדרך הישר. עם זאת, הקנס צריך לשקף איזון קורלטיבי בין גובהו והמאסר שנגזר תחתיו, לבין יכולתו הכלכלית האמיתית של האדם לעמוד בו". בהתחשב בתקופת המאסר ויכולתו הכלכלית של הנאשם יעמוד הקנס על גובה של 50,000 ש"ח. סיכום לאור האמור לעיל אני דן את הנאשם לעונשים הבאים: · עונש של 7 שנות מאסר.