הודאה באחריות לתאונה והרשעה בעבירות כתב האישום

העובדות הצריכות לעניין; המשיב הורשע על פי הודאתו בעובדות כתב האישום המתוקן, בבצוע עבירות של נהיגה בקלות ראש, בנגוד לסעיפים 62(2) + 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה"); היתנהגות שגרמה נזק לרכוש וחבלה של ממש לגוף, בנגוד לתקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "התקנות"), בצרוף סעיף 38(3) לפקודה; עצירת רכב על גבי המדרכה, לפי תקנה 72(א)(2א) לתקנות, בצרוף סעיף 38(3) לפקודה ונהיגה תחת השפעה, בנגוד לתקנה 26(2) לתקנות.

כמו כן, כתוצאה מהתאונה ניזוק הרכב ונגרם נזק לחלון הראוה/קיר החנות "צלום אירועים". תחילה, כפר המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום והתיק נקבע לשמיעת ראיות ולאחר שנשמעו עדי התביעה הנוגעים לעניין לקיחת בדיקת הדם ומומחי המעבדה, הודיעו הצדדים ביום 19.10.22 כי הגיעו להסכמה לפיה המשיב יחזור בו מכפירתו, יודה ויורשע בכתב האישום המתוקן, באופן שתחת עבירת נהיגה בשיכרות יואשם המשיב בעבירת נהיגה תחת השפעת סמים מסוכנים או משכרים.

בבוא בית משפט קמא לקבוע את העונש הראוי בגדרי המיתחם, הוא היתחשב לקולה בהודאתו של המשיב במהלך שמיעת הראיות והחסכון בזמן השפוטי לאחר שויתר על עדים רבים; כן היתחשב בהודאתו באחריות לתאונה ולנזקיה והתרשמותו שהמשיב אכן מצר מאוד על השלכות התאונה הקשות על הנפגעות.

...

דיון והכרעה; לאחר שעיינתי בגזר הדין של בית משפט קמא ובכל החומר הרלוונטי ושמעתי את טענות הצדדים הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות ולהלן נימוקי.

לאור האמור לעיל, במקרה דנן בו עסקינן, בנהיגה תחת השפעת סמים, ברף רשלנות גבוהה ובחבלות הקשות שנגרמו לנפגעות, כן בשים לב למדיניות הענישה אני סבור כי העונש שהוטל על המשיב אינו חורג כל עיקר ממדיניות הענישה המקובלת והראויה במקרים דומים והעיקר בוודאי שאינו סוטה ממנה במידה ניכרת, שמצדיקה התערבות בית המשפט בערכאת הערעור – רע"פ 6579/12 אוחיון נגד מדינת ישראל (9.9.12); כן ראו עניין קנטור.

בית משפט קמא לקח בחשבון, כשיקולים לחומרה, את הפגיעות החמורות שנגרמו לנפגעות התאונה, ורמת רשלנותו של המשיב ברף הגבוהה ומנגד כשיקולים לקולא התחשב בהודאתו של המשיב, לקיחת אחריות והבעת חרטה וצער ובסופו של יום הטיל על המשיב מאסר בפועל של 9 חודשים שירוצה בדרך של עבודות שירות, שהינו ברף האמצעי של מתחם הענישה שקבע ואשר תואם את מדיניות הענישה הנהוגה במקרים דומים ולצד זאת הטיל על המשיב פסילה בפועל של 48 חודשים, זאת לצד ענישה נלוות של קנס ופיצוי לנפגעות, כך שבית משפט קמא ערך איזון ראוי בין השיקולים הנוגדים והעונשים שהטיל על המשיב משקפים איזון ראוי זה. נוכח כל האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

ביום 23.3.22 הוגשו לתיק הכרעת דין מיום 15.2.22 וגזר דין מיום 8.3.22 בעיניינו של ניסימוב בבית משפט השלום לתעבורה במחוז תל-אביב (בת-ים) ת"ד 7348-02-21, מהם עולה כי ניסימוב הורשע על פי הודאתו "בעובדות כתב האישום בעבירות של נהיגת רכב בקלות ראש, אי ציות לתמרור עצור וגרם תאונת דרכים בתאריך 6/7/20",וכי נגזר עליו עונש של קנס, פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון למשך 60 יום, ופסילה מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה למשך 3 חודשים, וזאת על תנאי למשך 3 שנים.

כאמור, נטען על ידי איי.די.איי כי ניסימוב הפר את הקבוע בסעיף סעיף 23(ב) לחוק חוזה הביטוח לפיו: "(ב)על המבוטח או על המוטב, לפי הענין, למסור למבטח, תוך זמן סביר לאחר שנידרש לכך, את המידע והמסמכים הדרושים לבירור החבות, ואם אינם ברשותו, עליו לעזור למבטח, ככל שיוכל, להשיגם." בנסיבות אלה, טוענת איי.די.איי, כי ניסימוב אינו זכאי לכסוי בטוחי, וזאת אף נוכח הקבוע בסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח: "הופרה חובה לפי סעיף 22 או לפי סעיף 23(ב), או שנעשה דבר כאמור בסעיף 24(ב), או שהמבוטח או המוטב מסרו למבטח עובדות כוזבות, או שהעלימו ממנו עובדות בנוגע למקרה הביטוח או בנוגע לחבות המבטח, והדבר נעשה בכוונת מירמה – פטור המבטח מחובתו." אף שכטענת ניסימוב, במכתב הדחייה, לא הפניתה איי.די.איי ברחל ביתך הקטנה לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח, הרי ששעה שבמכתב הדחייה, כמו גם בכתב ההגנה (שם הפניתה איי.די.איי לסעיף 25 לחוק חוזה הביטוח), נטען כי "עולה חשד כבד לזהות הנהג ברכב בעת הארוע", לא ראיתי שלא לידון בטענות איי.די.איי בהקשר זה. בהנתן הרשעת ניסימוב במסגרת ת"ד 7348-02-21, ושעה שמדובר בפסק דין שניתן בהליך פלילי, הרי שזה ישמש ראיה לכאורה לאמור בו בהליך הנוכחי, וזאת בהתאם לסעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כך: "42א.(א)הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי" בהקשר זה ראוי לציין, כי גם במקרה בו נאשם הורשע על פי הודאתו יראו את עובדות כתב האישום בגדר "הממצאים" של פסק הדין המרשיע, וזאת כפי שנקבע בע"א 71/85 "אריה" חברה לביטוח בע"מ נ' סילביה בוחבוט, מא(4) 327 (1987) ‏ (ניתן ביום 5.11.87): "הנהג הורשע בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום (לאחר תיקון) על-פי הודאתו ובלא הבאת הוכחות. השאלה אשר יש להשיב עליה עתה היא, מה הם "הממצאים" של פסק-דין מרשיע המבוסס על הודאת נאשם, אשר יהיו קבילים כראיה בהליך האזרחי.

...

באשר לבקשת התובעים לחייב את הנתבעים בתשלום מלוא הסכום בו נשאו התובעים בגין שכר המומחה מטעם בית משפט, לא ראיתי להיעתר לה, וזאת בהינתן הקוטביות שבין חוות דעת מומחה מטעם בית משפט, שסכומה כמעט זהה לזה שנקבע על ידי המומחה מטעם ניסימוב, לזו של התובעים, ובהינתן שהאמור תרם להתארכות ההליך.

בנסיבות אלה, ישלמו הנתבעים לתובעים מחצית הסכום ששולם על ידי התובעים למומחה מטעם בית משפט – קרי, סך של 2,925 ₪.

כמו כן, ישלמו הנתבעים את סכום האגרה כפי ששולם, ושכר טרחת עו"ד בסך של 2,130 ₪.

מכאן, איפוא, טענת הנתבע 1 כי לא היה מגע בין רכבו לרכב התובעים, אינה עומדת בסתירה לממצאים ולמסקנות שביסוד פסק הדין הפלילי שכן כאמור הודאת הנתבע 1 במיוחס לו בכתב האישום אינה חובקת עובדות קונקרטיות ומלאות אודות היתרחשות התאונה בפועל כפי שניתן לראות מהתשתית הראייתית כולה, ועל כן לטעמי אין בהרשעה על יסוד ההודאה בכתב האישום לבדה בכדי לחסום את הנתבעים דנן מלטעון לחלוקת אחריות בין הנהגים לקרות התאונה ובהתאמה להוכיח את חלקם של כל אחד מהנהגים האחרים וזאת בשים לב לעובדה שגם לנתבע 1 חלק מסויים בהתרחשותה.

אולם בעניינינו, טענת הרשלנות התורמת מצד הנתבע 3 והצד השלישי לא נטענה בהליך הפלילי, וממילא לא נבחנה לגופה, בהנתן הודאת הנתבע 1 בעבירות כתב האישום בפתח הדיון הראשון שהתקיים בתיק.

...

טענות הצדדים לטענת הנתבעים 1-2, אירוע התאונה כפי שהוצג בגירסתם מתיישב עם ממצאי חקירת המשטרה ועדויות הנהגים המעורבים באירוע, וכל אלה תומכים במסקנה כי האחריות לקרות התאונה אינה רובצת לפתחו של הנתבע 1.

בנסיבות אלה, חלה הוראת סעיף 42א לפקודה הקובעת כי הממצאים והמסקנות של פסק דין פלילי חלוט המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם, אם המורשע הוא בעל דין במשפט האזרחי.

יפים לעניין זה דבריו של כב' השופט עמית בת"א 565/03 ראובן בן ציון נ' חזן דוד ואח' (ניתן ביום 25.1.2007), פסקה 7: "עם זאת, הרציונל שבבסיס סעיף 42א', לפיו לבעל הדין המורשע היה יומו בבית המשפט וניתנה לו ההזדמנות להוכיח טענתו, נפגם-משהו, מקום בו הכרעת הדין בהליך הפלילי לא ניתנה לאחר שהצדדים הביאו כל ראיותיהם". עם זאת הבהיר כב' השופט עמית "רחוק אני מלקבוע כי כל אימת שהנתבע הורשע על פי הודאתו, הוא רשאי להביא ראיות לסתור". עיון בחומר החקירה שצורף לבקשה אינו עונה על הדרישה לקיום ראיות של ממש להודאת שווא, ואף אם גרסאות חלק מן המעורבים בתאונה מתיישבות עם גרסת הנתבע 1 אין בכך בכדי להלום את דרישת הסף.

סוף דבר הנתבעים 1-2 יהיו רשאים להביא ראיות להוכחת טענתם לחלוקת האחריות בין הנתבע 1 לבין הנתבע 3 והצד השלישי.

בקשת הנתבעים 1-2 להבאת ראיות לסתירת הרשעת הנתבע 1 כמי שאינו אחראי כלל לתאונה – נדחית בזאת.

לפניי ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחדרה, בתיק ת"ד 5904-03-20 מיום 24.10.2021, בו הושתו על המערערת, שהורשעה על פי הודאתה באחריות לתאונת דרכים, עונשים שונים, אשר כללו, בין היתר, צו שירות לתועלת הציבור, מאסר על תנאי ופסילה בפועל מלקבל ו/או מלהחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 12 חודשים.

המערערת הודתה בעובדות כתב האישום, ועל סמך הודאתה, הורשעה בעבירות שיוחסו לה כמצוין לעיל.

אשר לעונש המתאים למערערת בתוך גדרי המיתחם, בסופו של יום ונוכח נסיבותיה האישיות של המערערת; בעיקר הודאתה בהזדמנות הראשונה ונטילת האחריות המלאה מצידה, נסיבות חייה הלא פשוטות, הוותק הרב בנהיגה (מעל 30 שנה) כשלחובתה 9 הרשעות קודמות מסוג בררת משפט, ותסקיר שירות המבחן שהוגש בעיניינה, מצאתי לקבוע, כי מכלול הנסיבות שאינן קשורות בבצוע העבירה חייבו הקלה נוספת בעונש הפסילה, באופן שיש להעמידו על תקופה של 8 חודשים.

...

לאחר שנשמעו הטיעונים לעונש, נתן בית המשפט קמא את גזר דינו מושא ערעור זה. בכל הנוגע למתחם העונש ההולם, נקבע כי המתחם "ההולם אירוע זה מתחיל ממאסר על תנאי עד מאסר בן 6 חודשים שיכול וירוצה בעבודות שירות או צו של"צ, פסילה בפועל של 10-36 חודשים, ועונשים נלווים". המערערת טוענת, כי בית משפט קמא טעה בכך שלא העמיד את הרף התחתון של המתחם, במרכיב הפסילה בפועל, על שלושה חודשי פסילה, היא תקופת המינימום הקבועה בפקודת התעבורה למי שמורשע בעבירה המנויה בתוספת השנייה לפקודה.

טענותיה של המערערת בפתח הדיון בפניי, לפיהן, העובדה כי מדובר בנהגת עם וותק נהיגה רב שנים, ללא מעורבות בתאונות, שהודתה בהזדמנות הראשונה ואף ביקשה לבצע של"צ כדי להביע חרטה, כל אלה חייבו קביעת מתחם עונש הולם שמתחיל מפסילת המינימום, דינה להידחות.

למעלה מהצורך אציין, כי גם הטענה לפיה בית המשפט שגה עת קבע תחילה כי מדובר באירוע אחד ובהמשך ראה את העבירות כל אחת בפני עצמה, אף היא דינה להידחות.

זאת כאמור בכפוף למסקנה הסופית שלי לעניין הרף התחתון של המתחם.

ראו, בין היתר, סעיף 40י (ב)(2) לחוק העונשין המעגן את סמכותו של בית המשפט, "לבקשת אחד מהצדדים, להתיר להביא ראיות בעניין נסיבות הקשורות בביצוע העבירה בשלב הטיעונים לעונש, אם שוכנע כי לא הייתה אפשרות לטעון לגביהן בשלב בירור האשמה או אם הדבר דרוש כדי למנוע עיוות דין". סוף דבר השורה תחתונה מכל האמור היא, שנוכח נסיבותיה של המערערת עליהן עמדתי לעיל, ויתר רכיבי הענישה שנגזרו, ומשהענישה היא לעולם אינדיבידואלית, מצאתי לקבוע כי העונש שנגזר על המערערת חורג לחומרה, זאת מבלי שנעלמו מעיניי נסיבות התאונה, לרבות מידת הרשלנות ותוצאותיה של התאונה.

הבקשה להביא ראיות לסתור פסק דין מרשיע נגד יוסף ח'טיב הוגש כתב אישום, כמי שנהג ב-BMW בעת התאונה הנדונה.

אלא שיוסף ח'טיב הורשע על פי הודאתו בשורת עבירות המצביעות על אחריותו לניזקי התאונה כלפי כלל המעורבים; ואם לא תנתן למנורה האפשרות להביא ראיות לסתור פסק דין זה, תימצא היא חבה בחובו הפסוק, מבלי שהייתה לה היזדמנות להביא ראיותיה ולהוכיח, כי למעשה לא יוסף ח'טיב הוא שנהג.

...

אשר לטענה, כי ראיותיה של מנורה כבר נבחנו על ידי המשטרה, ובכל זאת – היא קיבלה החלטתה להמשיך את ההליך הפלילי נגד יוסף ח'טיב, הרי שאין בכוחה להביאני למסקנה אחרת.

לאור האמור, הבקשה מתקבלת, ולמנורה ניתנת רשות להביא ראיות לסתור את פסק הדין אשר הרשיע את יוסף ח'טיב, כמפורט לעיל.

יוצא, אפוא, שגם בקשתה של מנורה לגילוי נדחה של דו"ח החוקר מתקבלת.