כתב האישום המתוקן בשלישית כלל אף הוא שישה אישומים ובהם יוחסו למבקש עבירות מירמה והפרת אמונים, קבלת דבר במירמה, איסור שימוש במוצרי תעבורה ואיסור תיקון רכב בשטחי הרשות לפי חוק הגבלת השמוש ורישום פעולות בחלקי רכב משומשים (מניעת גניבות), תשנ"ח-1998, שלוש עבירות השגת מידע לפי חוק המירשם הפלילי ותקנת השבים, התשמ"א-1981 והפרת סודיות לפי חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א-1981.
ביום 5.3.18 הודיעו הצדדים על הסדר טיעון שנערך בעיניינה של הנאשמת הנוספת, היא הודתה בעבירת שותפות להפרת אמונים שיוחסה לה ונקבעה אשמתה, וביום 15.10.18 היא הורשעה בעבירה שביצעה, ונגזרו עליה 140 שעות שירות לתועלת הציבור, מאסר מותנה וקנס.
בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן:
"ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל ארוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעיניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להמשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר."
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.
ככל שהדברים נוגעים לעילה שלפיה לא היה יסוד לאשמה ביחס לאישומים שמהם זוכה המבקש, יש לומר כי הראיות שהובאו במשפטו של המבקש ביססו הכרעה שיפוטית בדבר אשמתו של המבקש בחלק גדול מתוך האישומים, ובמסגרת הכרעת הדין של בית משפט השלום הוא הורשע בחלק גדול מהאישומים והעבירות שיוחסו לו.
זיכויו של המבקש בפסק דינו הראשון של בית המשפט המחוזי לא התבסס על היעדרה של תשתית ראייתית מספקת, אלא נשען על הכרעתו של בית המשפט המחוזי בסוגיה משפטית שלא נטענה על ידי המבקש, ממילא לא נידונה בבית משפט השלום, ומכל מקום הכרעה זו שונתה בפסק דינו של בית המשפט העליון.
...
בשולי פסק הדין ציין בית המשפט המחוזי כדלקמן:
"ראשית, מכתב אישום שהחזיק שישה אישומים נותר לבסוף אישום אחד שמתוכו הורשע המערער בשל אירוע אחד. יוער בהקשר זה כי לגבי חלק מהאישומים התעורר ספק בנוגע לשאלה אם היה מקום להגיש בעטיים כתב אישום פלילי ודומה כי היה מקום לשקול להסתפק בפעולה במישור המשמעתי בלבד. שנית, כתב האישום המקורי נגד המערער הוגש ביום 22.10.17, לפני יותר מחמש שנים. חלוף הזמן הוא גורם משמעותי שיש לשקול, במיוחד בשים לב לכך שאין לתלות במערער את האשמה לכך, שעה שפרק זמן לא מבוטל חלף מאחר שהדיון בעניינו עורר סוגיה עקרונית וחשובה שבירורה תרם להימשכות ההליכים. שלישית, יש ליתן משקל נכבד גם למחיר הכבד ששילם המערער הן בחייו המקצועיים הן בחייו האישיים בגין מעורבותו באירועים מושא כתב האישום. אכן, על אדם לשאת בתוצאות מעשיו אולם דומה כי עומק הפגיעה במערער אינו עומד ביחס סביר למעשים אשר לפיהם הורשע בסופו של דבר."
המבקש הגיש בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ובהחלטתו מיום 16.4.23 ברע"פ 2152/23 דחה בית המשפט העליון את הבקשה.
אשר לעילה הראשונה –"לא היה יסוד לאשמה", הפסיקה קבעה כי יש לבחון באופן אובייקטיבי האם התשתית הראייתית שהונחה לפני התביעה הקימה "סיכוי סביר להרשעה", כלומר, האם תובע סביר וזהיר היה מגיע למסקנה שיש מקום להגשת כתב אישום (ע"פ 5851/19 מדינת ישראל נ' אברג'יל (נבו 2.2.20)).
עם זאת אני סבורה, כי בבחינת בקשת פיצויים לפי סעיף 80 לחוק העונשין המתייחסת לכתב אישום ענף ומורכב דוגמת זה שהוגש נגד המבקש, אין מקום לבחון באופן נפרד כל עובדה שנטענה בכתב האישום, הוראת חיקוק או אישום, בפרט כאשר אישומים 4-6 זכו לנתח קטן בלבד ממאמצי הגנתו של המבקש (ראו למשל סיכומי ההגנה מיום 18.4.19 בעמ' 17-18), ויש לבחון את התמונה הראייתית בכללותה.
