הובלת נשק צבאי ללא רשות

העירעור המדינה מערערת על קולת העונש שנגזר על המשיב, וטוענת כי הוא אינו הולם את מידת הפגיעה בערכים המוגנים ומידת אשמו של המשיב, כמו גם את הצורך המשמעותי להרתיע מפני ביצוע עבירות כגון-דא. בהקשר זה מדגישה המדינה את חומרת המעשים בהם הורשע המשיב, שאינם בגדר מעידה חד-פעמית, במסגרתם חימש המשיב את רצועת עזה בנשק התקפי וביצע הובלות נשק עבור האירגון.

לטענת המדינה, הן מיתחמי העונש שנקבעו והן העונש שנקבע בתוככי המתחמים הם "מופרזים לקולא", בהיתחשב במידת הסכנה הטמונה במעשים ובמדיניות הענישה הנוהגת במקרים דומים, וזאת, בהפנותה לפסיקת בית משפט זה. עוד נטען, כי ניתן משקל יתר לנסיבותיו האישיות של המשיב ולחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות – שיקולים שאין ליתן להם את הבכורה כשעסקינן במעשים כגון-דא. אשר לחלוף הזמן, נטען כי לשיקול זה ממילא יש לייחס משמעות פחותה, שכן העבירות בוצעו על-ידי אדם המצוי בשטח רצועת עזה, אליו ניתן להגיע רק באמצעות כוח צבאי, באופן שאינו מאפשר לרשויות החוק והאכיפה של המדינה לטפל בעיניינו במהירות.

...

גם היבט זה של הפרשה חיזק את מסקנתי לפיה אין מקום להחמרה בעונשו של המשיב.

סוף דבר, לוּ תשמע דעתי, יידחה הערעור.

דומה אפוא שלא זה המקרה שבו יש להיעתר לערעור המדינה בנסיבות שבהן נגזרו על המשיב מספר שנות מאסר.

המשיבים טענו כי בסוף שנת 2016 הוגש נגד העותר כתב אישום בגין נשיאת הובלת חלק של נשק או תחמושת (החזקת תחמושת ברובה אויר ללא רישיון) והתחזות לאחר , ובכך עבר העותר עבירה על חוק כלי ירייה, תש"ט-1949 (להלן "החוק"), ובשנת 2018 היה העותר מעורב בעבירת היתחזות לשוטר ואיומים על נהג אוטובוס , וכי היתנהגות זו של העותר בשתי הזדמנויות שונות , מעידה על מסוכנות אישית לשאת כלי ירייה.

המשיבים טענו כי הוגש נגד העותר כתב אישום בגין העבירה הראשונה, שבוטל (על אף שהעותר הודה במיוחס לו), על רקע עברו הנקי, הכולל שירות צבאי, אך אין בעובדה זו כדי למנוע מהרשות המינהלית להסיק נגד העותר מסקנות מינהליות, המבוססות על עצם הגשת כתב האישום.

...

אמנם ההלכה היא כי יש ודי בחשד , בעקבותיו לא הוגש כתב אישום, כדי לקבוע כי ההחלטה לבטל רישיון היתה סבירה (עע"מ 5878/11 קלנטריה נ. פקיד רישוי כלי יריה (28.1.13) אולם ככל שהדברים אמורים באירוע השני, לאחר שבחנתי את תיק החקירה שהוגש לעיוני בלבד על ידי ב"כ המשיבים, איני סבורה כי מדובר בחשש ממשי לאלימות ולסכנה לשלום הציבור, מה עוד שהעותר משרת במילואים ובמסגרת זו אף נושא נשק.

אני סבורה כי בנסיבות הקיימות, וכאשר ברור כי התיק בגין האירוע השני נסגר ולא יוגש בגינו כתב אישום, ראוי כי המשיבים ישקלו מחדש עמדתם ליתן לעותר רישיון כמבוקש על ידו, על בסיס הקריטריונים הנהוגים היום.

לפיכך, אני מקבלת באופן חלקי את העתירה באופן שעניינו של העותר מוחזר למשיבים, כאמור לעיל.

בכל הנוגע לנסיבות ביצוע העבירה – בית משפט קמא לא היתעלם מכך שמלכתחילה המערער חש תחושת איום, שהובילה אותו להצטייד בנשק הצבאי ובמחסנית כאשר יצא מביתו כדי לברר את פשר הקולות הזרים שנשמעו בסמוך לבית מגוריו בשעת לילה מאוחרת.

בית משפט קמא אף לא היתעלם מכך שהמערער החזיק בנשק ברשות (במסגרת שירות מילואים) וכי המערער לא דרך את הנשק במהלך הארוע.

...

איננו סבורים כי יש בו כדי לשנות מן המסקנה אליה באנו, בשים לב לכך שנסיבות ביצוע העבירה באותו מקרה אינן דומות (הנשק כוון כלפי הקרקע) ובהתחשב בנסיבות יוצאות-הדופן של אותה פרשה כמפורט בפסק-הדין, באופן שאין בו כדי ללמד על העניין שלפנינו.

אשר על כן, לא מצאנו להתערב בהחלטת בית משפט קמא לדחות את בקשת המערער לביטול הרשעתו.

לא מצאנו להתערב בעמדת בית משפט קמא שלא לסטות מן המתחם בנסיבות המקרה.

כך, חוק העונשין (תיקון מס׳ 140 – הוראת שעה), התשפ״ב-2021, ס״ח 472, מחייב גזירת 'עונש מיזערי' לעבירות החזקה, רכישה וסחר בנשק, בין היתר, המהוה רבע מהעונשים המירביים הקבועים בצידם – וזאת לצורך הגברת ההרתעה מפני ביצוען (דברי הסבר להצעת חוק העונשין (תיקון מס׳ 142 – הוראת שעה) (עונש מיזערי על החזקת נשק בלא רשות על פי דין), התשפ״א-2021, ה״ח 90).

טז. תפ"ח (מח' נצרת) 41585-03-16 מדינת ישראל נ' הייב (21.3.2017) - הנאשם הורשע, על פי הודאתו במסגרת הסדר טיעון, בעבירות הבאות: חבלה בכוונה מחמירה, לפי סעיף 329(א)(2) לחוק העונשין; נשיאה והובלה של נשק שלא כדין, לפי סעיף 144(ב) רישא לחוק העונשין; יריות בנשק חם באיזור מגורים, לפי סעיף 340א לחוק העונשין; הסתייעות ברכב לבצוע פשע; נהיגה בלא רישיון נהיגה ובלא רישיון רכב ושימוש ברכב בלא פוליסת ביטוח בתוקף.

נוכח מעורבותו הפלילית, כבר מגיל 13, הנאשם לא גויס לצה"ל. הוריו של הנאשם התגרשו בהיותו כבן 13, ושניהם נפטרו לפני כשנתיים וחצי.

...

ברם, דרכו השיקומית הממושכת והלא פשוטה שעשה הנאשם, לצד שאיפתו להמשיך בה בעתיד, הובילוני למסקנה כי יש לזקוף את הצלחותיו במסגרת השיקומית ובעיקר רצונו של הנאשם להמשיך בה כשיקול נכבד לקולה בענישתו, על מנת לעודדו לילך בדרך שיקומית, ולקבוע את רכיב המאסר בפועל שראוי להשית על הנאשם לפי הרף התחתון של מתחם הענישה ההולם בעניינו.

בנוסף לכך, בהתחשב בתקופת המאסר בפועל המושתת על הנאשם, הקשיים המשפחתיים, הבריאותיים והכלכליים עמם מתמודדת משפחתו, בפרט בעקבות מחלתו של אחד מילדיו, ובהביאי בחשבון את יישוב הסכסוך בין הנאשם לבין קורבן העבירות ובני משפחותיהם, באתי למסקנה כי ראוי בנסיבות העניין להימנע מהטלת ענישה כלכלית על הנאשם, בדמות קנס או פיצוי.

סוף דבר אנו מטילים אפוא, פה אחד, על הנאשם, דוד עזרא, את העונשים המפורטים בחוות דעתו של אב"ד, השופט יוסי טופף.

ובנוסף כי בשום שלב לא הייתה למשיב רשות לשאת/להוביל/להחזיק נשק שנתפס ברשותו.

לשאלה אם שירת בצבא מסר "יש לי בעיה שם במערכת רציתי להראות לכם". וכשנישאל שוב אם שירת מסר "עניתי לך" ולשאלה איך יש לו רישיון לנשק כאשר הוא הורשע בעבירת נשק מסר "אתה משרד הבטחון לא אני, הם צריכים לתת תשובות". מסר כי החזיר ציוד שהיה ברשותו וכי יתר הציוד היה עתיד למסור למישטרה, כי לטענתו הקצינה בצבא לא הייתה מוכנה לקבל את הציוד הזה.

...

אני סבור כי טוב היה עושה המשיב אם היה משתף במאמצים אלו במסגרות אזרחיות שפעלו באזור ולא בניסיונות להשתלב בכוחות הצבא תוך שהמשיב ניצל את הכאוס לצורך ביצוע העבירות לכאורה בהן הוא מואשם.

סוף דבר, אני קובע כי קיימות ראיות לכאורה במידה ובעוצמה מספקת המבססות סיכוי סביר להרשעתו של המשיב בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום בשלב זה של ההליך.

לא שוכנעתי בדבר כרסום ראייתי.