ההשלכות המשפטיות של קלון

נותרה להכרעה שאלת הקלון ואזכיר כי "תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא בדיקת כשרותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות. היא נועדה לאפשר את ניפויו של זה אשר לוקה מבחינה ערכית מבין המועמדים לאותם תפקידים, וזאת כדי להבטיח את האמון במערכת הציבורית ובשלטון החוק" (בג"ץ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפיסקה 36 (26.02.2008).

...

כפל חומרה זה מוביל אל המסקנה כי במעשה מסוג זה שביצע המשיב, בנסיבות שביצע את העבירה, דבק הקלון.

אשר על כן, ובנסיבות המקרה, סבור אני כי במעשיו של המשיב דבק הקלון.

בהתאם, אנו מורים כי המשיב ירצה את עבודות השירות בהתאם למפורט בחוות דעתו של הממונה על עבודות השירות.

וכך נאמר בעיניין בג"צ 5699/07 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה פ"ד ס"ב (3) 550: "מושג זה מתייחס לפגיעה מיוחדת, קשה מהרגיל, בעקרונות של מוסר, אשר בשל חומרתה כרוכות בה השלכות מעשיות מעבר להרשעה בעבירה. ... זהו מונח הנושא עמו מטען מוסרי-ערכי שלילי, בבחינת דופי מוסרי, הניזון מתפיסות ערכיות ומאמות מידה מוסריות הרווחות בחברה". תמצית תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא איפוא בדיקת כשירותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות: "תכליתה של ההכרעה בשאלת הקלון היא בדיקת כשרותו המוסרית של אדם למלא תפקידים בעלי השלכות ציבוריות. היא נועדה לאפשר את ניפויו של זה אשר לוקה מבחינה ערכית מבין המועמדים לאותם תפקידים, וזאת כדי להבטיח את האמון במערכת הציבורית ובשלטון החוק" (פרשת פלונית, פיסקה 36).

בעת קביעתו של קלון מתרכז המבט בציבור ובדופי שבמעשה, ובנסיבות בהן בוצעה העבירה, המעידות על כך שבמעשיו של הנאשם נפל פגם מוסרי חמור, כשבית המשפט מודע לכך שהחלטתו עשויה להשליך על כהונתו הציבורית של הנאשם (בג"צ 5853/07 אמונה תנועת האישה הדתית הלאומית נ' ראש הממשלה (2007); פרשת פלונית, פסקה 36), בג"ץ 251/88 עודה נ' טאלל ראבי ראש המועצה המקומית ג'לג'וליה (1989)).

...

בענייננו, סבורני כי נסיבות העבירה בה הורשע הנאשם 1 הינן כאלה שיש עמן קלון, וזאת בשים לב לרום מעמדו ולתפקידו כרב עיר.

נוכח האמור, סבורני כי בנסיבות אלה, הימנעות מקלון עלולה לפגוע באמון הציבור במוסד הרבנות הראשית ובמוסד רבני הערים, ועל כן קביעת הקלון בענייננו היא מחוייבת המציאות.

על רקע הנסיבות וערכי החברה ותפישותיה, תכליות מוסד רב העיר ומעמדו הנורמטיבי, והציפיה הציבורית ממנו, סבורני כי הדופי שנפל במעשיו של הנאשם 1 והמוסר הציבורי מחייבים במקרה זה לקבוע כי במעשיו דבק קלון, וכך אני קובע.

המבקש ערער לבית המשפט המחוזי בחיפה על הרשעתו, ואילו המשיב ערער על הקביעה בדבר העדר קלון במעשהו של המבקש, ועל המנעותו של בית משפט השלום מלפסוק פיצויים לטובתו.

טענותיו של המבקש במקרה הנוכחי, אינן חורגות מגדר עניינו האישי של המבקש והנסיבות המיוחדות הקשורות למעשה נשוא ההרשעה, ואינן מציגות שאלות שיש להן השלכה משפטית כללית או השלכה ציבורית אשר מצדיקות סטייה מן הכלל האמור.

...

בפניי בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופטים ח' פיזם, ש' ברלינר, א' רזי) בע"פ 3545/03, שניתן ביום 21.10.04, ולפיו נדחה ערעורו של המבקש על הרשעתו בבית משפט השלום בירושלים (השופטת ר' למלשטריך-לטר) בק"פ 16/98, והתקבל באופן חלקי ערעורו של המשיב על גזר הדין.

דין הבקשה להידחות.

לא מצאתי בטענותיו של המבקש לעניין גובה הפיצוי שהוטל עליו לשלם למשיב, כמו גם לעניין חיובו בתשלום קנס לצד חיובו בשכ"ט עו"ד, משום הצדקה למתן רשות ערעור לבית משפט זה. הבקשה לרשות ערעור נדחית ועימה נדחית גם הבקשה לעיכוב הביצוע.

כבר בראשית הדברים יוער כי בסעיף 4 להסדר ציינו נציגי המדינה כך: "רשמנו בפנינו את הודעת הנאשם בדבר החלטתו להתפטר מהכנסת ועל כן היועץ המשפטי לממשלה לא טוען בעיניין הקלון בפני הערכאה הדיונית". יחד עם זאת, במסגרת הטיעון העדכני בהליך הנוכחי, שהוצג בפנינו בשם היועצת המשפטית לממשלה, הובהר כי הסדר הטיעון (דהיינו במישור היחסים שבין דרעי ובין רשויות התביעה) לא כלל התחייבות משפטית של דרעי לפרישה מכהונה בכנסת או בממשלה כתנאי פורמאלי להסכמת התביעה להסדר.

בעניינינו, קיים חשש כבד, ולמעשה אף מעבר לכך, כי השמוש בסמכות המכוננת המגולם בתיקון חוק היסוד, ובפרט הוראת התחילה שלו, לא נעשה לשם השגת מבנה משטרי טוב יותר בראייה כללית, אלא לצורך נקודתי ובעייתי – על מנת לעקוף את הדרישה לברר את השלכות ההליך הפלילי על כשירותו של חה"כ דרעי להיתמנות לשר באמצעות המסגרת המשפטית שנקבעה לכך, קרי, פנייה ליושב ראש ועדת הבחירות לכנסת כאמור.

...

על רקע האמור, ניכר כי אין זה ההליך המתאים להכריע בסוגיית הקלון, לא במפורש ולא במשתמע.

סוף דבר בהינתן עמדתי זו, איני מוצא לקבוע שהחלטת ראש הממשלה שלא להעביר את השר דרעי מתפקידו חורגת באופן קיצוני ממתחם הסבירות.

בסיכומו של דבר, בהינתן אופי הפגם עליו עמדתי לעיל, לו דעתי הייתה נשמעת היינו מורים על דחיית העתירות בעיקרן.

לעניין זה פועלת הלישכה לפי סעיף 75 לחוק לישכת עורכי הדין, הקובע לאמור: "הרשעה בפלילים 75. עורך דין שהורשע בבית משפט או בבית דין צבאי בפסק סופי בשל עבירה פלילית, רשאי בית דין משמעתי מחוזי, על פי בקשת קובל, להטיל עליו אחד הענשים האמורים בסעיף 68, אם מצא שבנסיבות העניין היה בעבירה משום קלון". עניין הכללתה של ההרשעה במירשם הנ"ל אינה תנאי להפעלתו של סעיף 75 או של סעיף 68 המוזכר בו. סעיף 20(א) הוא, לעומת זאת, בעל משמעות ותחולה כלליות.

אין עניינו רק המירשם או מסירת המידע מתוכו, אלא הוא קובע, כלשונו, מה השפעתה של מחיקתה מן המירשם של הרשעה "לענין כל דין". משמע, נדונות כאן השלכותיה המשפטיות והמשמעות הכללית של המחיקה.

בשולי הדברים אוסיף שתי הערות: (א) התייחסתי כאן רק להיבט המשפטי של הנושא שלפנינו.

...

בשנים האחרונות נתמתנה גישה זו, ומקובלת עלינו היתחשבות, גם בהליכים משמעתיים, בנסיבות אישיות קשות, אך במידה ובמשורה.

פרשנות זו איננה מקובלת עלי, כי אין לה סימוכין בנוסחו של החוק ובהקשר החקיקתי.