ההשלכות הכספיות של אי-תשלום אגרות בכביש 6 חוצה ישראל: פיצוי וחזר הוצאות

יבואר בנקודה זו, כי ב-עע"ם 7705/16 רונן נ' מדינת ישראל – רשות המיסים, פסקה 6 (15.7.2018) (להלן: עניין רונן)) נקבע כי התשלום עבור נסיעה בכביש אגרה אינו תשלום חובה, אלא "מחיר" שאותו משלם הנהג למפעיל כביש האגרה תמורת השרות שניתן לו. כך, הגם שחוק כביש אגרה נוקט לשון "אגרה" ביחס לתשלום זה. גובה התשלום בכל נסיעה בכביש 6 מחושב על פי מרחק הנסיעה, סוג הרכב וסוג הלקוח (מנוי או מזדמן).

בית המשפט הבהיר כי לפי סעיף 4(5) לחוק כביש אגרה, שיעור האגרה הנקוב בחוזה הזיכיון הוא המחיר המירבי לנסיעה, והמשמעות היא שדרך ארץ לא חייבת לגבות את הסכום הגבוה ביותר שהחוק וחוזה הזיכיון מאפשרים לה. וככל שבחרה לגבות סכום נמוך מהסכום המירבי האפשרי – "אין היא רשאית עתה לחזור בה ולערוך את החשבון לפי מירב זכותה" (בפיסקה 66 להחלטה).

לעמדתה, לא היה מקום לחזור ולהדרש לסוגיית השלכותיו של אי פירסום המחיר ברשומות, משעילה זו מוצתה במסגרת הדיון בעיניין מינהרות הכרמל.

לעומת זאת, נטען כי לדרך ארץ קם אינטרס הסתמכות בכל הנוגע לגביית התשלום, שכן פעלה כפי שפעלה מאז שניפתח כביש 6 לתנועה בשנת 2002 תחת פקוח רגולטורי של חברת כביש חוצה ישראל בע"מ – שהיא חברה ממשלתית, המשמשת כזרוע של משרד האוצר ומשרד התחבורה לצורך התיכנון, ההקמה והפיקוח על כביש 6 (להלן: הרשות הממונה).

פרט לפגיעה האפשרית בדרך ארץ במקרה זה, הרשות הממונה חוששת כי להחלטת האישור עלולות להיות השלכות רוחב שליליות על הסדרי זיכיון נוספים, תוך פגיעה בודאות המשפטית והמסחרית בהתקשרויות מסוג זה. עוד מבהירה הרשות הממונה, כי ישנו חשש שכתוצאה מריבוי תובענות ייצוגיות מהסוג הנידון יגולגלו ההוצאות לפתחה של קופת המדינה, מאחר שבמיזמי B.O.T. רבים, וכך גם בכביש 6, המדינה ובעל הזיכיון חולקים בהכנסות מהמיזם.

המסקנה המתבקשת היא כי הגם שדיני החוזים מכירים בכך שלהפרת חובת פירסום המחיר עשויות להיות השלכות שונות במישור החוזי, אין השלכות אלה מקנות בנסיבות המקרה בו עסקינן סעד כספי לציבור הלקוחות (לא פיצויים ולא השבה) המאפשר נהולה של תובענה כייצוגית.

...

סוף דבר אציע לחבריי לקבל את בקשת רשות הערעור, לדון בערעור לפי הרשות שניתנה ולקבל את הערעור באופן שהחלטת האישור תבוטל וייקבע כי בקשת האישור נדחית.

המסקנה המתבקשת היא כי הגם שדיני החוזים מכירים בכך שלהפרת חובת פרסום המחיר עשויות להיות השלכות שונות במישור החוזי, אין השלכות אלה מקנות בנסיבות המקרה בו עסקינן סעד כספי לציבור הלקוחות (לא פיצויים ולא השבה) המאפשר ניהולה של תובענה כייצוגית.

מסקנה זו משתלבת עם התפקיד שיש בימינו לפרסום ב"רשומות".

לנוכח האמור, דחה בית משפט קמא את העתירה בהגיעו לכלל מסקנה, כי החלטת ועדת המכרזים לבטל את זכייתם של המבקשים הנה סבירה, ואין להתערב בה. בנוסף, חייב בית משפט קמא את העותרים לשלם למשיבה הוצאות בסכום של 10,000 ₪.

במילים אחרות, נטען, כי "המשך הליכי המיכרז לשיווק המגרשים ורישום הזכויות בהם על-שם צד ג' הופכים את גוף העירעור לתאורטי וחסר כל תוחלת". מנגד, כך טענו המבקשים, אין בקבלת הבקשה למתן סעד זמני, כדי לגרום למשיבה נזק בלתי הפיך אשר לא ניתן לריפוי, באמצעות פיצוי כספי.

אשר לסכויי העירעור, סבורים המבקשים כי אלה טובים, שכן במקרה הדומה לעניינם, נקבע כי במקום בו נפל פגם טכני של איחור בן יום אחד, אין עילה לביטול הזכייה במיכרז.

יחסי הגומלין בין השיקול הנוגע לסכויי הצלחת העירעור, לבין השיקול בדבר מאזן הנוחות, מוכרים בפסיקה כמבחן משולב, המכונה "מקבילית הכוחות". לפי מבחן זה, ככל שסכויי העירעור גבוהים יותר, כך ניתן למעט בדרישת מאזן הנוחות ולהיפך (עע"מ 4013/14 שירז תעשיות פלסטיק בע"מ נ' משרד התעשייה והמסחר (13.8.2014); עע"מ 4886/14 הנתיב המהיר בע"מ נ' כביש חוצה ישראל בע"מ (11.8.2014)).

ובחזרה לענייננו.

...

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשה, בתגובת המשיבה ובנספחים המצורפים להן, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הבקשה למתן סעד זמני להידחות.

יתרה מכך, סבורני, כי המבקשים לא עמדו בנטל להציג תשתית הולמת לתמיכה בטענה, כי אם לא ינתן הסעד הזמני, יגרם להם נזק בלתי הפיך, באופן המצדיק את מתן הסעד עוד בטרם הוכרע ערעורה.

אשר על כן, הבקשה למתן סעד זמני נדחית.

המבקש טען, כי אין חולק על מספר טענות עובדתיות שהוכחו: - בזמן אמת, קרי במועד הנסיעה המפירה, הנהג אינו מיודע בשום דרך על דבר ההפרה והשלכותיה הצפויות; - המשיבה שולחת את החשבון הראשון, הכולל הודעה על הפרות וקנסות לאחר יותר מ-30 יום ממועד הנסיעה המפירה הראשונה; - הנהג המפר מיודע לראשונה על דבר ההפרה והשלכותיה לאחר כ-45 יום ממועד הנסיעה המפירה הראשונה; - היתנהלות המשיבה גורמת לכך שנהגים מפרים צוברים קנסות מופחתים ומוגדלים רבים שניתן היה למנוע באמצעות יידוע באופן העומד בהוראות הדין; - היתנהלות המשיבה אינה פרי מקרה או טעות אלא היתנהלות מכוונת ומודעת.

השילוב של אי-יידוע בזמן אמת, ויידוע בדיעבד לאחר כחודש וחצי באמצעות החשבון, מנוגדים, לטענת המבקש, לחובתה החוקית של המשיבה ליידע את הנהג המפר תוך "זמן סביר" ממועד ביצוע הנסיעה המפירה הראשונה.

הובהר לו על ידי נציגת המשיבה, כי פנייתו הגיעה לדרג הגבוה ביותר שהעניק לו הנחה לפנים משורת הדין, ומהם הסיכונים הכספיים שבאי הסכמה להצעת המשיבה.

בנגוד ללשון הברורה של החוק כאמור, לאורך כל ההליך חזר המבקש על הנרטיב כאילו החשבון לתשלום נועד "להתריע" ו-"להזהיר בזמן אמת" את המשתמש כי עשה שימוש בהפרה בפרויקט ושהמשיבה פועלת בנגוד לדין עת היא שולחת ללקוחותיה את החשבון לתשלום כחודש ימים לאחר ביצוע הנסיעה הראשונה ולא מתריעה בפניהם במועד מוקדם יותר אודות נסיעתם המפירה.

(1) נסיעה בכביש מינהרות הכרמל בלא הסכם שימוש תקף, בלי שחל פטור על נסיעתו או בלי ששולמה האגרה מראש או במהלך הנסיעה; (2) אי-פרעון של חשבון במועד תשלומו; (3) מעשה שעשה החייב שיש בו כדי למנוע זהוי רכב או אמצעי זהוי או למנוע חיוב באגרה; (4) יציאה מכביש מינהרות הכרמל שלא במקום שנקבע לכך דרך כלל או לכלי הרכב שבו נסע החייב בכביש; (5) טיפולו של בעל הזיכיון בעיכוב רכב לפי החוק ותקנות אלה; (6) פינויו של רכב מכביש מינהרות הכרמל.

למעלה מן הצורך אומר, שגם עמדת הרשות הממונה, חברת כביש חוצה ישראל בע"מ, תומכת בעמדת המבקש ובפרשנותו למילים "זמן סביר". וכך נכתב במכתבה של הרשות הממונה למנכ"ל המשיבה מיום 10.6.15 (נספח 10 לבקשת האישור): "1.7. ... הראציונאל ביסוד תקנה 1(ג) לתקנות כבישי אגרה (מינהרות הכרמל) (פיצוי והחזר הוצאות), התשע"א-2010, המאפשרת לחייב לשלם פיצוי והחזר הוצאות בסכום מופחת בגין הפרה ראשונה, מחזק את עמדת הרשות הממונה, שכן תכלית תקנה זו לאפשר למשתמש שטעה בתום לב לשלם סכום מופחת בשל טעותו זו, ובתנאי שזו לו הפעם הראשונה, ומתוך מחשבה שהטועה בתום לב יוכל לתקן את דרכיו להבא...

...

לפיכך, ועל-פי דרישת סעיף 14(א) לחוק תובענות ייצוגיות, הריני מורה כדלהלן: אני מאשר הגשת תובענה ייצוגית נגד המשיבה, כבקשת המבקש, בכפוף לאמור בהחלטה זו. הקבוצה בשמה תנוהל התובענה הייצוגית היא "כל נהג שנסע בנתיב המנויים בכביש האגרה "מנהרות הכרמל", ללא הסכם שימוש, וחויב בפיצוי והחזר הוצאות בגין נסיעות שביצע החל מנסיעתו המפרה השנייה ועד למועד היידוע, קרי קבלת החשבון הראשון".

המשיבה תשלם למבקש הוצאות משפט בגין הבקשה בסך 17,550 ₪.

אני קובע מעקב לבדיקת הגשת כתבי בי דין לפי תקנות 5-6 ליום 22.1.18.