ההכרה בפסק גירושין זר

על האפשרות העקרונית להכרה ישירה בפסק זר שלא מתקיימים לגביו תנאי סעיף 11(א) ראה ע"א 970/93 בעיניין אגם; ע"א 3441/01 פלוני נ' פלונית, פ"ד נח(3) 1; ע"א 4525/08 בתי זיקוק לנפט בע"מ נ' ‏New Hampshire Insurance Co, פורסם במאגרים [15.12.10]; מנשה שאוה "הכרה ישירה של פסק דין בישראל והכללים החלים עליה" קרית המשפט ב (תשנ"ב) 35; עדי חן "רישום פסק גירושין זר והכרה בו" ספר מנשה שאוה (א' ברק וד' פרידמן, עורכים, תל אביב, תשס"ו) 593).

...

המבקש אף לא צרף תצהיר לאישור העובדות המוכיחות לטענתו את קיומם של התנאים הקבועים בסעיף 3 לחוק, לפי דרישת תקנה 354 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א) ודי בכך כדי לדחות את בקשתו. בהעדר חוות דעת אודות הדין הזר לא ניתן לדעת האם מתקיימים התנאים הקובעים בסעיף 3 לחוק כתנאי לאכיפת פסק חוץ, לאמור: האם בית המשפט בלונדון היה מוסמך לתת את הצו; האם הצו אינו ניתן לערעור; האם החיוב שבצו ניתן לאכיפה על פי דיני האכיפה של מדינת ישראל; והאם הצו הוא בר ביצוע באנגליה. גם תצהירה של הנאמנת אינו מלמד דבר בעניין זה, ואף לא נטען בו באופן כוללני להתקיימות תנאי סעיף 3 לחוק. גם הטענה שנטענה על ידי המבקש כי אין צורך להמתין לחלוף התקופה בה ניתן לערער על הצו לאור ההלכה שנקבעה בעניין Tower air inc (ה"פ (מחוזי-ת"א) 408/00 בעניין Tower air inc נ' רשם החברות, פורסם במאגרים [28.05.00]), אין בה ממש. בניגוד לעניין Tower air inc, שם ההמתנה לחלוף תקופת הערעור הייתה הופכת את פסק החוץ שהורה על הקפאת הליכים ללא רלוונטי, במקרה זה לא קיים חשש דומה, בוודאי לאור העובדה שהנאמנת ציינה בחקירתה בבית המשפט כי טרם החלה להכריע בתביעות החוב שהוגשו לה וממילא אין כל בהילות באיסוף נכסי החייב. גם התנאים הקבוע בסעיף 3(3) לחוק אינם מתקיימים מפני שהחיוב שבפסק החוץ לא ניתן לאכיפה על פי דיני אכיפת פסקי דין במדינת ישראל, שכן כאמור, הוא אינו כולל חיובים אופרטיביים כלשהם, מה גם שבמסגרת האמנה (סעיף (b)(1)(5)) נקבע במפורש כי אחד התנאים לאכיפה הוא שבמסגרת פסק הדין יש סכום כספי העומד לתשלום שלא כבמקרה זה. ובנוסף, תכנו של הפסק סותר את תקנת הציבור משום שיש בו לפגוע בדיני פשיטת הרגל הנוהגים בישראל דוגמת דיני הקדימה הייחודיים והאינטרסים של הנושים הישראליים, בדומה לחשש שהביע בית המשפט בעניין Tower air inc. בהקשר זה צוין כי הנאמנת לא ידעה לומר בחקירתה בבית המשפט מה מספר הנושים הישראליים ואם מי מהם הגיש לה תביעת חוב, והיא אף העידה כי בכוונתה לבדוק את תביעות החוב שהוגשו לה לפי החוק האנגלי בהתעלם מדיני פשיטת הרגל הנהוגים בישראל. בנסיבות אלו אכיפת הצו והעברת הכספים הנמצאים בישראל לידי הנאמנת יביאו להפקעת השליטה מידי בית המשפט הישראלי ביחס לאופן ניהול הכספים ואופן חלוקתם לנושי החייב תוך פגיעה בנושים הישראליים ובניגוד לתקנת הציבור. במקרה זה החשש האמור אף קיבל ביטוי מעשי מפני שהנאמנת הודתה בחקירתה בבית המשפט כי מאות אלפי שקלים שהתקבלו מאחות החייב במסגרת הליך זה כבר הועברו לקופת הכינוס וזאת בטרם שניתנה החלטה בבקשה העיקרית בדבר אכיפת צו פשיטת הרגל ובהעדר החלטה של בית משפט המתירה את העברת הכספים לקופת הכינוס באנגליה. מצב דברים זה מהווה העדפת נושים פסולה מפני שבכך שוּפר מצבם של הנושים באנגליה לעומת מצבם של הנושים בישראל שלא נטלו חלק בהליך שהתקיים באנגליה. מדבריה של הנאמנת בעדותה בבית המשפט אודות שכר טרחתה המגיע כבר עתה, בתחילת ההליך, לכדי חצי מיליון לירות סטרלינג ובהתאם לשווי הנכסים של החייב בישראל המגיעים לכדי מאות אלפי דולרים בודדים בלבד, מתבקשת המסקנה כי הבקשה לכינוס כספי החייב לא נועדה לשם פרעון חובותיו של החייב בישראל אלא להבטחת שכר טרחתה של הנאמנת בלבד. בנוסף נטען כי גם התנאי הקבוע בסעיף 3(4) לחוק אינו מתקיים, שכן הצו גם אינו בר-ביצוע באנגליה היות שהוא פסק הצהרתי בלבד שאינו כולל חיובים אופרטיביים הניתנים לביצוע, ובהעדר חוות דעת לדין הזר לא ניתן לדעת האם כלולים בו חיובים אופרטיביים ואלו. על כל אלו נטען כי לבקשה גם לא צורף תרגום מאושר של הצו כמצוות תקנות 354(1) ו-355 לתקסד"א, ובניגוד להוראת סעיף 7 לאמנה לא צורף לבקשה עותק מאושר ממנו.

מסקנה זו נכונה עוד יותר בשל העובדה כי במקרה זה החזקה בדבר הפרדה רכושית המעוגנת בחוק יחסי ממון קיבלה ביטוי מפורש בהסכם שחתמו הצדדים ביום 21.11.06 כאמור, ומאחזקת הוילה על ידי המשיבה.

כך עולה מתוך ההסכם עצמו בו נכתב כך:"This is to declare that tracey Rosalind Levene and Nicholas David Levene on the above date being our 13th wedding anniversary are mutually separating our assets because of the marital crisis caused solely by Nicholas Levene". המסקנה היא אפוא, כי למעט חפציה האישיים (כגון ביגוד, הנעלה, כלי רחצה וכיו"ב) של המשיבה, של אביה ושל ילדיה, מחצית הזכויות במיטלטלין שבוילה שייכות לחייב.

סיכום לסיכום, אפוא, אני מתיר לנאמנת באמצעות המבקש לממש את הדירה באילת המהווה חלק מנכסי החייב.

כך קבע בעיניין זה: "הגירושין האזרחיים הכלולים בפסק הזר, והעומדים בבסיס פסק הזר, מנוגדים לתקנת הציבור בישראל באופן שבית משפט אזרחי בישראל לא ייתן יד להכרה בגירושין הנ"ל, ואף לא ייתן יד לאכיפה של חלק כלשהוא של פסק דין המתבסס על הגירושין. אי לכך, גם טענה זו של פגיעה בתקנת הציבור די בה לדחיית הבקשה לאכיפת פסק הזר בישראל". (שם, עמ' 426) לבסוף, קבע בית המשפט קביעה שאינה מתחום "ההשקפה" כי אם מתחום החקיקה.

...

אף אני סבור ששאלת הגינות ניהול הליך צריכה להיבחן באופן אובייקטיבי.

על אף הקושי שבכך, מקבל אני את מסקנתו.

סיכום כאמור, דין ערעור זה להידחות, מאחר שכקביעתו של בית משפט קמא, לא הוכח הדין הזר ועל כן לא הוכחו תנאי סעיף 3 לחוק.

בעיניין זה מצינו בספרה של פרופ' ס' וסרשטיין פסברג, משפט בין- לאומי פרטי (2013) (להלן - "פסברג") בדעתה, על העדר אפשרות להכיר בפסק הזר מכוח צו שעת חרום: "הפתיחות המופלגת לפסקי דין מהאיזור לצורכי הוצאה לפועל עומדת בסתירה בולטת ליחסה של ישראל לאותם פסקי דין בהקשר של הכרה. ההסדר אינו מתייחס כלל לסוגיית ההכרה; הצוו עוסק בהוצאה לפועל בלבד וחל רק על פסקי דין הניתנים להוצאה לפועל" (הדגשה לא במקור- מ.ל.פ) (עמ' 536 ה"ש 175).

כגון: כבסיס לרישום במירשם האוכלוסין; שינוי שם מישפחה על יסוד פסק גירושין זר; רישום ילד כמאומץ על יסוד פסק אימוץ זר. במקרים אלה, די בפסק הזר כדי להוות בסיס לרישום, מבלי שיהא צורך בהליך קליטה.

...

לאור האמור, אני קובעת כי אין להכיר בצו הירושה באופן אגבי מכוח סעיף 11 (ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ.

לפיכך נדחית הטענה להליך קליטה של צו הירושה באישור של הממונה מכוח צו שעת חירום.

לאור כל האמור, הגעתי למסקנה כי אישור הממונה לצו ירושה, הוא אכן בגדר 'תעודה ציבורית' המשמש כראיה להוכחת קיומו ואמתותו בתור שכזה, אך לא כראיה לאמיתות תוכנו.

אמר השופט שילה, ואלה דבריו: "אין בית-משפט זה מכיר בפסק-הגירושין שניתן על-ידי בית-הדין של העדה הקראית באשר אין היא עדה מוכרת על-פי דין בארץ וזאת מבלי לקבוע עמדה לשאלה האם תפסו הגירושין אין בני-הזוג עם מתן הגט לאשה על-ידי הבעל נגד רצונה." ולזה הוסיף השופט הערה זו: "נראה לבית-המשפט כי תרופתו של הבעל במקרה זה היא לפנות לבית-המשפט המחוזי בבקשה לקבל צו להפקעת נישואין. (ראה ע"א 122/44, כהן נ' לודמירר, (1945) אל"ר 75.) בענין כהן נ' לודמירר, נפסק, כזכור, בזמן המנדט שהמשפט העברי הוא משפטו האישי של יהודי חסר נתינות בארץ-ישראל, אף כשלא נרשם כחבר בכנסת ישראל.

אם כן הדבר, אין מניעה לכך שיהודי קראי בישראל המבקש התרת נישואיו עם קראית (ולהיפך), ואין שניהם מסכימים מרצונם לשיפוטו של בית-הדין הרבני, יוכל לפנות לבית-המשפט המחוזי, שלו קנויה הסמכות לידון בדיני אישות לפי סימן 47 של דבר המלך במועצתו (הסייג האוסר מתן פסק-דין של ביטול נישואין לפי סימן 64(1), סיפא, חל רק בדיון בין נתינים זרים).

...

מה ניתן לעשות כדי למצוא בנתיים תרופה, כל עוד נמנעת מדינת חוק במדינתנו מלהעמיד לרשותם של חלק מאזרחיה פורום שיפוטי לדיון בדיני האישות של עדתם? אין אני סבור שכפיית השיפוט של בית-הדין הרבניים על קראים שאינם מוכנים להסכים לשיפוטם-הנו פתרון של ממש.

אולם מאחר שחברי הנכבד, השופט לנדוי, השאיר בצורך עיון את השאלה אם יכולה להיות אפשרות לפרש את הוראות חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג-1953 (להלן-החוק) באופן שהסמכות לדיון בעניני נישואין וגירושין בין קראים בידי בית-המשפט המחוזי, הנני מוצא לנכון לאמר שעשיתי כמצוותו והעיון שעיינתי הביאני למסקנה שיש צורך בתשובה שלילית לשאלה.

בשאלה הזו אדון בהמשך, ברם, ייאמר כבר עתה כי אספקטים חשובים של הדין הזר יכולים להשפיע על המסקנות שתתקבלנה בשאלה זו, ועל-כן דרושה חוות-דעת בדין הזר גם בשאלה זו. שתי שאלות הן המתעוררות בדין הזר אשר חשוב היה לקבל עליהן תשובות בחוות-הדעת של המומחה: 1) ראשית, הבעייתיות של פסק הזר מבחינת תקנת הציבור הישראלית מתעוררת מכך שפסק-הדין מהווה על פניו פסק-דין לגירושין, אשר מדינת ישראל אינה יכולה להכיר בהם.

...

בסופו של דבר, היתקיים דיון הוכחות ארוך ביום 27.6.2001, שאליו לא התייצב הנתבע, אשר היה אז בארץ, ובאותו יום ניתן פסק-הדין במעמד צד אחד שהוא נושא הבקשה שבפניי.

(ג) פירושו של דבר, כי טענת המרמה – במסגרת פסק סטטוס – אינה מהווה הגנה עצמאית נגד אכיפה, אלא היא חופפת את הטענות של היעדר סמכות והיעדר הליך הוגן, הנקבעות בסעיפים 3(1) ו-6(א)(2) לחוק, וזאת כיוון שטענת מירמה תיתקבל כטענה רק אם גרמה לקביעת סמכות במקום שללא המירמה הנטענת לא היה מחליט בית-משפט הזר כי הסמכות בידיו, ומשמעות טענה זו היא אפוא כי בחינת העובדות האמיתיות מחייבת את המסקנה כי לבית-משפט הזר אין סמכות; וזהו בדיוק המבחן של סעיף 3(1) לחוק.

סוף דבר 32.

מן המקובץ עולה כי דין התביעה להידחות: (א) התובעת לא הרימה את נטל הוכחת תנאי האכיפה שבסעיף 3 לחוק, ולא הוכיחה: 1) כי מדינת [.