יצויין, בהקשר זה, כי בספרות המשפטית נמתחה ביקורת על ההרחבה של גדרי ההרשעה בבצוע בצוותא (מרים גור-אריה "צדדים לעבירה – תיקון 39 לחוק העונשין במבחן הפסיקה", מגמות בפלילים: עיונים בתורת האחריות הפלילית 83 (אלי לדרמן עורך; 2001); רות קנאי "דיני עונשין – התפתחות ומגמות", עיוני משפט כג 717, 737 (2000); לגישה שונה מעט, ראו אהרן אנקר "על ההבחנה בין המבצע בצוותא למסייע" מחקרי משפט יז 339, 342 (2002)).
...
בסופו של יום איננו יודעים בדיוק מה אירע ביום הרצח, אך המארג שהציג חברי מביא למסקנה של "שדרוג" מעורבותה של המערערת, גם אין לכך נפקות עונשית.
אכן, עסקינן בראיות נסיבתיות, וכדברי השופט לוי בעניין מירופולסקי הנזכר (פסקה 7):
"הרשעתם של המערערים מתבססת, רובה ככולה, על ראיות נסיבתיות, שבחינתן ושרטוט התרחישים האפשריים העולים מהן נסמכים על ההיגיון, על השכל הישר ועל ניסיון החיים. כידוע, אין משקלן של ראיות מסוג זה נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שלא ניתן להסיק מהן אלא מסקנה הגיונית אחת המקימה יסוד להרשעה. אף לא נדרש כי כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה תוביל להרשעה, ודי בכך שכל הראיות יחד כאשר הן משתלבות זו בזו מעשה-פסיפס, יצביעו על הנאשם, וברמה הנדרשת בפלילים, כמבצעה של העבירה".
ושוב כך גם כאן.
אך ההכרעה תלוית מקרה, ובנידון דידן אין מנוס מהכרעתו של חברי.
