ההבחנה בין פסק דין להחלטה שיפוטית

עוד נטען, כי החלטות ופסקי דין שניתנו בקשר לדיירים אחרים במיתחם אין בהם כדי לחייב את הנתבעים בהליך זה, שלא היו צד להסכם הדיוני משנות השמונים, וכי מעולם לא נקבעה בעלותה של המשיבה על המיתחם על-ידי ערכאה שיפוטית לאחר שמיעת ראיות.

בכל הנוגע להחלתו של השתק עילה, אין הבדל בין פסק דין שניתן בהסכמתם של בעלי הדין לבין פסק דין סופי המבוסס על הכרעה בהתדיינות בין הצדדים (ראו: נינה זלצמן מעשה בית-דין בהליך אזרחי 330 (1991) (להלן: זלצמן, מעשה בית-דין)).

...

אבחן אפוא את עניינם של המערערים על פי הדין הישראלי במעין "תמונת ראי". החלת חזקת שוויון הדינים במקרה דנן, משמעה שאנו מחייבים את הממונה הירדני על נכסי אויב ואת המחוקק הירדני ברמת הנורמות שאנו מייחסים למקביליהם בישראל.

כך, בה"ק (י-ם) 2/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים נ' הפקיד המסדר, פ"מ עט 134 (1972) נקבע כי הליכי ההסדר הירדני לגבי הנכסים שבשכונת נחלת שמעון הצדיק הידועים כגוש שומה 30092 (לאו דווקא בשטח נשוא דיוננו) נוגדים את תקנת הציבור הישראלי: "עצם העובדה שהחלקות הנ״ל בגוש שומה30092 הוקנו לממונה על רכוש האוייב הירדני כחלקה אחת, מוכיחה כי שלטונות ירדן הכירו בחלקות הנ״ל, על-פי הרישומים המנדטוריים של נכסים אלה, כשייכות לתושבים יהודים בארץ-ישראל; אולם מעמדם של תושבים אלה כאוייבים פטר את הממונה הירדני על רכוש האוייב מפנייה לפקיד ההסדר לברר זכויותיו של כל אחד מהבעלים הרשומים במסגרת החלקה הכוללת הנ״ל. אין צורך לומר כי גם לא היתה לו האפשרות לברר זכויות אלה, אף אילו רצה בכך. העובדה עומדת בעינה כי לבעלי הנכסים הרשומים לפי ספרי האחוזה המנדטוריים או לבעלי זכויות שביושר הטוענים לבעלות לגבי הנכסים האלה, לא היתה ההזדמנות להגיש את תביעותיהם בשעה שהשטח הזה הוסדר, ולא הוכרו זכויותיו של כל אחד בנפרד. אני סבור כי מצב עובדתי זה מכתים את לוח הזכויות הירדני לגבי חלקה 1 בגוש ירדני 6 בתואר של מסמך הסותר את תקנת הציבור בישראל". הסדר המקרקעין לא חודש מאז שלא בעטיים של המערערים.

לאחר שהובאה בפני תגובתו של חברי לפסק דיני, אשיב טלגרפית כי איני בא לכפות פשרה על הצדדים אלא שהמסקנה המשפטית שאליה הגעתי "מתכתבת" עם הצעת הפשרה שהוצעה בשעתו, ולא בכדי הועלתה הצעה זו. עוד אוסיף ואומר כי תקנת השוק שבחוק נכסי נפקדים, עוסקת ב"פתולוגיה", מקום בו מתברר כי אין מדובר בנכס נפקד.

נקודת המוצא לדיוננו היא הוראת סעיף 38 לחוק הבוררות הקובע כי "החלטה של בית המשפט לפי חוק זה ניתנת לערעור ברשות". משמעות הדבר היא, כפי שצוין ברע"א 22/17 מכבי שירותי בריאות נ' ד"ר רם מודן, פסקה 18 (23.8.2017), כי "אין לצדדים להליכי בוררות זכות לנקוט הליך ערעורי ביחס לפסק הבוררות. אין להם זכות טבעית שכזו, אין בידם זכות חוקתית שכזו ואף לא זכות חוקית שכזו, לנוכח הוראות חוק הבוררות [...]". ייחודה של הוראה זו נעוץ בכך שהיא חורגת מן ההבחנה המקובלת בין "פסק דין" ל-"החלטה אחרת", וחלה ביחס לכל החלטה שיפוטית הנתנת לפי חוק הבוררות באשר היא, בין שזו מכריעה בתובענה באופן סופי ובין שמדובר בהחלטת ביניים (וראו בהחלטות רישמי בית משפט זה: ע"א 1985/19 אורתם סהר הנדסה בע"מ נ' פרויקט אורנים בע"מ, פסקה 10 (28.1.2020); בש"א 7457/10 ש.י. מובילי מרחבים בע"מ נ' משואות יצחק - מושב שיתופי להתיישבות, פסקה 3 (1.11.2010); ראו גם: אורי גורן בוררות 462-461 (2018); באשר ל"היתנגשות" בין סעיף 38 לחוק הבוררות ובין סעיף 17 לחוק יסוד: השפיטה, ראו: בש"א 4936/06 ארוך נ' כלל פיננסים ניהול בע"מ (25.9.2006) (להלן: עניין ארוך); רע"א 1715/13 ש.ע.ר חברה להשקעות בע"מ נ' ד"ר אליהו שיפר (20.3.2013); בע"מ 3204/19 ‏פלוני נ' פלוני, פסקה 9 (23.5.2019)).

...

דין הערעור להימחק לפי תקנה 147(ב)(2) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, ולוּ מן הטעם שלא נתונה למערער זכות ערעור על פסק הדין.

סעיף 38 לחוק הבוררות וכללי הסיווג הנגזרים ממנו מובילים, אפוא, למסקנה כי לא נתונה למערער זכות ערעור על פסק הדין.

המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין".

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, [פסקה]5 [פורסם בנבו] (2.12.2010)).

...

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה וטוענת, בעיקרו של דבר, כי היא אינה כוללת "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה, שכן חילופי ייצוג אינם בגדר נסיבה שאינה בשליטת המבקשת המצדיקה מתן ארכה.

כן נטען כי ככל שהערעור מופנה כלפי פסק הדין מיום 3.4.2023 הרי שתקופת הערעור מתחילה מהמועד שניתן ואין במתן ההחלטה המשלימה כדי להאריך מועד זה. לאחר העיון בטענות הצדדים, בפסק הדין מיום 3.4.2023 ובהחלטה המשלימה, הגעתי לכלל מסקנה כי את מניין הימים להגשת הערעור על פסק הדין מיום 3.4.2023 יש למנות החל מיום מתן ההחלטה המשלימה, ומשכך הבקשה למתן ארכה מתייתרת.

וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002): "גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית". בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה כי ההחלטה מיום 7.5.2023 היא ההחלטה שהובילה לסגירת ההליך והמחלוקות שבין הצדדים, ומשכך יש לסווג החלטה זו כ"פסק הדין" בהליך.

אשר על כן, כאמור, אני סבורה כי יש לראות בהחלטה מיום 7.5.2023 כפסק הדין בהליך.

המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין".

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

...

משכך, אני סבורה כי אין צורך במתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין (שהלכה למעשה הוא "החלטה") מיום 17.4.2023, שכן יהיה ניתן להשיג עליו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך.

למען שלמות התמונה אציין כי אף אם אבחן את הדברים בהתאם לפסיקה העוסקת בהבחנה בין פסיקתה "משקפת" לבין פסיקתה "מתקנת" – המסקנה תהיה דומה.

סוף דבר: כפי שצוין לעיל, משעה שטרם ניתן פסק דין סופי בתביעת המשיבה, הרי שתקופת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן ועל יתר ההחלטות בהליך טרם החלה להימנות, והבקשה למתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי מתייתרת.

המבחן המרכזי המשמש לסיווגן של החלטות שיפוטית כ"פסק דין" או כ"החלטה אחרת" הוא "מבחן הסופיות" או "מבחן סגירת התיק". בהתאם למבחן זה, החלטה אשר סיימה את בירור המחלוקת בין הצדדים ו"סגרה" למעשה את ההליך המשפטי, תחשב כ"פסק דין".

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

...

כן נטען, כי סעד זה הוגדר באופן מפורש ונפרד כאחד הסעדים בתובענה, וכי בהחלטה מיום 30.10.2020 הוכרעה סוגיה זו באופן סופי, ומשכך יש לראות בהחלטה זו פסק דין שמועד הערעור עליו חלף לפני זמן רב. המערערת טוענת בתשובתה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות.

וכך נקבע על-ידי כב' השופט א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002): "גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית". בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה שלפיה ההחלטה מיום 30.10.2020 היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין". מטענות הצדדים עולה כי אין ביניהם מחלוקת על כך שלאחר מתן ההחלטה מיום 30.10.2020 עוד לא ניתן היה לקבוע מהו הסכום שעל המערערת לשלם לחברי הקבוצה, שכן טרם הוכרעו כלל הסוגיות שנדרשו לשם כך (וראו גם את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.1.2023 בה נקבע, כאמור, כי מאחר שטרם הסתיים הבירור של כלל הסוגיות בהליך באשר לגובה סכומי ההשבה "הרי שטרם הגיעה העת למתן פסק הדין הסופי").

בהתאם לכך, המערערת הייתה רשאית לערער על ההחלטה מיום 30.10.2020 במסגרת ערעורה על פסק הדין הסופי בהליך (ראו: תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ודין בקשת סילוק הערעור על הסף להידחות.

סוף דבר: הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית.