ההבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת

העירעור הזה אינו ערעור לפי חוק בתי המשפט, הקובע בסעיף 52 הבחנה בין פסק דין להחלטה אחרת, ובזיקה לתקנה 150 לפיה "לא ערער בעל דין על החלטה שאינה פסק דין והיא ניתנת לערעור ברשות בלבד, או שבקש רשות לערער עליה והבקשה נדחתה בלא שניתנה רשות ערעור, אין בכך כדי לפגוע בזכותו להשיג על אותה החלטה בבואו לערער על פסק הדין במשפט". בעירעור לפי חוק בתי המשפט ניתן איפה לכלול בעירעור על פסק דין את ההשגות על ההחלטה האחרת שלא עמדה בעירעור.

...

אני דוחה את טענת המערערת כאילו מכיוון שעל פי התוכנית הרעיונית יש צורך בהעתקת עמוד החשמל יש פגיעה בזכויות המערערת כאשר לא מורים על העתקת עמוד החשמל.

סיכום: על פי כל האמור לעיל, אני דוחה את הערעור.

המערערת תשלם למשיבים 8-1 הוצאות הערעור בסך 23,400 ₪.

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, [פסקה]5 [פורסם בנבו] (2.12.2010)).

...

המשיבה 1 מתנגדת לבקשה וטוענת, בעיקרו של דבר, כי היא אינה כוללת "טעם מיוחד" המצדיק להיעתר לה, שכן חילופי ייצוג אינם בגדר נסיבה שאינה בשליטת המבקשת המצדיקה מתן ארכה.

כן נטען כי ככל שהערעור מופנה כלפי פסק הדין מיום 3.4.2023 הרי שתקופת הערעור מתחילה מהמועד שניתן ואין במתן ההחלטה המשלימה כדי להאריך מועד זה. לאחר העיון בטענות הצדדים, בפסק הדין מיום 3.4.2023 ובהחלטה המשלימה, הגעתי לכלל מסקנה כי את מניין הימים להגשת הערעור על פסק הדין מיום 3.4.2023 יש למנות החל מיום מתן ההחלטה המשלימה, ומשכך הבקשה למתן ארכה מתייתרת.

וכך נקבע על-ידי כבוד השופט (כתוארו אז) א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002): "גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית". בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה כי ההחלטה מיום 7.5.2023 היא ההחלטה שהובילה לסגירת ההליך והמחלוקות שבין הצדדים, ומשכך יש לסווג החלטה זו כ"פסק הדין" בהליך.

אשר על כן, כאמור, אני סבורה כי יש לראות בהחלטה מיום 7.5.2023 כפסק הדין בהליך.

אינני מקבלת טענה זו. זאת מאחר שנקבע זה מכבר שסעיף 349(א) לחוק חידלות פרעון אינו משנה את ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת", אלא מרחיב את מתן זכות העירעור גם לגבי החלטות שונות הנמנות בו (ראו בש"א 7064/18 אביר נ' אגיב, פסקה 6 (19.11.2018)), ואין בעצם העובדה שהחלטה מסוג מסוים אינה מנויה בסעיף כדי למנוע את סיווגה כ"פסק דין" לעניין העירעור עליה.

...

נוסף על כל האמור לעיל, יש לציין גם כי ישנה חפיפה חלקית בין החודשים בגינם דורשים המבקשים את תשלום דמי השכירות בבקשה דנן – החל מחודש מרץ 2022 (מועד אישור הסדר הנושים) ועד למסירת החזקה בדירות; לבין החודשים שבגינם הוגשה תביעת החוב על ידי המבקשים (חודשים ינואר 2022 עד יוני 2022).

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אין מקום להתערב בהחלטתו של בית משפט קמא.

כמו כן, סעיפים 73(א) ו-78(א) לחוק חדלות פירעון, עליהם ביקשו המבקשים להסתמך, אינם רלוונטיים לעניין הסכם המכר, משאין אנו נמצאים עוד בשלב של "הפעלת התאגיד". משכך, בקשת רשות הערעור נדחית.

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

...

משכך, אני סבורה כי אין צורך במתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי על פסק הדין (שהלכה למעשה הוא "החלטה") מיום 17.4.2023, שכן יהיה ניתן להשיג עליו במסגרת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן בהליך.

למען שלמות התמונה אציין כי אף אם אבחן את הדברים בהתאם לפסיקה העוסקת בהבחנה בין פסיקתה "משקפת" לבין פסיקתה "מתקנת" – המסקנה תהיה דומה.

סוף דבר: כפי שצוין לעיל, משעה שטרם ניתן פסק דין סופי בתביעת המשיבה, הרי שתקופת הערעור על פסק הדין הסופי שיינתן ועל יתר ההחלטות בהליך טרם החלה להימנות, והבקשה למתן ארכה לנקיטת הליך ערעורי מתייתרת.

מבחן נוסף אשר הוכר בפסיקה לצורך ההבחנה בין "פסק דין" לבין "החלטה אחרת" הוא "מבחן הסעד", ולפיו אם בהחלטה ניתן או נשלל אחד מהסעדים אשר נתבעו בתובענה הנדונה, ההחלטה תסווג כ"פסק דין", ואם לאו – הרי שמדובר ב"החלטה אחרת" (ראו: ע"א 7790/10MOBILEYE N.V נ' טלקורפ קומיוניקיישין בע"מ, פסקה 5 (2.12.2010)).

...

כן נטען, כי סעד זה הוגדר באופן מפורש ונפרד כאחד הסעדים בתובענה, וכי בהחלטה מיום 30.10.2020 הוכרעה סוגיה זו באופן סופי, ומשכך יש לראות בהחלטה זו פסק דין שמועד הערעור עליו חלף לפני זמן רב. המערערת טוענת בתשובתה כי דין הבקשה לסילוק הערעור על הסף להידחות.

וכך נקבע על-ידי כב' השופט א' ריבלין בע"א 7282/01 הנדל נ' מגדל חברה לביטוח, פ"ד נו(ט) 104, 109 (2002): "גם בהנחה שבהחלטה המקורית של בית-המשפט כלולות, בשאלות מסוימות, הכרעות ברורות, הרי שלא יכולה להיות מחלוקת כי עצם הקביעה הזו לא הטילה על המשיבה חובת תשלום מיידית. החובה עשויה לקום אך ורק אם בסופו של יום, לאחר שנפתרו כל המחלוקות ונערכו כל החישובים הדרושים, ונוכו כל הניכויים הרלוונטיים, מסתכם חשבון החובה והזכות ביתרה חיובית". בענייננו, נראה כי יישום המבחנים האמורים מוליך למסקנה שלפיה ההחלטה מיום 30.10.2020 היא "החלטה אחרת" ולא "פסק דין". מטענות הצדדים עולה כי אין ביניהם מחלוקת על כך שלאחר מתן ההחלטה מיום 30.10.2020 עוד לא ניתן היה לקבוע מהו הסכום שעל המערערת לשלם לחברי הקבוצה, שכן טרם הוכרעו כלל הסוגיות שנדרשו לשם כך (וראו גם את החלטת בית המשפט המחוזי מיום 9.1.2023 בה נקבע, כאמור, כי מאחר שטרם הסתיים הבירור של כלל הסוגיות בהליך באשר לגובה סכומי ההשבה "הרי שטרם הגיעה העת למתן פסק הדין הסופי").

בהתאם לכך, המערערת הייתה רשאית לערער על ההחלטה מיום 30.10.2020 במסגרת ערעורה על פסק הדין הסופי בהליך (ראו: תקנה 150 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018), ודין בקשת סילוק הערעור על הסף להידחות.

סוף דבר: הבקשה לסילוק הערעור על הסף נדחית.