ההבחנה בין כתב ערעור לבין עיקרי טיעון בערעור

העירעור: המערער לא השלים עם פסק דינו של בית משפט קמא, והוא מעלה בכתב העירעור ובעיקרי הטיעון מטעמו מספר טענות.

על ההבדל בין "לאקונה" לבין "הסדר שלילי" ראו האמור בעל"ע 663/90 פלוני נ' הוועד המחוזי של לישכת עורכי הדין תל אביב יפו, פ"ד מז(3) 397 (1993): "שתיקת החוק... אינה מצביעה בהכרח על 'הסדר שלילי'. שתיקת החוק מדברת בכמה לשונות. לעיתים השתיקה מהוה חסר (לאקונה); לעיתים השתיקה מהוה חוסר נקיטת עמדה בסוגיה משפטית, תוך השארת הסדרתה למערכות נורמטיביות שמחוץ לחוק המתפרש. לעיתים השתיקה מהוה 'הסדר שלילי'. דבר זה יקרה מקום שתכלית החקיקה הנה לשלול הסדר משפטי מסוים. 'הסדר שלילי' קיים איפוא, רק מקום ששתיקת החוק היא 'שתיקה מדעת'.. 'שתיקה היא 'מדעת' מקום שהגשמת תכלית החוק מחייבת הכרה בהסדר השלילי". לעניין זה ראו גם האמור בבש"פ 1659/11 שטנגר נ' מדינת ישראל (26.04.2011): "חסר חקיקתי (לאקונה) ניתן להגדיר כ'אי שלמות של ההסדר המשפטי הנוגד את תכליתו' (שם, בעמ' 251). אי לכך, בטרם יפנה בית המשפט לדין המשלים ולהקיש מעניין למישנהו, עליו להשתכנע בשניים: האחד – שההסדר החקיקתי אינו נותן מענה לשאלה שלפניו, והשני – שאי שלמותו של ההסדר עומד בסתירה לתכליתה של הוראת החוק הנידונה. וכבר נאמר בהקשר זה כי 'חסר' כאמור מיתקיים רק מקום בו ההסדר המשפטי הוא 'בלתי שלם, וזועק להשלמה, וכאשר אי שלמות זו נוגדת את תכליתו של ההסדר' (בש"פ 4972/07 פואז נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 20.3.2008)". האם בפנינו הסדר שלילי או "לאקונה". אמנם, הילכת אלקצאצי עמדה בפני המחוקק ויש בכך ראיה לכאורה, כי שתיקת המחוקק מצביעה על הסדר שלישי.

...

בית המשפט העליון, בפסק דין קצר, דחה את טענות החייב מתוך הנחה, שקביעת בית המשפט המחוזי באשר לצורך בתקופת צינון היא נכונה ועל כן נדרש בית המשפט העליון לאורך "תקופת הצינון" וקבע: "סבורים אנו ככלל כי התקופה שיש לקבוע לשם חידושו של כינוס אכן צריכה להיות קצרה מזו שקבע בית המשפט קמא. נראה לנו כנכון להעמיד תקופת פניה מחדש במקרה של ביטול כינוס עקב מחדלי החייב, וכדי ליתן ביטוי ראוי למחדלים, על בין שנה לשנה וחצי לפי שיקולו של בית המשפט, ובמקרים חמורים יותר עד שנתיים וחצי". על מנת לעמוד על הנימוקים בקביעת "תקופת הצינון" שנקבעה בהלכת אלקצאצי, יש לשוב לפסק דינו בית המשפט המחוזי, שניתן לאחר הגשת הבקשה השנייה ואשר ניתן במסגרת פש"ר (ב"ש) 25477-09-13 אלקצאצי נ' כונס הנכסים הרשמי (06.10.2013).

לסיכום, מצאתי כי הממונה מוסמך להכריע בבקשה לפתיחת הליכים, ולדחותה לאור הגשתה טרם חלוף "תקופת הצינון". התייחסות לנסיבותיו האישיות של היחיד: לא מצאתי מקום להתערב בהכרעת בית משפט קמא.

משכך, דין טענות המערער להידחות.

מסקנה: הערעור נדחה אפוא.

אי ניקיון כפיים וחוסר תום לב מצד המערערים – כתב העירעור הנו בנגוד להוראות תקנה 414 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – (1984 (להלן: "תקסד"א") ויש למחוק את סעיפים 1-7 לעיקרי טיעון לרבות את המסמך שצורף ללא נטילת רשות, באשר הנם חורגים מכתב העירעור.

מדובר בשני מושגים שונים שהמערערים מתייחסים אליהם ללא הבחנה ביניהם (ראה: סעיפים 35-36 להודעת העירעור).

...

אשר לטענות המערערים בנוגע לסכום הפיצוי שנפסק בגין האירוע במסעדה ביום 1.7.18 בו הופלו ע"י הנתבעים: בימ"ש קמא שמע את העדים ,עיין בראיות שהונחו לפניו והגיע למסקנה ולפיה הסירוב לתת לתובעים משקאות באירוע נושא התביעה נבע מהפליה.

אני סבורה כי בימ"ש קמא פירש את התמונה הכללית שעלתה מהמסכת העובדתית שבפניו כמצדיקה סכום פיצוי ברף גבוה ביחס לנסיבות הספציפיות של האירוע במסעדה.

לסיכום: לאור האמור לעיל, דין הערעור להידחות.

על רקע האמור חשוב להוסיף ולהדגיש כי גם במקרים שבהם מוגשת לערכאת העירעור בקשה מוסכמת להגדלת הקף, ברי כי יש מקום ליתן להסכמת הצדדים את המשקל הראוי והמתאים, אך אין מדובר כמובן בנתון מכריע שכן יש לבחון גם את האנטרס הצבורי הכרוך במתן היתר להגדלת הקף (ראו והשוו, ע"א 2959/98 החברה הכלכלית לראשון לציון בע"מ נ' יהודה שטאנג ובניו בע"מ (31.1.1999); ע"א 9110/17 שאשא נ' הקרן הקיימת לישראל (23.5.2018); ע"א 9397/17 קרופסקי נ' פקיד שומה נתניה (22.4.2018); והשוו ביחס לדין הפלילי, ע"פ 1621/20 צגאי נ' מדינת ישראל (24.2.2021), שם נקבע, בפסקה 3(א), כי הסכמה בין הצדדים בדבר "פטור" מהגשת עקרי טיעון, אינה מחייבת כמובן את בית המשפט שכן "עקרי הטיעון נועדו, בין היתר, לחדד ולמקד את הנקודות העיקריות בעירעור ובכך להקל על בית המשפט ועל הצדדים לדיון").

אכן, ניתן להבחין בין ערעור לבין כתב תביעה בהיבטים שונים, וכך למשל בעת הגשת כתב התביעה קיימת עמימות משמעותית ביותר באשר להקף הסיכסוך ומורכבותו שהרי טרם ניתן, ככלל, פסק-דין על ידי ערכאה שיפוטית בסכסוך בין הצדדים.

...

דיון - הגדלת היקף כתבי טענות לפי תקנות סדר הדין האזרחי החדשות לאחר שעיינתי בטענות המערערות באתי לכלל מסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה להרחבת היקפו של הערעור.

יוער במאמר מוסגר כי גם כאשר נעתר בית המשפט לבקשה מוסכמת להגדלת היקף, אין באמור כדי למנוע קביעת מגבלת עמודים שונה לסיכומי הצדדים בערעור, ככל שיוחלט בסופו של דבר על השלמה לסיכומים בכתב (ראו, תקנה 138(א)(4) לתקנות), תחת או בנוסף להגשת תשובה בכתב.

מן הכלל אל הפרט יישומם של כללים אלה מוביל אל המסקנה כי אין מקום להיעתר לבקשה להגדלת ההיקף שהוגשה במקרה דנן.

לפיכך הבקשה בעניין הרחבת ההיקף נדחית.

דיון והכרעה לאחר עיון בפסקי הדין מושא הערעורים, בכתבי העירעור ובעיקרי הטיעון שהוגשו מטעם המשיבה, ושמיעת טענות הצדדים בדיון שנערך לפנינו, הגעתי למסקנה כי דין הערעורים להדחות וכך אציע לחבריי לעשות.

גם לא מצאתי ממש בטענתו של ג'ואד כי אין הבדל בין המעשים בגינם הורשע לבין מעשיהם של פואאז וסנד, אשר הורשעו על פי הודאתם רק בעבירות של החזקה, נשיאה והובלה של נשק בעוד הוא הורשע כאמור בעבירה לפי סעיף 144(ב2) לחוק.

...

המשיבה טענה מנגד כי דין שלושת הערעורים להידחות, בהתחשב בכך שהכרעת הדין בעניינו של כל אחד מהם התבססה על קביעות עובדתיות והערכת מהימנות של בית המשפט המחוזי, שאין עילה להתערב בהן.

בשים לב לכל האמור, דין שלושת הערעורים על הכרעת הדין להידחות.

הערעורים על גזרי הדין גם דינם של הערעורים על גזרי הדין להידחות.

סוף דבר: כאמור בתחילת הדברים, אציע לחבריי כי נדחה את שלושת הערעורים על כל רכיביהם.

עקרי הכרעת הדין הכרעת דינו המנומקת והמפורטת של בית המשפט המחוזי, אשר אוחזת 125 עמודים, ניתחה לעומק את עקרי הראיות בתיק, והגיעה לכלל מסקנה כי יש בהן כדי להרשיע את המערער במיוחס לו בכתב האישום.

לעיתים נטען כי האם הכווינה את בתה להאמין כי נפגעה מינית על ידי המערער, וזאת באופן זדוני ומכוון ומתוך רצון להרחיקו מהבית (סעיפים 40-33 לעיקרי הטיעון מטעם המערער; סעיפים 131 ו-206 להודעת העירעור); ולעיתים נטען כי האם האמינה, בלב שלם ובכנות, כי האירועים היתרחשו במציאות, וכתוצר לוואי "שתלה" אותם במוחה של המתלוננת, ללא מודעות לכך שהיא עושה כן (סעיף 181 להודעת העירעור; פרוטוקול הדיון מיום 12.12.2023, עמ' 11 ש' 8, ש' 31).

ואולם, מאחר שטיעון זה מתנגש עם ההתרשמות מעדותה לפני חוקרת הילדים, ועם גילה הצעיר, הוא אף העלה את האפשרות כי יש להטיל ספק באמינותה האובייקטיבית בלבד, דהיינו שיש אפשרות שלמרות רצונה להעיד אמת, היא מעידה על זכרונות שוא שנשתלו במוחה בעקבות האירועים שקדמו לחשיפה – שאלת הסבתא ותחקור האם (להבחנה בין מהימנות סובייקטיבית של עד לאמינות אובייקטיבית של עדותו ראו ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(6) 769, 787 (2004); ע"פ 3435/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקות 84, 157, 162 ו-174 (8.5.2014)).

...

לסיכום חלק זה, מהדיון לעיל עולה כי התנאים להרשעה מתקיימים בענייננו – ישנה עדות מרכזית, אשר נמצאה מהימנה ביותר, ולפחות ראיית סיוע אחת.

מספר המעשים המגונים ותדירותם כזכור, לגרסת המערער, החישוב שערך בית המשפט קמא בקשר למספר המעשים שהתרחשו במהלך התקופה הרלוונטית אינו הגיוני, שכן בעוד שהמתלוננת העידה על שני אירועים בלבד וסרטוני מצלמות האבטחה תיעדו התרחשות חריגה, כמפורט לעיל, ב-4 לילות בלבד, בית המשפט מצא לנכון להרשיע את המערער בביצוע מספר רב של מעשים מגונים.

סוף דבר: אם תישמע דעתי, הן הערעור על הכרעת הדין הן הערעור על גזר הדין יידחו בזאת.