סעיף 40(א) קובע כי ראש המועצה רשאי לידרוש מבעל נכס לבצע עבודות תיקון של ביב פרטי שבנכסו, או תיקון חיבור ביב פרטי לביב צבורי, אם ראה צורך בכך לשם הסרת מפגע תברואה.
האם הוכח הנזק הבטיחותי (להבדיל מהוכחת גורמי הנזק, עליהם אדון בפיסקה נפרדת אודות הקשר הסיבתי)? המומחה ביקר במקום לאחר שחלפה למעלה משנה ממועד תיקון צנור הביוב, ורבות מהערכותיו התבססו על דברים ששמע מפי התובעים, אשר נילוו אליו במהלך ביקורו; הוא העריך כי לפני נזילת הביוב הטרסה "מילאה את תפקידה", אך ציין בנשימה אחת כי אינו יודע אם לפני הנזילה היא הייתה מסוכנת.
לאור כל אלה, סבורני כי אין בנתונים הסטטיסטיים שהובאו כדי ללמד דבר אודות קיומו של קשר סיבתי עובדתי בין נזילת מי הביוב לבין הסיכון הבטיחותי (אשר, כאמור בפיסקה 32 לעיל, קיומו כלל לא הוכח).
...
המסקנה היא כי עלה בידי התובעים להוכיח כי המועצה הפרה את החובה הקבועה בסעיף 10 לחוק הביוב.
סבורני כי לאור עובדות כתב התביעה, אין יסוד לטענה זו, מאחר והתובעים אינם נמנים על המנויים בתוספת לחוק למניעת מפגעים סביבתיים (תביעות אזרחיות), התשנ"ב-1992 הרשאים להגיש תובענה לפי חוק זה. כמו כן, אין לומר כי המועצה שביצעה עוולה של הפרת חובה חקוקה בכך שלא קיימה את הוראות סעיפים 3 ו-4 לחוק למניעת מפגעים, התשכ"א-1961, וזאת לאור הוראת סעיף 17 לחוק זה, לפיו אף אם עסקינן בזיהום אוויר או ריח, הוא אינו נתון לתחולת חוק זה.
לא מתקיימות בענייננו הנסיבות המצמיחות עוולה של מטרד ליחיד, כהגדרתה בסעיף 44 לפקודת הנזיקין, ולפיכך נדחית טענת התובעים לקיום עוולה זו.
התוצאה
התובעים הוכיחו כי המועצה התרשלה והפרה חובה חקוקה.
אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים (ביחד ולחוד) סך 20,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה למדד וריבית החל ממועד הגשת התביעה, 25.4.2010, ועד לתשלום המלא בפועל.
